אלפי טנקים ונגמ"שים, תותחים, ג'יפים ומאות אלפי לוחמים מוכנים ליום פקודה בסיני, כך נטען בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות לפני חודשים אחדים. הכותרת: "מטריד: צבא מצרים הקים אוגדות עם אלפי טנקים שפרוסים בסיני – מתאמנים בלי הפסקה". התיעוד עורר כאן בהלה. ישראלים רבים מיהרו לקבוע שצה"ל בקונספציה ועוצם את העיניים אל מול ההפרות הבוטות של הסכם השלום בין ישראל למצרים, ופלישה של הצבא המצרי היא רק עניין של זמן. תושבי פתחת ניצנה, ביישובים הסמוכים לגבול מצרים, מיהרו לבקש תשובות, ומפקד החטיבה המרחבית פארן, אלוף־משנה שמר רביב, התייצב בפניהם ללא היסוס כדי להציג בפניהם את תמונת המצב לתפיסתו. בקצרה: האזרחים יכולים להירגע, הוא לא.
"אני מאמין בלהגיד את הנתונים ואת המספרים כמו שהם, וגם את הערכות המודיעין, עד כמה שאפשר", הוא אומר לנו. "סיני מחולקת לשלוש רצועות, ממערב למזרח: A, B ו־C, שהוא הקרוב אלינו. צבא מצרים נמצא רק בשתי הרצועות הראשונות, ולא ב־C. הלקח המרכזי מ־7 באוקטובר הוא שאנחנו צריכים להסתכל על היכולות של האויב ולא על הכוונות שלו, וכרגע אין טורי טנקים שמסתתרים מאחורי הרכס הקרוב. בצילומי לוויין רואים שהם רחוקים מאוד, ולוקח זמן להגיע לכאן עם טנקים. זה אפילו לא דורש התרעה מודיעינית, פשוט נראה את התנועה הרבה לפני שהם יגיעו לגבול. גם אם הצבא המצרי ימהר ויגיע לכאן בין מעברי הלוויין, לוקח זמן לנסוע 300 קילומטר ברכב קרבי משוריין. האם משהו יכול להשתנות בכוונות של מצרים? ברור שכן. המצרים ראו את נפילת משטר אסד בסוריה וזה הטריד אותם, כי הצבא הערבי השני בכוחו קרס בתוך רגע. גם הם מוטרדים ממה שיכול לקרות במצרים. אבל נכון לעכשיו אין סיבה שיקרה שם משהו דומה להתמוטטות בסוריה".
רבים מהסרטונים שהופצו ברשת, קובע אל"מ רביב, הם "חדשות כזב", הוצאה מהקשר ואפילו זיוף גמור. "אבל זה עדיין מטריד אותי", הוא אומר. "למצרים יש צבא גדול וחזק. האם אנחנו לא צריכים להיות מוטרדים ממנו? אנחנו כן. האם צה"ל ומדינת ישראל צריכים תוכניות מבצעיות להיערכות עתידית? כן. במהלך המלחמה הרמטכ"ל הקודם היה פה פעמיים, ומסרתי לו סקירה על המצב. הוא יצא מכאן מוטרד במידה הנכונה בעיניי".
כרגע זה הגבול השקט, שפחות מדיר שינה מעיני מפקדי צה"ל?
"זה הגבול שלי, ומעיניי הוא מדיר שינה תמיד. האם יחסית לגבולות האחרים המצב כאן שקט יותר? כן. יש לנו רצון שזה גם יישאר ככה ושלא נפתח חזית נוספת. אגיד בזהירות הנדרשת: הגבול לא מאפשר לנו לממש לקחים בסיסיים שהופקו ב־7 באוקטובר".
"אנחנו קצת נוהגים פה כמו לפני 7 באוקטובר.מתבססים על הגדר, על יכולות האיסוף ועל הקשרים עם הצד השני, וגם בונים על זה. אני לא בטוח שאפשר אחרת בגבול הזה. ברור שאם תשאל אותי איך הכי נכון להגן כאן, אגיד לך שאני צריך יותר סד"כ, אבל לצה"ל אין יכולת להביא לי אותו"
רביב רומז לכמה ממסקנותיה של אוגדת עזה ממתקפת הפתע בבוקר שמחת תורה, ובהן הקמת מוצבים בין היישובים לגדר ויצירת מרחב חיץ, וכן הגדלת הסד"כ. "באופן אבסורדי אנחנו קצת נוהגים פה כמו לפני 7 באוקטובר", הוא מסביר. "מתבססים על הגדר, על יכולות האיסוף ועל הקשרים עם הצד השני, וגם בונים על זה. אני לא בטוח שאפשר אחרת בגבול הזה. ברור שאם תשאל אותי איך הכי נכון להגן כאן, אגיד לך שאני צריך הרבה יותר סד"כ. אבל לצה"ל אין יכולת להביא לי אותו.
