דרך נוחה, בטוחה ומשעממת – או כביש הרפתקני שמציע נופים וערכים? האם נהיה מוכנים לשלם כמה עשרות שקלים כדי לחסוך לעצמנו כמה עשרות דקות? ולמה חשוב לנו כל כך להתייעץ עם וייז, ואז להתאמץ להוכיח שהוא טועה? יצאנו לבדוק בעזרתכם מהם השיקולים המכריעים והמניעים הסמויים של נהגי ישראל, ואיך בסוף כולנו עומדים באותו פקק:
* מבחן תיאוריה
ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שפיתחה מערכת ניווט ואז העניקה לה מעמד של אויב אישי. "לנצח את וייז" זה לא רק סלוגן, זה ספורט לאומי. זאת שאיפה עמוקה להוכיח שאנחנו, הנהגים הישראלים, חכמים יותר מכל אלגוריתם. כי מה הוא כבר יודע? מה כבר יש לו, שלנו אין? בסך הכול נתונים בזמן אמת ממיליוני נהגים, דיווחי תנועה ותוכניות כבישים. אנחנו, לעומת זאת, נהנים מאינטואיציה, מניסיון חיים, ואפילו מבן דוד שנסע פעם בקיצור דרך סודי ליד מחלף בן־שמן וחסך שבע דקות וחצי.
בעולם שבו הטכנולוגיה אמורה לפשט את חיינו, הנהג הישראלי פיתח מערכת יחסים מורכבת להחריד עם אפליקציית הניווט שלו. הקשר שלנו איתה נע בין תלות מוחלטת ("רגע, אל תצא בלי לבדוק מה וייז אומר") להתעלמות מופגנת ("עזוב אותו, הוא לא מכיר את הקיצור הזה"). אנחנו מאשימים את וייז במזימות שונות נגדנו, הטיית מסלולים בדרכים שונות שנועדו להוציא מאיתנו כסף, אבל עדיין לא מסוגלים להיכנס למכונית בלי להקליד בסלולרי את היעד ולהמתין לגזר הדין: כמה זמן ייקח לנו להגיע לשם, ובאיזה מסלול עלינו לנסוע.
בזמן שחלק ניכר מעם ישראל תקוע עדיין בכבישים בערב החג, ושואל את עצמו אם לדחוף 10 מיליון בני אדם לחבל ארץ צר כל כך היה רעיון מוצלח, צללנו אל דילמות הנסיעה שמטריפות את הנהג המקומי ושולחות אותו להיעזר באפליקציה – או לריב איתה. פנינו לעוקבים בפייסבוק, שאלנו אותם מהן הדרכים המועדפות עליהם, ערכנו סקרים וצפינו בעימותים המתפתחים. מתברר שמאחורי כל בחירת כביש ומעבר לכל פנייה מסתתרת תורה שלמה של שיקולים, אמונות וגם תיאוריות קשר עסיסיות. כי בישראל, הדרך מנקודה א' לנקודה ב' היא לעולם לא רק מסלול נסיעה. היא קרב אפי, מבחן אישיות והצהרה תרבותית מקיפה. וכמו שנאמר – הכול מוכן, בואו נצא לדרך.
ובמילים אחרות: האם המטרה היא להגיע ליעד או ליהנות מהדרך?
כל נהג שנסע אי פעם מירושלים לכנרת או לרמת הגולן יודע שזאת לא רק שאלה של ניווט, אלא כמעט שאלה של זהות. הבחירה בין כביש הבקעה (90) החולף בלב נופים פראיים ובחבלי ארץ שטרם סופחו למדינה, ובין כביש חוצה ישראל (6) החדיש והבורגני, מעסיקה ישראלים רבים ואף מציתה דיונים סוערים.
הסקר שהעלינו הראה העדפה ברורה: 61 אחוזים בחרו בכביש 6, ו־39 אחוזים הצביעו לכביש הבקעה. אבל המספרים הם לא כל הסיפור. מיד עם הצפת השאלה "כיצד אתם נוסעים מירושלים לצפון?", התברר שהנחות היסוד שלי חטאו בירושלמיות־יתר. "תגדירי צפון", דרש הגולש יאיר, "לא דין רמת הגולן או הגליל העליון כדין הגליל המערבי". והמגיבה מיה הוסיפה בחיוך: "מבחינתי צומת רעננה והלאה זה צפון, רק אומרת". כשמוסיפים את הפילוח של היעדים, מתקבלת תמונה חדשה, ברורה גם היא: לגולן ולגליל המזרחי – דרך הבקעה. לחיפה ולגליל המערבי – דרך כביש 6.
רבים מהמשתתפים בדיון ערערו על עצם מעמדו של כביש 6 כדרך המהירה האולטימטיבית: "כבר ב־5:30 בבוקר יש פקקים גדולים מעין תות עד אחרי מחלף אייל", התלונן למשל מוטי. הדיון גם חשף כי מלבד שאלת הזמן, לנהגים יש שיקולים נוספים שמנחים אותם, ואפליקציית הניווט כנראה לא תהיה מודעת אליהם. "הבקעה!!! אין תחליף לנוף הזה!", כתבה נעמה בהתלהבות. המגיב ליאור הציג פילוסופיה משלו: "דרך הבקעה, כי אני אוהב לנהוג. כביש 6 זו נסיעה, אבל לא נהיגה".
