זה היה אמור להיות עוד סיור מעבר לגבול הסורי, אחד מרבים שהתקיימו מאז נפילת משטר אסד. היעד הפעם היה חלקו המזרחי של נהר הירמוך. כמו במקרים קודמים, המשימה הוטלה על פלס"ר הגולן. הלוחמים כבר הכירו את הגזרה, ידעו שהיא שקטה, ולא ציפו לסכנה כלשהי מלבד הידרדרות סלעים. אלא שבאירוע הזה, שהתרחש לפני שלושה שבועות, הכוח נקלע למארב מתוכנן היטב. במקום התפתח קרב לא פשוט שהיה עלול להסתיים באבדות כבדות, ופרטיו נחשפים כאן לראשונה.
שלושים מחבלים מארגונים שונים חברו יחד והסתתרו בשטח, חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובטילי נ"ט. כשהחיילים התקרבו, נפתחה לעברם מכת אש עזה. מלבד יתרון ההפתעה, נהנה האויב מיתרון טופוגרפי – כוח הפלס"ר היה בתוך הוואדי, בעוד המחבלים התמקמו בנקודה שולטת. הלוחמים הופתעו אך התעשתו במהירות, השיבו אש והחלו לסגת תוך שהם מדווחים על ההיתקלות. האויב, כך התברר, התנהל ככוח צבאי מקצועי ומסודר, הפעיל פיקוד ושליטה, שלח חוליה להציב מטענים בהמשך הציר, ונעזר בציוד לחימה רב ומגוון. טנקים של צה"ל, כוחות ארטילריה ומסוק קרב שהוקפץ לאזור נטרלו לבסוף את המחבלים, וכוח הפלס"ר חזר לארץ ללא נפגעים. "זה הקרב הגדול ביותר שהיה פה מאז מלחמת יום כיפור", אומרים ביחידה. "לא מדובר על סתם מישהו עם נשק אישי, אלא נקודת מפנה בגזרה".
לא נגיע לשום מקום". לוחמי פלס"ר הגולן. צילום: אייל מרגולין – ג'יני
התקרית הזאת, שהתרחשה ללא כל סימנים מקדימים בשטח, טלטלה את החטיבה המרחבית "עוצבת הגולן" כולה, ואת פלס"ר הגולן בפרט. ימים אחדים לאחר מכן התרחשה תקרית נוספת בצפון הגזרה, ובעקבות זאת הוחלט להשהות חלק מהפעילויות באזור החיץ, כדי להבין טוב יותר את המרחב ואת האיומים בו. "עד אז הסתובבנו כאן בתחושה חזקה של ביטחון. פתאום קלטנו שגם אנחנו היינו בקונספציה", אומר סמ"ר ע', מפקד צוות בפלס"ר הגולן. "מהסיורים בשטח הבנו דברים מסוימים, הכול היה חלק, נפגשנו עם חקלאים, הם אפילו הציעו לנו קפה ותה. ויום אחר כך, אותם החקלאים כיוונו אלינו נשק".
לא במקרה נבחרה פלס"ר הגולן לצאת לפטרול ההוא בשטח סוריה. בכל הקשור לחקירת שטח טופוגרפי וניתוח של נתיבי חדירה, היחידה הזאת נחשבת למקצועית ביותר בפיקוד צפון, ואת הכישורים הללו היא משלבת עם יכולות לחימה גבוהות. סיוריה עד כה הניבו מידע רב, ובצה"ל הפיקו ממנו תובנות שמועילות כעת לכוחות אחרים בשטח ולתכנון אסטרטגי של פעולות מעבר לגבול. אבל קצת יותר משנה קודם לכן, איש בפלס"ר הגולן לא חלם על פעילות מהסוג הזה ובאזור הזה. למעשה, היחידה לא בדיוק הייתה קיימת במתכונתה הנוכחית. שורשיה נעוצים ביחידת "ספר המדבר", שפעלה בבקעת הירדן והייתה כפופה לגדוד "לביאי הבקעה". בדצמבר 2023, בהוראתו של מפקד פיקוד המרכז דאז אלוף יהודה פוקס, פורקה היחידה ההיא. כעבור חודשים אחדים הוקם הגלגול החדש שלה – פלס"ר הגולן, שמטרתה שמירה על גבול ישראל־סוריה. וכמו בגזרה הקודמת כך גם כאן, הייחודיות של הפלוגה היא שימוש ביכולות שדאות, גישוש וניתוח השטח. ומה שמיוחד עוד יותר – רוב הלוחמים לא רכשו את היכולות הללו בהכשרה צבאית, אלא הגיעו איתן מהבית, או יותר נכון – מהחווה.