"אני גם לא רוצה לעמוד כאן אלא להגיע אל מעבר לרכס ולבנות שם מוצב. זה מה שצה"ל עשה בסוריה ובלבנון. פה אני לא יכול לעשות את זה, ולכן אני צריך לבסס את ההגנה על עוד מרכיבים, כמו מערך איסוף טוב. מערך האיסוף בגבול מצרים הוא הטוב ביותר בגבולות – החפיפה בין התצפיות, הצפיפות ועכשיו גם האיכות. הוא נבנה בין 2010 ל־2013, כשהחליטו שמטפלים במסתננים, לצד בניית הגדר 'שעון החול'. זה גמר את התופעה, אין חדירות בגבול הזה, ובעיניי מדהים שלא חוצים אותו".
הכאפה המעוררת
הגדר ומערך האיסוף קטעו את נהירת המסתננים מאפריקה, וגם מנעו הברחות אחרות – "נשים, סמים, סחורות. הבדואים עשו כאן מה שהם רוצים עד 2013", אומר רביב. מאז ועד 2023, היו כאן בעיקר הברחות אלימות, ובתדירות נמוכה יותר. רביב מצביע על מעבר מים לא רחוק מאיתנו: על הגדר החולפת מעליו עדיין תלויים קרעי בגדים, זכר ל־15 בינואר 2024, כשחמישים מבריחים חמושים היטב, שבצה"ל חשבו שהם פעילי נוח'בה, התמקמו בכיפות רתק ומשם ירו על העמדות המצריות וגם על שטח ישראל כדי לחפות על עשרה מחבריהם שרצו לעבר הגדר בעת ההברחה. חמישה מבריחים חוסלו בתקרית ההיא וחיילת אחת נפצעה.
זה היה אירוע חריג: החמושים הגיעו למרחב הגדר וירו לעבר העמדות, ולוחמי צה"ל השיבו אש, אף שנמנעו במשך שנים מירי חי במרחב הגבול במקרי הברחות. התפיסה השתנתה עוד לפני כן, מסביר רביב: עד קיץ 2023, בצה"ל חשבו שההברחות הן פליליות ושלא צריך לסכן חיילי צה"ל במקרים כאלה, ועליהם לסגת לאחור ולהותיר את הטיפול בנושא למשטרה. אבל ב־3 ביוני 2023 חצה השוטר המצרי מוחמד סלאח את הגבול, חמוש בקלצ'ניקוב, בסכין ובקוראן. הוא פתח באש לעבר עמדה של גדוד ברדלס בגזרת הר חריף, כ־30 ק"מ ממצפה רמון, והרג את סמ"ר אורי יצחק אילוז וסמל ליה בן־נון. אחרי כמה שעות הגיעה מפקדת המחלקה לביקורת בעמדה, משום שהחיילים לא הגיבו לבדיקות הקשר, וגילתה אותם ללא רוח חיים.
בחילופי האש שהתפתחו במהלך המצוד אחר המחבל נהרג סמ"ר אוהד דהן, אך המחבל המצרי חוסל בסופו של הקרב. "זה היה 7 באוקטובר של הגזרה הזאת", אומר רביב, שהיה אז קצין אג"ם באוגדה 98 ובדרכו להתמנות למח"ט 646. בעקבות הפיגוע הודח מח"ט פארן; בתוך שבועיים, רביב הוקפץ לתפקיד. "הפקנו תובנות רבות מהפיגוע, והן יושמו במהירות והיו רלוונטיות ארבעה חודשים לאחר מכן, ב־7 באוקטובר. למדנו להסתמך על איסוף ולהיערך לאירועים מתפרצים, שמנו תחמושת בכלי הרכב, וככה קפצנו ב־7 באוקטובר לכרם־שלום, כשבכל רכב שלנו היו ארגזי תחמושת, טילי לאו ורימונים. היינו איתם כי כבר חטפנו את הכאפה שלנו. בכלי הרכב של הכוחות בגזרה שם לא היה חימוש כזה, כי הם לא היו באותה רמת דריכות. התקרית ב־3 ביוני שינתה כאן דברים שהלוואי שהיינו מיישמים גם במקומות אחרים. זאת חוכמה בדיעבד".