כצפוי, גם שיקולי ביטחון אישי הופיעו בתגובות, ואלה נטו לטובת כביש 6. "לא מרגישה בטוחה לנסוע דרך הבקעה", כתבה נעמה. הגולשת עירית פירטה: "במשך שנים נסענו מהבקעה. היה ברור שכל עלייה לצפון היא מהבקעה. ואז הרצח של בנות משפחת די, ואז 7 באוקטובר, וחסל סדר כביש הבקעה".
היו שטענו שאין תשובה אחת נכונה לשאלה שהעלינו: "ביום אני נוסעת דרך הבקעה, זה מהיר יותר", סיפרה גיטה, "אבל בלילה אני מפחדת, ומעדיפה את כביש 6". אחת הגולשות ציינה את הקשר בין המגדר ובין המסלול הנבחר. ואכן, מהתגובות עולה כי הנשים נוטות (אם כי לא באופן מוחלט) להעדיף את כביש 6, בעיקר משיקולי ביטחון, בעוד גברים מבכרים את הבקעה מסיבות של יעילות, חיסכון ונוף.
תגובה מקורית הגיעה מהגולש יובל: "מוזר שלא מעלים פה את האפשרות השלישית – כביש אלון! מקביל לכביש הבקעה, אבל עם פחות תנועה, בלי משאיות ומעבר בכפרים כמו בכביש הבקעה, יותר יישובים יהודיים, ונוף מרהיב".
ובמילים אחרות: לזרום עם העדר או לצפות מראש את הרגע שבו הכול ישתבש?
זאת ההתלבטות הקלאסית, ואולי הנפוצה מכולן. שני כבישים מחברים בין המרכז לירושלים, במה אתם בוחרים? גם כאן הסקר שלנו הראה העדפה מובהקת: 69 אחוזים אמרו שהם נוסעים בכביש 1, לעומת 31 אחוזים שהעדיפו את כביש 443.
במקרה הזה החלטנו לצאת בעצמנו למבחן דרכים. אריאל שנבל, שותפי לניסוי, ניתח את מאפייני האפשרויות: "כביש 1 הוא מלך הכבישים, לא רק בשל מספרו הסידורי, אלא גם בשל מעמדו ההיסטורי. זאת דרך המלך. כאן נסעו המשוריינים לירושלים הנצורה, ובדרכם נתקלו אומנם באש צולבת מצד ערביי האזור, אך לא בעבודות בכביש או בתאונה מיותרת שחסמה את הנתיב למשך שעות".
ומה לגבי 443? הכביש הזה מציע חוויה אחרת לגמרי. "כמו כל אלטרנטיבה, גם 443 קורץ לעיתים. עוברים תחילה בשוליו של יער בראשיתי, לאחר מכן מתנשאים בנייניה של עיר משעממת יותר מפתח־תקווה (מודיעין. רמאללה לא משעממת בכלל), ואחר כך פוגשים שלל כפרים ערביים שמקבלים את פניכם בשלט אדום בוהק".
נפגשנו בתחנת הדלק ליד נתב"ג בשעה 15:00, כדי לצאת לניסוי מבוקר: אני אסע ב־443, הוא בכביש 1, ונראה מי יגיע ראשון לבנייני האומה בירושלים. וייז הציג משום מה לכל אחד מאיתנו תחזיות שונות. אצל שנבל הצפי עמד על 44 דקות דרך כביש 1, ו־52 דקות אם ייסע דרך 443. אצלי לעומת זאת התחזית הייתה עשר דקות יותר בכל אחד מהכבישים. אז עוד לא ידעתי שווייז קובע את התזמון לפי נסיעות העבר שלנו, ומכיוון שאני לא נהגת "ספורטיבית" כמו שנבל, האפליקציה לא הייתה אופטימית לגביי. כך או כך, הפער היה שמונה דקות לטובת כביש 1.
הפעלנו טיימרים ויצאנו לדרך. אני ניסיתי להאיץ ככל יכולתי, סתם כי אני תחרותית באופן מטופש. התוצאה הסופית הייתה מפתיעה, או שמא נאמר – יציבה להפליא. שנבל הגיע ראשון לבנייני האומה, אך רק שבע דקות לפניי. הפער המשוער של שמונה דקות התממש כמעט במדויק, בזכות המאמץ שלי לשנות את הרגלי הנהיגה. "באופן מוזר מאוד, שלא לומר חשוד, שני הכבישים היו פנויים, ושנינו הגענו פחות או יותר בהתאם לזמן שווייז הורה מראש. זה כמעט לא ישראלי", אבחן שנבל. "בשורה התחתונה, כביש 1 ניצח. מתברר שהמשוריינים ידעו מה הם עושים".
מה שמעניין בסוגיית תל־אביב־ירושלים הוא שכאן חוכמת ההמונים פועלת בשני כיוונים מנוגדים. נהגים רבים מעדיפים לא לנסוע דרך כביש 1, גם אם בנקודת הפתיחה וייז מייחס לו יתרון, משום שהם אומרים לעצמם: בכביש פופולרי כל כך, גדל הסיכוי שתתרחש תאונה ותמצאו את עצמכם תקועים בפקק למשך חצי שעה. כיוון החשיבה הזה משתקף בתגובות המגוונות שקיבלנו. תמר כתבה לנו בביטחון: "לרוב 443 פחות פקוק והדרך קצרה יותר (וייז משקר)". חגי ביטא פסימיות ישראלית קלאסית: "לא משנה מה תבחרי, בכביש השני יהיה מהיר יותר. חוק טבע". גדעון הציע ניתוח מפורט: "עניין של שעות. בין שש וחצי לתשע וחצי בבוקר, כשהנת"צ בכביש 1 הוא רק לתחבורה ציבורית ולמכוניות עם שלושה נוסעים, עדיף 443 (אלא אם כן יש לך שלושה נוסעים ברכב). בשאר שעות הבוקר־צהריים, בדרך כלל 1 עדיף". ונעם פסק: "לנסוע ב־443. בכביש 1 תמיד יש פקק, לא משנה באיזו שעה או כיוון תיסע – תמיד תיתקע".