רס"ן א', מפקד היחידה: "במקומות אחרים בצבא יתעכבו על אורך השיער. אני לא מתעקש על זה, כולם מבינים בשביל מה הם פה, וזה חוסך המון אנרגיה. בגדודים הרגילים אתה צריך להסביר לילדים מהמרכז למה חשוב להגן על הגבולות ולמה זה מסוכן. פה הדברים ברורים לכולם"
מלבד פרופיל קרבי, רקע של מגורים בחווה הוא דרישת הסף ההכרחית היחידה כדי להתקבל לפלס"ר הגולן. כל הלוחמים כאן נולדו וגדלו, או לפחות העבירו תקופות מחייהם – בין חודשים לשנים – בחוות בשומרון, בבקעה ובבנימין, או בחוות בודדים בדרום ובצפון. היחידה לא פונה מיוזמתה אל מועמדים פוטנציאליים; מי שמעוניין לשרת בה צריך לעדכן את בעל החווה שלו, "והוא כבר יודע למי לפנות", מספרים הלוחמים.
בהמשך יצטרכו המלש"בים לעבור ריאיון ראשוני עם איתמר כהן, חקלאי ותיק שהחווה שלו שוכנת ליד איתמר. שם הם יציגו את עצמם ואת הרקע שלהם ברעיית עדרים ובטיפול במשק חקלאי. לאחר מכן יוזמנו לריאיון עם סגן־אלוף מ' – סגן מפקד עוצבת הגולן ולצד זאת גם המפקד הרשמי של פלוגת הסיור – ועם רס"ן א', מפקד היחידה בפועל. מי שיתקבל לפלס"ר הגולן יעבור טירונות ואימון מתקדם במסגרת חטיבת גולני, ויקבל כומתה חומה. אחר כך ימשיך להכשרה ביחידה, ובסופה יידרש לעמוד במבחני כושר – אלה של היחידות המובחרות, ולא של גדודי החי"ר.
אני פוגש את לוחמי היחידה בשטח אש סמוך לחורבות חושנייה ברמת הגולן, בפתחו של יום אימונים שכולל גם הפקת לקחים מהתקרית בנהר הירמוך. כבר במבט ראשוני אפשר לזהות שלא מדובר ביחידה רגילה. הדתיות אומנם אינה קריטריון לקבלה, אך רוב הלוחמים חובשים כיפות. פתילי ציצית מתנפנפים ברוח, אצל חלקם הקוקו שקשור בגומייה בעורף מתגלה כפאות ארוכות, ואת המראה משלימים זקנים עבותים. אבל בכל הקשור למקצועיות כחיילים, הם לוחמים לכל דבר, עם כלי נשק וכוונות מתקדמות, ציוד אישי איכותי ורכבי "בארי" חדשים. אלה עוד יפליאו ביכולותיהם באימון, שאמור לתרגל תרחיש של היתקלות ממארב בזמן נסיעה.
"במקומות אחרים בצבא יתעכבו על אורך השיער והקפדה על כובעים", אומר לי רס"ן א'. "אני מבחירה לא מתעקש על זה. יש דברים אחרים שהם קו אדום בשבילי. אגב, בהתחלה לא הייתה הגדרה ברורה לגבי הפאצ'ים והסמלים שמותר לשים על הציוד. אנחנו הגדרנו את זה כסמל היחידה ודגל ישראל בלבד".