בשמחת תורה היה בביתו, אז בקיבוץ רביבים, וקיבל טלפון מחמ"ל החטיבה על מטחי הרקטות לעוטף. הוא מיהר לנסוע למפקדת החטיבה, וב־6:45 קיבל טלפון נוסף, מסגן מפקד פיקוד הדרום אלוף במיל' יוסי בכר, תושב בארי. "הוא אמר לי שכבר יש מחבלים בקיבוץ ופקד שכל אוחזי הנשק מחטיבת פארן יעלו צפונה", מספר רביב. "אז הבנתי שהמצב קטסטרופה. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד. חמש דקות אחרי השיחה עם יוסי ניסיתי לתפוס את אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית. הוא לא ענה לי והבנתי שאולי קרה משהו".
רביב ארגן כוח מהיר, השאיר כוחות מצומצמים בגזרה ופקד על כל השאר לצאת לעבר כרם־שלום. בכביש 232 נתקלו הכוחות בטור של מחבלים, הגל השני שהגיע מרפיח. "בהתחלה היינו בנחיתות מספרית", הוא מספר. "היה שם קרב ממש קשה, והקשר שלי, סרן במיל' יפתח גורני מבאר־מלכה, נפל שם". במהלך הקרב הגיע אחד הטנקים של פלוגת השריון מגדוד קרקל, ורביב זינק אליו כדי להכווין את האש לעבר המחבלים. "זה מה ששבר את ההתקפה. הקרב הזה ממש הציל את חבל שלום". משם המשיכו לחולית עם כוחות גדולים יותר ושני טנקים, ואחרי קרב קצר יחסית הכריעו את הקרב גם שם. בחולית נפל לוחם אחר של רביב, רס"ם במיל' לירן אלמוסנינו מכמהין.
אחרי 7 באוקטובר הם קיבלו את האחריות על גבולה הדרומי של רצועת עזה למשך חודשיים, ובמשך כל הזמן הזה רביב המשיך לפקוח עין על הגזרה המקורית שלו בגבול מצרים. חטיבת פארן אחראית על גבול מצרים לאורך יותר מ־200 ק"מ. יש תחת פיקודה שני גדודים – גדוד קרקל עם פלוגת הטנקיסטיות שלו, וגדוד ברדלס (שכרגע הוחלף בגדוד מילואים).
אלוף הפיקוד דאז ירון פינקלמן אמר למפקדים: "יש לי ציפייה מאוגדת עזה שאם יש אירוע מורכב באוגדה 80, הם ישלחו לשם מפקדים בכירים וכוחות עתודה חזקים. אין לי שום ציפייה כזאת מאוגדה 80 במקרה הפוך". רביב נעלב, "אבל אז טפחתי לחממי על השכם ואמרתי לו 'אחי, אם יהיו לך בעיות אמיתיות, תסתכל מאחורי כתף שמאל'. עצוב לי וכואב לי שהוא נפל"
מצפון להם נמצאת גזרת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. שבוע לפני 7 באוקטובר השתתף רביב בתרגיל נרחב של פיקוד הדרום, שבו החטיבה הדרומית וחטיבת פארן תרגלו עקרונות לחבירת כוחות. התרחיש היה תקרית גבול בגזרת פארן, שכוחותיו של אל"מ חממי הוקפצו לסייע בה. "הייתה הרבה ביקורת על תפקוד הכוחות פה ב־3 ביוני, כי התקרית ההיא נמשכה שש שעות והכוחות השכנים חששו להיכנס ולחתור למגע בלי אישור", מסביר רביב. "הלקח היה שהכוחות חוברים גם בלי שיש תיאום. ממש קבעתי את זה עם חממי. אמרתי לו 'חממי, אם אני לא עונה לך – תיכנס וניפגש תחת אש'". לפני המלחמה גם התקיים כינוס מפקדים עם אלוף הפיקוד דאז ירון פינקלמן, שאמר למפקדי האוגדות והחטיבות: "יש לי ציפייה מאוגדת עזה שאם יש אירוע מורכב באוגדה 80, הם ישלחו לשם מפקדים בכירים וכוחות עתודה חזקים. אין לי שום ציפייה כזאת מאוגדה 80 במקרה הפוך". רביב נעלב, "אבל אז טפחתי לחממי על השכם ואמרתי לו 'אחי, אם יהיו לך בעיות אמיתיות, תסתכל מאחורי כתף שמאל'. עצוב לי וכואב לי שהוא נפל".