גם כאן, התגובות העלו שיקולים מעניינים נוספים, מעבר לשאלת משך הנסיעה. "מאז פתיחת כביש 16 (שמסתעף מכביש 1 באזור מוצא ומתחבר לירושלים בלי לעבור ברובע הכניסה לעיר – רמ"ב), כמעט תמיד עדיף כביש 1, אלא אם כן יש משהו חריג. 443 גם נתפס אצלי כפחות רצוי מבחינה ביטחונית. לא יודע אם יש לזה אחיזה כלשהי במציאות", כתב בנימין. שרה הסכימה: "מעדיפה את כביש 1. ב־443 יש חלקים שאני מרגישה בהם פחות בטוחה".
אחד השיקולים המרכזיים לרעתו של 443 הוא המחסום בדרך, שמעורר רגשות עזים בקרב הנהגים. "אין יותר גרוע מהמחסום", כתב מוטי, "בלעדיו הבחירה שלי הייתה 443". גם איציק הצביע על אותה נקודת תורפה: "המחסום של 443 והערסים שנדחפים לא עושים לי טוב".
מנגד, בתגובה שזכתה למספר הלייקים הגבוה ביותר, הגולש יהודה הציע פרספקטיבה קולינרית־תרבותית: "443 במקטע בין כביש 6 למודיעין הוא הכביש היחיד הראוי בישראל. בכל פינה יש לך בורקס, פלאפל או יער. מקום לעצור. תחנת דלק. אפשר לנשום. יש נתיבים. כל מה שצריך. תענוג לנהוג שם. אז הכול שאלה של כמה את רעבה בעצם". והייתה גם אחת, אודליה, שהציעה את הפתרון המושלם: רכבת.
"בגדול, התשובה בדרך כלל היא כביש 1", סיכם שנבל, "אלא אם כן יש תאונה, או עבודות בכביש, או כל דבר אחר שקורה מדי יום בכביש הזה, ואז 443 הוא הפתרון. אז איך מחליטים? לכך נועדו שני הקילומטרים הקצרים שבין מחלף לוד למחלף בן־שמן. זה הזמן להורות לווייז לשוב ולחשב מסלול, ואז לזרום עם מה שהוא מורה לנו, בלי שאלות מיותרות. תגידו פרק תהילים קצר, בטח לא יכול להזיק, ותנו גז".
ובמילים אחרות: לסמוך על מקורות מידע גלויים, או לנסות לחשוף סודות מקומיים?
אם הנסיעה בכביש 6 או דילמת 443 מעוררות דיונים סוערים, המחלוקת על הירידה מרמת הגולן היא כבר מלחמת דת של ממש. זהו ויכוח עתיק יומין שניטש בין תושבי האזור, והופך כל נסיעה משפחתית למשהו שנע בין מרוץ מכוניות למלחמת אין ברירה. שלא כמו בדילמות אחרות, שבהן הפקקים הם הגיבורים הראשיים, כאן זאת בעיקר שאלה של אסתטיקה, יעילות ועמידות לבחילות, אך גם התזמון מקבל מקום של כבוד. המנצח הרי יוכל להתגאות בכך שהקדים את בן הדוד בחמש דקות, ויספר את זה בכל ארוחת שישי משפחתית לנצח.
האפשרויות העיקריות הן שלוש: הירידה הפתלתלה של חמת־גדר – למי שאוהב אקסטרים, נוף ועיקולים שגורמים לילדים להקיא במושב האחורי; הירידה הקלאסית עד לכורסי – בחירה שמרנית ונורמלית; או כביש מעלה־גמלא – לאנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים, או לפחות מתיימרים לדעת. וכל זה רק ההתחלה, כי אחרי שכבר יורדים מהרמה מתעוררת דילמה נוספת: איך ממשיכים לכיוון מרכז הארץ? האם עוקפים את הכנרת מצפון או מדרום? האם עולים ממנה מערבה דרך פוריה או דרך מגדל?
המגיבה שולי חלקה טיפ ליודעי ח"ן: "אם יש פקק בצומת צמח – חותכים דרך מטעי הבננות". אחרים קפצו מיד: "רק המקומיים", כתבה אביטל, וענת הוסיפה בתחינה: "לא לגלות! אחרת גם זה לא יהיה לנו".