ליחידת ספר המדבר הייתה סטיגמה של נוער גבעות. איך אתם מתמודדים עם התדמית הזאת?
"קודם כול הם נוער חוות, לא נוער גבעות", א' מתקן אותי. "בסופו של דבר זה צבא. אני פחות מתעסק בסיפור של כל אחד ומאיפה ההורים שלו. יש לנו משימה, להגן על הגבול בגזרה, ונעשה כל מה שצריך בשביל זה. אם נתעכב על הסטיגמות, לא נגיע לשום מקום. היחידה הזאת היא מקום מדהים, האנשים הכי טובים שיצא לי לעבוד איתם. בעיניי הדבר הבולט ביותר הוא שכולם מבינים בשביל מה הם פה. זה חוסך המון אנרגיה. בגדודים הרגילים אתה צריך להסביר לילדים מהמרכז למה חשוב להגן על הגבולות ולמה זה מסוכן. פה הדברים ברורים לכולם. הם מגיעים מהחוות, שבהרבה מהן יש משמעת ברמה גבוהה יותר מזו שבצבא. בעל החווה הוא כמו המפקד, ואין שם משחקים. כשיש פה בעיות עם חייל, אני מצלצל לבעל החווה שהוא בא ממנה, והעניין מטופל במהירות.
"היתרון היחסי שלנו זה הנושא של השטח והשרידות. לקחנו אנשים שגדלו מגיל צעיר מאוד בחוץ – בחוות או במסגרות אחרות שחיים בהן את השטח – וגם המסלול של היחידה ממוקד לשם, כמו באימוני שדאות, גישוש ברמות מתקדמות וניווטים. עכשיו מתגייסים שלושה חיילים שגרים ברמת הגולן, כי אנחנו רוצים להרחיב שורות. אני מחפש אנשים שחיים את השטח ואוהבים אותו. מי שהוציא עדר למרעה במשך ארבע שנים יודע המון דברים, הוא רואה עקבות. עכשיו רק צריך להסביר לו את תורת הלחימה, איך מנהלים מרדף כצוות, אבל הכול בא לו באופן טבעי יותר".
הייתה טפשת נעורים
רס"ן א', בן 25, עבר לרמת הגולן לאחרונה לצורך התפקיד. את רוב שירותו הצבאי עשה בחטיבת כפיר, פיקד שם על פלוגה בגדוד שמשון, ולפני שנה קיבל את משימת ההקמה של פלס"ר הגולן. תקופה ארוכה הוא הקדיש להטמעת נורמות המצופות מלוחם ביחידה, ובכלל זה נראות וכושר גופני. "באתי להקמת היחידה מתוך ענווה", הוא מספר. "לקחנו את המסלול שהיה ב'ספר המדבר', ועשינו התאמות לגזרת הגולן ולמה שהם לומדים בבא"ח גולני".
סמ"ר ס', אחד ממפקדי הצוותים, מסביר שההתעקשות על המינוח "נוער חוות" ולא "נוער גבעות", כפי שהקפיד המ"פ להדגיש, היא לא עניין של סמנטיקה בלבד. "אלה שני עולמות שונים. את הגבעות מאפיינת האמירה 'אני יהודי בארץ ישראל, ואני אגור איפה שבא לי. שיפנו אותי כמה שרוצים, לי לא אכפת לגור בפחון'. אבל אין שם התוויית מדיניות מסודרת מול הבדואים, מול הצבא ומול המשטרה, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ומכיוון שאין עבודה חקלאית ויציאה למרעה, יש הרבה שעמום".