הפקתם לקחים אחרי 7 באוקטובר?
"חד־משמעית", קובע רביב, "מהתחקירים הגיעו כבר המון לקחים". הוא מציין כמה לקחים שאי אפשר לפרט מטעמי ביטחון מידע, וכמה שכן אפשר לדבר עליהם, ובראשם ההשקעה בכיתות הכוננות ביישובים הסמוכים לגבול. "אחרי 7 באוקטובר שמו הרבה מאוד כסף, ויש להן היום ציוד יותר טוב מזה שיש לחיילים", הוא אומר, "אבל הן עדיין לא במקום שהיינו רוצים שיהיו. יש הרבה לאן להתקדם. השותפות של המשטרה, הצבא וההתיישבות חשובה מאוד מבחינתי. ראש המועצה, מפקד התחנה ואני מקיימים הערכת מצב שבועית. ב־7 באוקטובר נלחמתי בכמה מקומות, וזה צרוב בי. הייתה לי הזכות להילחם עם החטיבה ב־7 באוקטובר, ואולי באתי לעולם רק בשביל זה".
סטטיים על הגבול
מאז 3 ביוני 2003, התפיסות המבצעיות של חטיבת פארן עברו מהפכה. "הבנו שאין דבר כזה 'פלילי', ושינינו את הוראות הפתיחה באש, כך שכל מה שמתקרב משטח מצרים לגדר – יורים ופוגעים בו", אומר רביב. בחצי הראשון של 2024 חוסלו בצד המצרי עשרה מחבלים, כפי שרביב מכנה את המבריחים. "התצפיות מכריזות 'פטיש חם' בכל התקרבות לטווח הטקטי שמאיים על הגדר", הוא מסביר. "כל חמוש במרחק 300 מטרים מהגדר שלא מזוהה כשוטר מצרי הוא איום, ואנחנו יורים בו. השוטרים קלים לזיהוי והם גם לא מטיילים אלא נשארים בעמדות שלהם. במוצב המצרי הקטן הזה יש עשרה שוטרים שמתחלפים פעם בכמה חודשים. כל 12 שעות שוטר נכנס לעמדה לאורך הגדר, עם נשק ושקית אוכל ובלי טלפון, ושם הוא נמצא וגם ישן. אם תסתכל טוב על העמדה, תראה שפתח הכניסה פונה לצד הישראלי, כי המטרה של השוטר היא לשמור שלא יתקרבו אנשים מסיני לגבול. מבחינתם המשימה היא להגן רק מפני הברחות מהצד שלהם. לכן הם שוטרים של משרד הפנים ולא חיילים. הם לא יסכנו את החיים שלהם. ברגע שמתחילים פה חילופי אש הם יתכופפו".
מאז שינוי הוראות הפתיחה באש, בישראל זיהו התמתנות במספר המבריחים שמתקרבים לגדר. "היום כל התקרבות לגדר היא מאה אחוז חבלנית מבחינתנו. פעם היה מגיע לכאן טנדר בלי אורות בלילה, והיו אומרים 'בסדר, זאת הברחה, נעזוב אותו'. היה יכול להיות שם משהו חמור הרבה יותר משהיה ב־3 ביוני. יכול להיות ששישים החמושים שהיו כאן בשנה שעברה היו נכנסים לקדש־ברנע".