עוז מצידו הצביע על קו פרשת המים: "יש איזו נקודה בסביבות נוב או אבני־איתן שאם אתה מדרומה עדיף לנסוע מכורסי, ואם אתה מצפונה – אז דרך מעלה־גמלא". האפשרות השלישית, חמת־גדר, זכתה להתייחסויות שנעו בין פחד להערצה. אלונה שיתפה: "בתור אחת שיש לה סוג של טראומה מהכביש הזה (אוטובוס שנתקע בסיבוב והוריד אותנו באמצע הכביש), גם אם וייז יראה לי שהנסיעה משם תקצר את הדרך בכמה דקות, מעדיפה לא לעשות זאת". והגולש מעוז ביטא דעה רווחת: "לא הייתי מתקרב לחמת־גדר, אלא אם אתה רוצה לראות נוף מהמם, ולא אכפת לך להיתקע כמה שעות מאחורי המשאית התורנית".
היו שטענו שבכל הקשור לירידה מהגולן, כדאי לשים מבטחנו באפליקציה. "שאלה מעולה לשנת 2010. היום תקבלי את התשובה ברגע בווייז", כתב אלעד בציניות. מנגד, גולשים רבים הדגישו את יתרונות הניסיון האישי והמקומי. יעלי הסבירה: "בתוך הגולן, וייז תמיד צודק. כשיוצאים למרכז, זה תלוי בשעות. בבוקר עד השעה 8:30 בדרך כלל הזמן הולך ומתארך. אם יוצאים סביב 10:00 עד 14:00, וייז בדרך כלל מדייק". ובת־שבע סיכמה בפילוסופיית חיים משלה: "הדרך הכי טובה להימנע מפקקים היא להישאר ברמת הגולן. לפעמים יש קצת פרות על הכביש, אבל זהו".
בשורה התחתונה, שאלת הנסיעה מהגולן למרכז חושפת לא רק דילמה תחבורתית, אלא גם זהות מקומית חזקה וידע שעובר באחוות פריפריה. בגולן הדרך חשובה לא פחות מהיעד. וכן, לפעמים כדאי פשוט להסתכל בווייז. אבל אל תגידו להם את זה.
ובמילים אחרות: האם כדאי לנסות דרך בטוחה פחות, העיקר להינצל מהפקקים?
במקום שהטכנולוגיה פוגשת את המציאות הפוליטית והביטחונית, האם האלגוריתם יכול באמת לנווט אותנו בבטחה? זאת השאלה שעולה כשמדברים על הנסיעה מגוש עציון לירושלים.
תוצאות הסקר שערכנו היו חד־משמעיות: 97 אחוזים בחרו בכביש המנהרות (כביש 60), 3 אחוזים בלבד מהקולות ניתנו לעוקף ולג'ה. אבל גם במקרה הזה, המספרים היבשים הם רק חלק מהסיפור. אורית סיפרה על השינוי שחל בהרגלי הנסיעה שלה: "עד 7 באוקטובר הייתי נוסעת המון מוולג'ה כבחירה. מאז תחילת המלחמה, אני נמנעת מלנסוע שם". "מאז הכפלת הנתיבים בכביש המנהרות, אני לא חושב שיש מישהו שנוסע באופן קבוע מהוולג'ה", טען ירדן, והגולש חנן ניסח זאת בבהירות: "הוולג'ה הוא סוג של דרך לזמן חירום, כמו אחרי תאונה, לא פתרון יומיומי לפקקים".
למרות ההעדפה הגורפת לכביש המנהרות, יש מי שמוצא סיבות מעניינות לבחור בדרך החלופית. יוסי למשל מספר כי הוא נוסע דרך ולג'ה בסוף מרץ ותחילת אפריל – "יש שם פריחה משוגעת של כליל החורש. עם הנוף הזה מגיעים לעבודה רגועים אפילו ביום ראשון". ואלישבע תורמת סיפור היסטורי הקשור להווי הכבישים המקומי: "בתחילת דרכנו בעיר האבות, ישבו ציפ (ציפי) העצני והרבנית מרים לוינגר בצומת הגוש וחיכו לטרמפ לקריית־ארבע. שממה. רכב (יהודי) לא עבר. אל תדאגי, הבטיחה הרבנית לציפ, עוד יהיו פה פקקים. אחת הנבואות הטובות".
מעבר לשאלת הנוחות והמהירות, עולה תהייה עמוקה יותר – האם אפשר בכלל לסמוך על וייז באזורי יו"ש? האם אפשר לקבל ממנו התרעה על אירועים כמו זריקות אבנים, ולא רק "משטרה לפניך" או "מפגע דווח בהמשך הדרך" הסתמי והכוללני? "הוא לא מדווח על מקרים כאלה, זה בדיוק העניין", אומר לנו זאב, מנהל קבוצת "כביש 60 אונליין", שמספקת עדכונים לאלפי נהגים באזור. מדבריו עולה תמונה מורכבת של מגבלות הטכנולוגיה מול ידע מקומי: "לאנשים יש כל מיני שיקולים לבחירה בדרך אחת או אחרת, אנחנו בוחנים את הדברים מההיבט של ביטחון ושל מצב התנועה. יש לנו כ־6,000 חברים בקבוצה, ואנחנו מקבלים הרבה דיווחים שלא מופיעים בווייז – למשל אם התנועה בכביש נחסמה, מאיפה כדאי לנסוע ומאיפה לא. זה מידע שמגיע מהשטח".
לדבריו, במקרים מסוימים נראה שווייז מושפע משיקולים לא ניטרליים. "מישהו בדרגה בכירה בווייז עדכן אותי שלפי האפליקציה, עוקף ולג'ה הוא דרך אסורה; היינו צריכים לשכנע שאפשר לנסוע שם ושווייז טועה. אני לא יודע למה, אבל מישהו מלמעלה 'פסל' את הכביש כבר פעמיים, אף שהוא פתוח ולא היה בו שום שינוי בשנים האחרונות. הייתי בקשר עם מישהו בווייז שמורשה לשנות מפות, והוא ביטל את העניין הזה. אחר כך בא מישהו בכיר יותר, והחזיר את המצב לקדמותו".