סמ"ר ס': "בחווה יש בעלים שאתה צריך לתת לו דין וחשבון. יש עדר שגורם לך לחשוב אסטרטגית. אתה יוצא למרעה מול עדרים של בדואים, עושה את זה יום־יום בחמש בבוקר בלי הפסקה, כולל בחגים, ביום כיפור ובשבתות. כל זה מייצר אופי אחר לנער שמגיע משם"
לפני יותר מעשור, הוא אומר, הבינו בהתיישבות שאי אפשר להילחם במדינה, ושגם העיקרון "נגור היכן שאנחנו רוצים" צריך ליישר קו עם החוק. מתוך זאת, תחום החוות החל לצבור תאוצה ותמיכה ציבורית. "בחווה יש בעלים שאתה צריך לתת לו דין וחשבון. יש עדר שמעסיק אותך, וגם גורם לך לחשוב אסטרטגית. אתה יוצא למרעה בשטח מול עדרים של בדואים, עושה את זה יום־יום בחמש בבוקר בלי הפסקה, כולל בחגים, ביום כיפור ובשבתות. כל זה מייצר אופי אחר לנער שמגיע משם".
הוא עצמו שהה תקופה ארוכה בחווה בבקעת הירדן. "פינו אותנו שבע פעמים, אבל הבנו שאין מה לריב כי זה לא יקדם אותנו, ואפילו ישבנו לקפה עם הפקח של המנהל האזרחי. לאט־לאט אתה מגיע להסכמות, כי הציבור לא אוהב יידוי אבנים על חיילים. קשה לי עם הרבה דברים שהצבא עושה, אבל אני יודע לחיות עם המערכת הזאת. גם החיילים שלי שואלים על כל מיני דברים שקורים, אבל אנחנו יודעים להכיל אותם".
סמ"ר ש', מפקד צוות, מספר שהלוחמים שתחת פיקודו מגיעים מרקע דומה אך גם שונה. "יש פה מהשומרון, מבנימין, מהר חברון, מבקעת הירדן ואפילו מפתחת ניצנה. יש אנשים שגדלו בחווה של המשפחה שלהם, ויש שעברו לחוות רק במהלך התיכון או כמה חודשים לפני הצבא, ושמעו על היחידה מפה לאוזן".
רס"ן א' מודה שיש ביחידה לא מעט לוחמים שלא היו מתגייסים כלל, לולא הפלס"ר. "ביחס לעבר צמצמנו את זה, אבל לחלקם זה היה מוצא אחרון בהתחלה. באותה התקופה גם לא היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע ליחידה. כל מי שיש לו פאות היה יכול להיות פה. היום יש להם לאורך המסלול סכנת הדחה מעל הראש. מי שלא מתאים – יעוף. חייל שמתגייס לפה יודע שהוא חייב לעבוד קשה במשך שנה כדי להיות לוחם". סמ"ר ס' מציין ששבעה מ־12 חייליו היו מנועים מגיוס. "היה להם פטור ביד על בסיס 'טיפשות נעורים', נקרא לזה. והם נלחמו לבטל את הפטור הזה".
"האמינות חשובה מאוד כאן. אנחנו סומכים עליהם לגמרי, יודעים שהם ידווחו לנו על משהו שקרה גם אם אף אחד לא ראה", אומר סמ"ר ס', המפקד הראשון מהיחידה שליווה צוות מתחילת המסלול ועד תום ההכשרה. "המכנה המשותף הוא שכולם באו לעבוד, לא להעביר סתם את הזמן. קשה, אבל אף אחד לא מבואס מכך שהוא פה. מי שלא רוצה יכול ללכת. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לנצח בכל מחיר. שלא משנה מה יקרה – הם יביאו את הניצחון".
לא מעט דברים השתנו עם פירוק "ספר המדבר" והמעבר לפלס"ר הגולן. החיילים הוותיקים מביעים מורת רוח כשהם מדברים על כך, אך לציטוט הם מסתפקים באמירה ש"בקעת הירדן הפסידה כוח מקצועי ומיומן מאוד".
"במקומות מסוימים זה עבר את הגבול של הצבא בענייני משמעת", מסביר רס"ן א' את המהלך. הוא מצביע על כמה בעיות מבניות שהיו במסגרת הקודמת: מפקד היחידה היה קצין חסר ניסיון בדרגת סגן, והפלוגה הייתה תחת גדוד מעורב. "התחילו שם התנגשויות, ואז נתנו להם פעולות מבצעיות פחות 'נחשבות'. זה הוביל לשעמום, שגרם להם לעשות שטויות".