הצד השני למד את שינוי הכללים, ופיתח את שיטות ההברחה בהתאם. הם לא חוצים את הגבול בעצמם, אבל הם רתמו לשירותם טכנולוגיה שנעשתה זולה יחסית בשנים האחרונים: רחפנים. "בהתחלה הם נשלחו מהצד הישראלי לעומק השטח בסיני, אספו את הסחורה וחזרו", מספר רביב. "היום הרחפנים יוצאים משני הצדדים. בפעמים הראשונות החוליות הטיסו את הרחפן ממרחק של 500 מטרים מהגבול, אבל היום המפעילים נמצאים בעומק של כמה קילומטרים, מרימים רחפן בלי שרואים אותם, ושולחים אותו לחוליה שמחכה בצד הישראלי".
לדברי רביב, מתקיים מעין מרוץ חימוש והגנה בתחום, כולל מערכות לוחמה אלקטרונית. "לתוקף קל לעקוף את מערכות ההגנה שלנו ולפרוץ אותן, ולנטרל את היתרונות שלנו", הוא אומר. "בתחרות הלמידה, בכל פעם צד אחד מצליח יותר. הם עדיין מצליחים להבריח, ואנחנו מוטרדים מזה. לא תשמע אותי אומר את המילה 'שלום' או את המילה 'פלילי': כל מה שקורה כאן זה פעילות חבלנית עוינת. בהברחה שסיכלנו באוקטובר 2024 מצאנו אמל"ח, והבנו שהם כנראה צברו ביטחון בפעילות הרחפנים. מאז הצלחנו לסכל עוד שבעה מקרים כאלה, ואני מעריך שיש עוד עשרות שלא הצלחנו. הברחת אמל"ח היא עניין של פח"ע יותר מאשר עניין פלילי, והיחס בהתאם".
חיות בר – קופים או גורי אריות שנמצאו בבתים פרטיים של ערבים בישראל – לא מוברחות מגבול סיני, להערכתו, אלא מירדן. אצלו מבריחים כלי נשק, סמים וסיגריות, "כי המחירים עלו. לאחרונה החלו להבריח גם לתוך רצועת עזה". המבריחים פועלים בשרשראות הברחה: חוליה מסיני מבריחה לחוליה בדואית בנגב, והבדואים הישראלים מבריחים בתורם לרצועת עזה. "כרגע אנחנו לא יודעים להתמודד עם החוליה שמבריחה מישראל לעזה, אבל בצד העזתי חיל האוויר מחכה שהחוליה תתקרב לאסוף את ההברחה ואז מפציצים אותה".
לדברי מח"ט פארן, החלק המורכב בהתמודדות עם ההברחות היא הטיפול במבריחים בצד הישראלי. "אלה אנשים עם תעודת זהות ישראלית, אבל מבחינתי מי שמבריח אמל"ח אמור למות. הוראות הפתיחה באש מאפשרות נוהל מעצר חשוד שנגמר בירי לגלגלים או לברכיים. במערכת הביטחון מודעים לכך שאלה מבריחי אמל"ח שגם מבריחים בהמשך לתוך עזה, אבל אנחנו מוגבלים בפעולה מולם. את העניין הטכנולוגי אני מעריך שנפרוץ, ובתוך שנה מהיום יהיה לו פתרון. אגב, תושבים מהסביבה אומרים לי לא להתאמץ יותר מדי, כי ההברחות ברחפנים עדיפות מההברחות הקרקעיות שהביאו לירי על הגבול ליד קדש־ברנע ובאר־מִלכה. מבחינת התושבים, הרחפנים הביאו לשיפור בביטחון".
המבריחים משתמשים ברחפנים גדולים, בקוטר של יותר ממטר, שמסוגלים לשאת כ־60 ק"ג ומיועדים במקור לריסוס שדות או למשלוחים כבדים. בשבועות האחרונים נתפסו הברחות של רובי צלפים, אם־16, אקדחים, תחמושת וסמים בשווי מיליונים. בשמונת החודשים האחרונים נתפסו יותר ממאה רחפני הברחה. "צריך לגדוע את ההברחות", קובע רביב. "המספרים והנתונים משתפרים, אבל אנחנו צריכים לשאוף לאפס הברחות".
צה"ל ומשטרת ישראל מדווחים מעת לעת על סיכולי ההברחות. "אני לא חשבתי שחשוב לדווח על זה, אבל בדוברות שלנו התעקשו ואמרו שזה חשוב", אומר רביב. "הייתי בכמה שיחות שבהן הרמטכ"ל סקר את זירות המלחמה, וכשהוא לא אמר 'מצרים' התבאסתי כי הרגשתי שאני מפספס את המלחמה, אבל בסוף אני מרוצה כי זה חלק מהתפקיד שלי – לעשות הגנה ולשמור על שקט בגזרה. ההתלבטות שלי לגבי פרסום הדיווחים נבעה מכך שאני חושב שיש מספיק צרות למדינה אז פה צריך לעשות קצת שקט".