זאב מפתיע אותנו כשהוא מספר שחלק ניכר מנהגי ישראל לא משתמשים בכלל באפליקציה הפופולרית: "בקבוצה שלנו יש הרבה ערבים, ובהם גם נהגים של אגד ואפיקים וכדומה, והם לא נמצאים בווייז. הם משתמשים בגוגל מפס. כי מבחינתם, וייז נשלט על ידי המשטרה הציונית". מכיוון שרבים מהנהגים ביו"ש אינם מחוברים לאפליקציה, הוא אומר, האמינות שלה פוחתת. "באזורים הערביים ודאי שאי אפשר לסמוך עליה. בכביש 60, לא רק בגוש עציון, אני לא יודע כמה זה אמין. האפליקציה מראה עומס, אבל יש שינויים פתאומיים. וייז יכול לדווח שהכביש עדיין אדום, כשלמעשה הפקק נפתח מזמן. לכן אנחנו נשענים יותר על דיווחי הקבוצה. אולי במרכז הארץ זה אחרת, אבל כאן זה ככה".
ובמילים אחרות: האם למהר אל הדולפינים או לעצור לרגע לראות יעלים?
אחרי ששעטנו מצפון לדרום וממזרח למערב, ואפילו נכנסנו לירושלים משני כיוונים שונים, הגיע הזמן לנסיעה המיתולוגית ביותר של הישראלים – הדרך לאילת. אין טיול או חופשה בעיר הדרומית בלי הדילמה הגדולה: האם ניסע דרך מצפה־רמון, או דרך צומת הערבה?
כששיגרנו ברשת החברתית את השאלה הזאת, לא צפינו את התגובה הנלהבת שנקבל מתושבי הדרום. התכוונו בסך הכול להעלות שאלה תיאורטית, אך במקרה הזה רבים חשבו שאנחנו באמת מתכננים נסיעה בקרוב, וההצעות זרמו מכל עבר: "קפצו לירוחם", "בואו לדימונה" וכן הלאה. אפילו ראש מועצת מצפה־רמון הציע שניפגש על הדרך. במקום עוד דיון אקדמי על יעילות אלגוריתמים, קיבלתי הזמנות אירוח והמלצות ממי שחי את הכבישים האלה יום־יום.
ובאשר להתלבטות, התגובות חשפו דיכוטומיה ברורה. אור ניסח זאת בצורה פשוטה: "דרך הערבה – אם רוצים להגיע מהר. דרך מצפה – אם רוצים ליהנות מהנוף". ושראל הרחיב: "אני נוסע רק דרך מצפה־רמון, שם הנופים הרבה יותר יפים. כביש הערבה ארוך, מרדים, ועלולים להיתקע מאחורי משאית ליותר מדי זמן".
אחד המוטיבים החוזרים בתגובות היה ההבדל בין נסיעת יום לנסיעת לילה. "ביום דרך מצפה־רמון", כתב אלישיב. "זאת דרך יותר מעניינת ויפה. בלילה דרך הערבה – פחות סיבובים ופיתולים, יותר תאורה וביטחון". מענדי ציין לזכות כביש הערבה גם את השיפור בתשתיות: "הכביש שודרג לאחרונה ונוספו חמישה מקטעי עקיפה. בנוסף, השבוע ייפתח קטע דו־נתיבי חדש, מקטורה לנחל שיטה, באורך 20 ק"מ".
בכך קיבלנו תזכורת לעובדה פשוטה: החלופות התחבורתיות הן דינמיות, ומה שהיה נכון לפני שנתיים לא בהכרח רלוונטי היום. אם הנסיעה בכביש הערבה תמשיך להשתפר, ייתכן שהכף תיטה לטובתו גם אצל חובבי הנוף, שעד כה העדיפו את מצפה־רמון.
גם אחרי שסיימנו לפצח את כל ההתלבטויות התחבורתיות, נותרו כמה שאלות פתוחות בנוגע לאפליקציה שכולנו התרגלנו לסמוך עליה בעיניים עצומות – לפחות כשאנחנו חורגים מהסביבה הקרובה וממסלול הנסיעה הקבוע שלנו. ביקשנו מהעוקבים שיספרו לנו על טריקים סודיים בווייז, אולי מסרים סמויים שעוברים דרכו. עוד תהינו מה גורם לווייז לשלוח אותנו בדרך זו או אחרת – האומנם הוא משקלל את זמן ההגעה בלבד, או שהמשתמשים מזהים גם מניעים אחרים, נסתרים יותר. בכנות, לא ציפינו למבול כזה של תגובות. יישומון הניווט, מתברר, מסעיר את הישראלים אפילו יותר מהדיונים על גיוס חרדים, ועבודת המחקר הדיגיטלית הניבה כמה ממצאים מרתקים.
ראשית, כפי שרבים מכם ודאי יודעים, עם ישראל פיתח ערוץ תקשורת מוצפן באמצעות וייז כדי להתריע מפני מכמונות מהירות משטרתיות שמסתתרות בצד הכביש. כזו היא למשל ההתרעה המופיעה ביישומון – "קרח על הכביש", או בעברית מדוברת: סכנת קנס לפניך. "כי אין דבר יותר הגיוני מקרח באוגוסט על כביש 2 מול הים התיכון", כפי שסיכם זאת הגולש אייל.
לצד השימושים המועילים האלה, לא מעט קונספירציות רוחשות ברשתות החברתיות סביב האפליקציה האהובה והשנואה בו־זמנית. רבים משוכנעים שמאחורי האלגוריתם התמים־לכאורה שנועד לסייע לנו להגיע ליעד מסתתרת מזימה כלכלית. "אם זה חינם, אנחנו המוצר", קבע המגיב עומר. "וייז תמיד יעדיף להכניס אותנו לכבישים שיש בהם עסקים מסוימים, כי הם פשוט משלמים על זה כסף. כמה וכמה פעמים הלכתי נגד וייז וחסכתי המון זמן נסיעה, מוכח". אוראל הציע תיאוריית קשר נוספת: "הם גורמים לך לעבור ליד שלטי חוצות של חברות שמשלמות להם". ורדה שיערה שווייז לוקח את הנהג בדרך הארוכה והמסובכת יותר, "אולי כי יש להם הסכמים עם חברות הדלק".
תיאוריה פופולרית במיוחד גורסת שמפעילי כבישי האגרה משחדים את וייז כדי שיזרים אליהם כמות נכבדה של נהגים. "למרות ההכחשה הגורפת של החברה, וייז תמיד יעדיף את כביש 6 גם כשזו לא הדרך הקצרה יותר מבחינת זמן או קילומטרים", קבעה בביטחון המגיבה איילה. היא גם שיתפה אותנו בדוגמאות ספציפיות של נסיעות קצרות שבהן וייז נוהג להפנות לכביש 6 אף שהחיסכון לנהג הוא בין שתי דקות לחמש דקות בלבד, ולפעמים הנסיעה בכביש האגרה אפילו ארוכה יותר מהחלופה החינמית. העוקב שמעון תרם לתיק הראיות: "נסעתי ביום שישי מאזור ירושלים לתל־אביב, הכביש פנוי, הווייז מפנה אותי לנתיב המהיר, שבו רישום וכו' היו גוזלים לי עוד כמה דקות. לא נעניתי להמלצה והמשכתי בדרך הרגילה, ואז זמן ההגעה צנח בכארבע דקות. בקיצור, יש מצב שהם מקבלים קיקבק על הפניית קורבנות לנתיב". ורויטל הוסיפה: "חוזרת מהעבודה, ב־99 אחוז מהמקרים וייז לוקח דרך מנהרות הכרמל. אני נוסעת ימינה לרחוב העצמאות – שעת ההגעה היא דקה פחות. איך, איך? מעצבן נורא".
בשלב הזה הצטרף לשיחה גולן (שם בדוי), שהזדהה כעורך מפות בווייז, והחל להגיב ביסודיות לטענות הגולשים. "אין מניע נסתר", פסק. "כן יש העדפה (לדעתי לקויה ולא נכונה) והיא לבחור את המסלול המהיר ביותר, גם אם הוא מהיר בשנייה אחת – משהו שיכול להיות רגעי ולא באמת אפשר לחזות. אני מקווה בדיוק כמוכם שזה ישתנה, בתקווה להפרש של דקה ומעלה, ובכבישי אגרה אפילו יותר. אגב, יש תוכנית לווייז ללמוד את ההעדפות של כל נהג ונהג ולהציע מסלולים בהתאם, אבל זה עוד רחוק".
כבר ב־2016 פרסמה וייז תגובה רשמית לטענות על תעדוף מכוון של כבישים הגובים תשלום. "אין ולא היה הסכם או הבנות עם מי ממפעילי כבישי האגרה אשר יש בו כדי להשפיע על הפעילות האלגוריתמית המתוארת לעיל, או לגרום לכך שמשתמשי האפליקציה יבחרו במסלול נסיעה שכולל כבישי אגרה", נאמר בהודעה מטעמה.
קונספירציית כביש 6 מחווירה ליד קונספירציית יקנעם. אדווה פתחה את הדיון בכך בתגובה לפוסט שלנו. "כשנוסעים מהצפון לכיוון המרכז, וייז מבקש לנסוע דרך יקנעם במקום בכביש 6 החדש. יש הטוענים שזה בגלל מרכז הקניות שם, יש לו אינטרס שתעברו, תראו, תעצרו ותקנו". חלק מהגולשים דחו את ההשערה הזאת, אך יוכי תמכה נחרצות: "זה הסיפור בוודאות. מישהו משלם". וחגית שיתפה: "זה קרה לי המון. במשך כמה חודשים לא הקשבתי לו ונסעתי דרך המנהרה, עד שהפסיק להפנות אותי ליקנעם". יונית המשיכה עם תיאוריות הקשר וכתבה, חצי־בצחוק חצי־ברצינות: "האגדה מספרת שיש לעובדי וייז סיסמה סודית שכשמקלידים אותה, וייז שולח את כל הנהגים לכבישים אחרים ומפנה לאותו עובד את הדרך". ואלכסנדר הפך את האלגוריתם לישות במעמד אל: "אם וייז אומר לי שאגיע בשעה 17:36, אז ב־90 אחוז מהמקרים הוא מתחייב אישית שאגיע בדיוק בשעה 17:36. לצורך כך הוא ידאג לפנות לי את הדרך אם אתעכב, או לנתב מכוניות לדרך שלי אם אסע מהר מדי. עשרת האחוזים הנותרים הם כשהמצב כל כך קשה בכבישי ישראל עד שהוא לא יכול לעשות כלום בשבילי".