לבסוף הוא השתכנע כשהבין שהציבור לא מודע לכך שההברחות הן סכנה אמיתית. "שואלים אותי על צבא מצרים, אבל אני חושב שיש דברים מטרידים יותר", הוא אומר. "אם מצליחים להעביר רחפן בצורה חלקה, ואלה רחפנים עצומים שיכולים לסחוב 60 ק"ג, אז עוד מעט גם יעבירו בני אדם ואמל"ח בלי בקרה. זה לא פחות מסוכן. במקרה 'הטוב' זה מחמש את ארגוני הפשיעה, אבל אנחנו יודעים שזה גם יותר גרוע ומגיע לאיו"ש ולעזה. אני לא בטוח עד כמה הציבור מודע לזה. מצד שני, עד כמה אנשים יכולים להכיל עוד אתגרים?"
מבריחים ישראלים נעצרו?
"כן, היו כמה מעצרים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם יחידת מגן של המשטרה ושב"כ נגב. אגב, המעצרים מפריעים למבריחים יותר מאשר כשהורגים אותם. כשאתה הורג אותם, מבחינתם, 'אללה ירחמו': כנראה היה אמור למות, זה חלק מהסיכון. הם לא מתרגשים מזה. כשאתה עוצר להם מישהו זה משפיע".
אבולוציה של גדר
כשאנחנו יוצאים מבסיס החטיבה במחנה קציעות, 5 ק"מ מהגבול, רביב מצביע על נתיב מסילת הרכבת העות'מאנית ועל הגשר שבנו הבריטים. "פה לידנו נמצא תל ניצנה, אתר נבטי, ובהמשך אנדרטת חטיבה 8 שנלחמה כאן בעוג'ה אל־חפיר", הוא מדריך. "זה תמיד היה אזור של תנועה, מהאבות שיורדים למצרים ובני ישראל שעולים ועד דרך הבשמים. ב־1906, הבריטים והעות'מאנים קבעו גבול מהים התיכון לים סוף, ומאז הוויכוחים הם סביב הגבול הזה. בצד שמאל נמצאים 'חמוקי ניצנה', מקום שישראלים רבים אוהבים לבקר בו, ומשם ממשיך הכביש לאורך הגבול", הוא מצביע דרומה, לעבר האופק.
כביש 10, היורד מכרם־שלום לדרום־מזרח לאורך הגבול, סגור לתנועה אזרחית. "אני סבור שראוי לפתוח אותו", אומר רביב, אבל לטענתו ההחלטה על כך דורשת לחץ ציבורי, אחרת היא לא תצא לפועל. "זה אבסורד שאי אפשר לנסוע לאורך גבול של מדינה שיש לנו שלום איתה והסדר ביטחוני יציב. אני חושב שזאת 'אשמת' האזרחים ולא הצבא, כי אין דרישה ציבורית מספקת לפתוח את הציר, ואני מחכה ליום שיהיה לחץ ציבורי. אנחנו סבורים שזה אפשרי ורצוי, ולכן פועלים לפתיחתו. מאז תחילת המלחמה אפשרנו הגעה נקודתית להר כרכום וגם נסיעה בכביש במשך יומיים במהלך פסח. בישראל זה עובד כך: היכן שיש אזרחים – יש הגנה".
למה שלא תפתח את כביש 10 בלי הלחץ הציבורי?
"כרגע אין סד"כ מספק. לקראת פסח אמרתי שאני פותח את ציר 10 בשלישי ורביעי וכל החטיבה נשארת, והבאנו עוד כוחות לתגבור, ופתחנו אותו".
באמת צריך עוד כוחות כדי לפתוח את הציר לאזרחים? הגבול לא שקט מספיק?
"עוד כוחות ישפרו את ההגנה. אם תשאל אילו צרכים קודמים, אז הביטחון וההגנה ראשונים. בטח כשאין לחץ לפתיחת הציר".