ומה קורה כשהפתרון של וייז לעומס בכביש ראשי הוא להפנות אלפי נהגים לרחוב צדדי בשכונת מגורים, או למושב שקט שעד הופעת האפליקציה איש לא חשב לעבור בו? לא מדובר בשאלה תיאורטית: תנועת "הרצליה למען תושביה" תבעה את וייז ב־2016, בטענה שהאפליקציה שולחת אלפי נהגים מכביש החוף לרחוב נורדאו בעיר, שאינו מסוגל לעמוד בעומס התנועה. כך לטענתם הפך "רחוב שקט בשכונה שקטה" ל"ציר התנועה המרכזי במדינת ישראל".
גם הגולשת אריאלה העלתה סוגיה דומה בשרשור שפתחנו: "איך אפשר לשנות את מסלול הנסיעה בווייז שמעביר את כל הנוסעים באזור ספציפי דרך המושב אצלנו, וגורם למטרד של רעש נוראי ועומס מטורף? למי לפנות בנושא?". גולן שוב נחלץ לענות והציע פתרון אפשרי: "לצערי זה לא משהו שאנחנו עושים. כל עוד הכביש פתוח לציבור הרחב, וייז ישתמש בו כאופציה לניווט. הפתרון הכי טוב הוא להציב שילוט תקני וכחוק בכניסה למושב שאוסר לקצר דרך המושב, ואז נוכל לטפל בזה. נסי לבדוק עם המועצה האזורית".
בין הדי הקונספירציות נשמעו גם תהיות לגבי הרגלי ההכוונה של האפליקציה כאשר המכונית מתקרבת לכיכר. "אפילו מנכ"ל וייז לא יודע מתי זה 'צא ביציאה השנייה' ומתי 'בכיכר המשך ישר'", התמרמר הגולש יוגב. גולן שוב נכנס לתמונה, ונידב את אחד ההסברים המרתקים ביותר שנכתבו אי פעם בפייסבוק על נושא הכיכרות: "בגדול, בווייז יש שני סוגי כיכרות: כיכרות נורמליות וכיכרות א־נורמליות", כך כתב, והמשיך בהסבר מפורט על זוויות, מעלות ושיקולים גיאומטריים שגורמים לווייז להורות במקרה אחד "פנה ימינה" ובמקרה אחר "צא ביציאה הראשונה", גם כשהנהג ירגיש שהוא עושה את אותה הפעולה בדיוק.
ואיך אפשר בלי צבירת הנקודות בווייז. אם לחיצות אינסופיות על קליקרים סתמיים הן הפעילות הדיגיטלית המיותרת ביותר שמוכרת לאנושות, איסוף הנקודות באפליקציה מועמד למקום השני. חיים בינינו בני אדם – כולל כמה מכם, אל תכחישו – שלוחצים בהתרגשות על "עומס תנועה", "תאונה" או "משטרה", ומרגישים כאילו זכו בפיס. עיניהם נוצצות למראה הנקודות הגואות ומעלות אותם בדירוג המסתורי של וייז. אבל לשם מה? האם האפליקציה מתגמלת את האזרחים המדווחים לה בנאמנות? האם הם מקבלים שירות משופר, או מידע סודי על קיצורי דרך שמוסתרים מההמונים? או שאולי, רק אולי, הם פשוט אוספים מספרים וירטואליים חסרי משמעות?
הגולש הראל סבור שיש תמורה למאמץ: "לפי מה שהבנתי, ככל שמדווחים יותר ועושים לייק על דברים באפליקציה, ככל שיש לך יותר נקודות, האפליקציה נותנת לך מסלולים יותר מדויקים ומהירים מאשר למי שלא משתף פעולה" (גולן: "שקר. לנקודות האלה אין שום השפעה חוץ מלהראות ולהשוויץ 'היי, אני מקום ראשון בווייז'. אגב, את הנקודות צוברים גם בנסיעה רגילה"). מתן הצביע בהקשר הזה על סתירה מעניינת: "למה אם אני רוצה לגעת באפליקציה, אני צריך לשקר שאיני הנהג – אבל אם וייז רוצה שאאשר לו שיש רכב תקוע בצד הדרך, פתאום אני כן יכול ללחוץ?"
נילי תהתה על שיטת החישוב המוזרה של וייז ברגע שהוא מזהה פקק: "הוא לא יודע להתמודד עם מצבים תקועים. עמדתי פעם בפקק, הכביש היה חסום עקב תאונה ואין פניות לצאת ממנו. כולם עומדים, מכבים את המנוע ומחכים. בהתחלה וייז הוסיף לי שבע דקות. אחר כך עוד עשר דקות עיכוב. 15 דקות. ולבסוף קיבלתי הודעה: 733 דקות עיכוב, הגעה מחר ב־9 בבוקר. דמיינו כמה שמחתי כשהכביש נפתח. וייז הצליח לחסוך לי 700 דקות נסיעה!".
היא העלתה גם תהייה על הניסוחים שבחרו המתכנתים לשתול בווייז: "מישהו יכול להסביר לי את המאמץ הלוגי שנדרש ממני כשמכוונים אותי – בעוד מאתיים מטר, דרך הנתיב האמצעי היצמד לשמאל?". גולשים אחרים הזכירו מושג משונה שנשמע באפליקציה: "שתיים ושתיים קילומטרים" – ביטוי שנהפך כבר למם בפני עצמו.
מלבד תלונות והשערות, היו גם טיפים מעניינים. "ידעת שאפשר להקליט את ההוראות?", שיתפה חני. "הבנות שלי הקליטו את עצמן, וככה הבת שלי אומרת לי 'אמא, פני ימינה'. אין תענוג יותר גדול (זה גם גורם לנסוע לאט, כי זוכרים מי מחכה לך בבית)". ליאורה השתמשה באותו הפיצ'ר למטרה שונה: "הכנסתי כל מיני פאנצ'ים אישיים לווייז של בעלי בלי שידע. הוא התחיל לנסוע ונבהל. היה בטוח שאני ברכב". ונגה סיפרה על חוויה אישית מטלטלת שממחישה מה קורה כאשר מסתמכים על תוכנת הניווט באופן עיוור לחלוטין: "אם את מקלידה 'רחוב קורא הדורות' ובוחרת באפשרות הראשונה בלי לבדוק מה בחרת, וכל הזמן נוסעת יפה־יפה לפי ההוראות של וייז, את מגיעה לבאר־שבע במקום לבית של ההורים שלך בירושלים. אל תשאלי איך אני יודעת".
אריאל מצא לטענתו באג מעניין: "וייז לא יכול לתכנן נסיעה לערים חרדיות (או לכל הפחות מודיעין־עילית) אחרי זמן הדלקת נרות בשישי. הוא יראה שגיאה". איגל חשף הטרלה מיוחד של אנשי הקריות: "רחוב 'הדרדסים הכחולים', מי שמכיר מכיר". מתברר שאם תבקשו מווייז לכוון אתכם לכתובת הפיקטיבית הזאת, בתחילה הוא יזהה אותה כנקודה בקריות, אבל רגע אחר כך יתעלם מהבקשה. ואיך אפשר בלי הבדיחה הפרטית של נילי: "לפעמים כשאני עצובה אני נוסעת לשכונת סנהדריה בירושלים, מבקשת מווייז שיכוון אותי לרחוב 'האדמו"רים ליינער', ומיד עולה חיוך על פניי".
כשמנסים לנטר, מתוך התגובות, את יחסו של הנהג הישראלי כלפי האלגוריתם, מגלים כי במקרים רבים התחושה היא עוינות קשה. "הוא תמיד חושב שהוא מלך הכביש, החכם מכולם, ויקבע בעצם את התנועה של כולם. מין אדנות כזאת. סוג של יועמ"שית", תיאר אודי. זיו הציג הכרזת עצמאות: "אני תמיד פותח וייז לראות את המסלול שהוא מציע, ואז נוסע במסלול אחר". וגיא כתב דיאלוג מופלא: "וייז: 'סע פה ישר ובסוף שמאלה, ייקח לך 10 דקות, זה המסלול הכי מהיר'. אני: רואה שקצת פקוק, נוסע שמאלה ואז ימינה. וייז: 'שמע אחי, לא חשבתי על האפשרות המורכבת הזאת, מפה ייקח לך 6 דקות, לך על זה'".
תגובת ווייז
- האם האפליקציה נותנת עדיפות לנסיעה בכביש 6 או ליד בתי עסק מסוימים, מתוך שיתוף פעולה מסחרי?
זה לא נכון. האפליקציה מנתבת את המשתמשים באמצעות תשתית הדרכים הציבורית הקיימת, בהתאם לחוקי התעבורה המקומיים ולתמרורים באזור - מדוע וייז לא מתריע כאשר יש אירועים ביטחוניים בכבישי יו"ש, בדומה להתרעות על מפגעים אחרים?
תאונות ותקריות בכביש מוצגות כאשר הן מדווחות על ידי הקהילה, ללא קשר למיקום. - האם משתמשים "פעילים" שמדווחים וצוברים נקודות, מקבלים עדיפות כלשהי בשימוש באפליקציה?
לא, זה לא נכון. כל הנהגים מקבלים את אותה חוויית שימוש, בין אם הם מדווחים על תקריות בכביש ובין אם לא. - האם וכיצד מנסה וייז לשפר את ניסוח ההוראות, במקרים שהן אינן ידידותיות למשתמש?
אנחנו תמיד מקבלים בברכה משוב מהקהילה בנוגע להנחיות ניווט וכל נושא אחר. - נטען באופן ספציפי כי וייז נמנע – אולי מטעמים פוליטיים – מלשלוח נהגים ישראלים לכביש עוקף ולג'ה (ליד גוש עציון), גם כאשר הכביש הזה נהנה מעדיפות ברורה. האם גם שיקולים כאלה מנחים אתכם?
זה לא נכון. האפליקציה מנתבת את המשתמשים באמצעות תשתית הדרכים הציבורית הקיימת, בהתאם לחוקי התעבורה המקומיים ולתמרורים באזור. - האם וייז אינו מאפשר הכוונה לערים חרדיות (הדוגמה המוזכרת בכתבה היא מודיעין עילית) לאחר כניסת השבת?
זה לא נכון. בכל מיקום, הנהגים מקבלים מסלול על בסיס מידע ספציפי הקשור לכבישים.