הוא לא מעוניין רק במכוניות אזרחיות שייסעו לאורך הגבול, אלא גם ביישובים. "אני פועל עם ראש המועצה האזורית רמת נגב ערן דורון ועם גורמים נוספים, כמו ארגון השומר החדש, שנפגשו איתי לפני שבועיים כדי לחפש מקומות חדשים להתיישבות. זה דורש ייבוש שטחי אש, ואמרתי להם שנתמוך בכל דרך בהקשר הזה".
ג'יפ סיור של גדוד קרקל עובר ליד הגבול. "בעקבות 3 ביוני 2023, שינינו את התפיסה מהגנה נייחת בעמדות להגנה ניידת", אומר רביב. "אין עמדות על הגבול – אצלנו הכול נעשה בתנועה וברכב, בניגוד לעמדות המצריות, שמאוישות בשוטרים סטטיים". אנחנו עוצרים לתצפית ממצפור בר־לב: "הגבול פה סומן בפעם הראשונה ב־1906", הוא אומר ומצביע על גדר עתיקה ומתפוררת מתחתינו. "סימנו את הגבול הזה לאורכו עם 91 אבני גבול. מאז הגדר עברה אבולוציה". מאז היציאה מסיני ב־1982, ישראל ומצרים התייצבו על אותו קו גבול ישן. באופק, בסיני, אנחנו רואים את ג'בל הילאל, שחלק מהדעות מזהות אותו כהר סיני, ואת אבו־עגילה, צומת שידע לא מעט קרבות. ואז הוא מצביע על היישובים הישראליים הסמוכים – קדש־ברנע, 300 מטר מהגבול, מצפונו באר־מלכה, ובדרום־מזרח היישוב עזוז – יישוב הגבול האחרון, מכאן ועד אילת. "אנחנו ואחרים מחפשים נקודות התיישבות נוספות. הגיע הזמן לוותר על חלק משטחי האש, כי נוכחות אזרחים תגרום לצבא להשתפר. הבדואים בצד השני של הגבול מתקדמים הרבה יותר מאיתנו, הם פרוסים בשטח ומנהלים חקלאות ענפה. אצלנו, מדרום לעזוז אין כלום עד אילת. בהקשר הביטחוני זה קריטי".
מבצעית ומודיעינית, החטיבה חייבת עוד כוחות?
"זה תלוי בהערכת המצב. אבל האיום היומיומי מבחינתי הוא הסוררים: שוטר מצרי שראה בטלוויזיה שיש טבח בעזה, ומחליט לצאת ולהרוג חיילים ישראלים. לכן ההתנהלות שלנו מבצעית. אנחנו לא יורדים לגדר בלי ציוד, ואנחנו זהירים מאוד מול המצרים. לקחנו צעד אחורה ביחסים איתם, שפעם היו הרבה יותר ישירים, והיום אנחנו חשדנים יותר. הייתי לפני כמה חודשים בפגישה בקהיר, בפעם הראשונה מתחילת המלחמה, אבל לא באמירה שהם מגינים על הגבול. פעם קראו להם 'מכפיל כוח' או 'רכיב בהגנה'. לא, מי שמגן כאן זה אני. אבל הם פה עם כוחות חמושים אז אני רוצה לדעת מה קורה איתם. פעם היו בקלאוות במפגשים, היום לא. זה מפגש קר וקונקרטי, כי גם אצלם המצב נפיץ והם חייבים שקט.
"היו שתי תקריות בינינו לאחרונה – במקרה אחד החיילים בעזה ירו בטעות למצרים ונהרג שם חייל מצרי, ובמקרה אחר חיל האוויר ניסה ליירט כטב"ם ופגע במתחם של שבט בדואי בסיני והרג אנשים. גם כשהחייל המצרי נכנס והרג אצלנו חיילים, הם לא התרגשו מזה. הם ידעו שזה הפריע לנו, אבל הגישה שלנו ושלהם בעניין הזה שונה".
מצברי המוטיבציה
רביב הוא קצין כן מאוד, ללא מניירות ודיסטנס מיותר, שמדבר בגובה העיניים. בקיץ יחגוג ארבעים. הוא גדל בקדומים ולמד במכינה הקדם־צבאית בעצמונה. בנסיעותיו דרומה התאהב בנגב והחליט שפה יקים את ביתו, ואכן כך היה. כיום הוא גרוש, אב לשלושה. אחרי לימודי המכינה הוא התגייס לחטיבת הצנחנים, התקדם עד לתפקיד מג"ד 890, ואז נשלח לתפקיד קצין אג"ם בעוצבת האש (אוגדה 98). בקיץ, אחרי כשנתיים בתור מח"ט פארן, הוא ימונה לסגן מפקד אוגדה 162, הכוללת את חטיבת גבעתי, חטיבת הנח"ל, חטיבת השריון 401 והחטיבה הארטילרית 215. "אני מסופק ומרוצה מהמינוי הזה", הוא אומר. "7 באוקטובר מילא את מצברי המוטיבציה, אבל חששתי שבתפקיד הבא אעשה משהו שהוא לא ביחידה מתמרנת".
לדבריו, בגזרה שלו "לא יודעים" מניין יבוא האיום, מה שמאפשר צניעות ומונע קיבעון. "הבעיה הכי גדולה בעזה הייתה שחשבו שיודעים הכול", הוא טוען. "כשאתה חושב שאתה יודע, תסרב להאמין אם אגיד לך שהמצב אחר".
איך אתה מחזיק את הכוחות דרוכים בגזרה השקטה הזאת?
"זה מאתגר. אבל בסוף, אם תעשה בכל בוקר כוננות עם שחר, וכל משמרת תעלה כמו שצריך, אז גם אם החיילים לא יהיו בדריכות הכי גבוהה, הם ייכנסו לזה מיד כי הם הגיעו מוכנים. אנשים חושבים שאחרי 7 באוקטובר כולם בצה"ל דרוכים במאה אחוז, אבל אפילו בבתים ברצועת עזה ובלבנון החיילים נרדמים. זאת עבודה קשה. הגדודים פה לא התחלפו ולא ירדו מהמשימות מתחילת המלחמה. זאת רמת עומס גבוהה, ואני לא יודע כמה זמן צה"ל יצליח להחזיק בה. הציפייה ברורה אבל צריך לראות איפה כן משחררים".
הוא משבח את גדוד קרקל, המאויש בחלקו בלוחמות, אבל גם מודע לחסרונותיו. "אני מקבל בנות מצוינות", הוא מבהיר. "מגיעה לכאן רק מי שרוצה להיות לוחמת, אז הבנות כאן באיכות גבוהה. נכון שרמת הכשירות לא מאפשרת להן לתמרן, אבל זאת לא המשימה שלהן, ואני שלם עם מה שיש לי. הסטנדרטים הפיזיים נמוכים יותר מביחידות אחרות, אבל יש פיצוי, למשל במנטליות. אגב, הופתעתי מכך ששילוב הבנים והבנות הוא לא עניין. הייתי בטוח שזה יפריע לי וגם יעסיק אותי, אבל פה פשוט מסתדרים. אלה גם גדודים הרבה יותר דתיים מגדודים אחרים: רבות מהבנות דתיות לשעבר, או מבתים מסורתיים, והבנים גם. אז כשעושים קידוש, אין 'אנטי' שיש במקומות אחרים בצבא. אפשר לדבר חופשי על אמונה ופרשת שבוע".
הגזרה תתאים גם ליחידות חרדיות, לדעתך?
"בטח. זאת בושה שהם לא מתגייסים. אנחנו חייבים חיילים וצריכים גם אותם, ואין סיבה שלא יבואו. אפשר להביא אותם לכאן ולתת להם את הכשרות וההלכה שהם צריכים, ואז אין שום סיבה שזה לא יקרה. הצורך עצום. אני צריך יותר גדודים, אבל כרגע זה מה שיש לצה"ל לתת לי".
לרביב חשוב לפרגן לחטיבה וללוחמי הגנת הגבולות. "החיל הזה נמצא בתחתית שרשרת המזון, אבל מגיע ללוחמים שיפרגנו להם, כי הם עובדים כאן קשה. יש פה אנשים מצוינים. אני מדבר המון עם האנשים שלי על האחדות. חיילים רואים מה קורה בחוץ, ומכאן החשיבות של אחדות השורות. פה אסור לדבר על פוליטיקה, והיחד הוא הכרח. כמפקד בצבא, זה איום גדול פי כמה מכל איום אחר. אין לי ספק שהכול התחיל כי ראו שיש אצלנו נקודות חולשה, וזה צריך להטריד אותנו"