בעיה נוספת במתכונת הישנה הייתה פיצול הצוותים בשלב ההכשרות, שהתקיים אז בבסיס האימונים של חטיבת כפיר. חיילי כל צוות, שמספרם יכול להגיע עד 14, פוזרו בין המחלקות, ורק כשעלו ליחידה החלו לעבוד על האורגניוּת. רס"ן א' החליט שעם המעבר של היחידה לאחריות פיקוד צפון, ההכשרות בבא"ח גולני יתקיימו במסגרות של צוותים, ומפקד מפלס"ר הגולן יוביל את החיילים מהטירונות ועד סוף המסלול. "כך הם מתחברים ועובדים על שיתוף הפעולה מההתחלה".
אבל הזיזו אתכם לגבול שנחשב בשעתו לשקט ביותר. זה לא יצר תחושה ששמים אתכם בפינה כדי להימנע מתקריות?
"תמיד אפשר לתת חשיבות לתחושות כאלה, אנחנו בוחרים לא להתייחס לזה", אומר מפקד הפלוגה.
מכיוון שהיחידה לא קשורה לגדוד מסוים, אומר סמ"ר ס', יש לה גמישות לבנות לעצמה מורשת ומסורת, גם מהבחינה המקצועית. לא מעט מהפעילויות מבוססות על חשיבה מחוץ לקופסה והגדלת ראש, ובגלל האופי המשפחתי של היחידה, יש בה לא מעט חיילים שנושאים תפקידים שונים במקביל. זה כולל שילובים שלא תמצאו ברוב יחידות צה"ל, כמו למשל מאגיסט שהוא גם מתשאל בשפה הערבית, ושיבוצים לא שגרתיים, כמו מפקדי צוותים שאינם קצינים. לצד זאת, ממדיה המצומצמים של היחידה והיעדר שיוך למסגרת גדולה וחזקה נמצאים לא פעם בעוכריה. ציוד לחימה בסיסי לא תמיד מגיע לפלס"ר הגולן, כלי הרכב שקיבלה סובלים ממיגון מיותר שמקשה עליהם בתנועה, ההקצאות לקורסים מקצועיים ניתנות בצמצום, וגם כוונות מתקדמות לכלי הנשק הגיעו לכאן רק אחרי התקרית בירמוך. חלק מהציוד הם משיגים בעזרת גיוס תרומות או הפעלת קשרים ביחידות אחרות.
סמ"ר ע' מספר שכאשר הגיע ליחידה, היה בטוח שזו הגזרה הכי משעממת בארץ. אבל רס"ן א' הצהיר אז בפניו: בקרוב נחצה את הגבול לסוריה. "לא האמנתי לו, כי באותם הימים לא עברנו אפילו את 'קו החביות'. לקח זמן עד שסמכו עלינו, אבל לאט־לאט התחלנו לעשות לא מעט פעילויות בגזרה, ולאחרונה הגענו למקומות שלא נכנסו אליהם ממלחמת יום כיפור".
הפעילות המבצעית המוטלת על היחידה, אומר א', לא מונחתת מלמעלה; הוא בוחר אותה בעצמו, בהתאם ליכולות. סמ"ר ס' מוסיף: "נסעתי עם מפקד הפלוגה, ופתאום התקשרו אליו מיחידה מובחרת וביקשו שנתלווה אליהם לפעילות מיוחדת. הוא ענה שכרגע היחידה עסוקה בהכשרת ניווטים, ואין לה קשב מבצעי למשימות אחרות. אחרי שניתק הוא אמר לי: 'אם היו מספרים לי לפני שנה שיחידה כזאת תבקש אותנו ואני אסרב – לא הייתי מאמין'. הדברים מתקדמים".
כבש בפיתה
ההיתקלות בירמוך, מספר רס"ן א', הייתה טבילת אש לא רק של היחידה אלא של החטיבה כולה. "לא הייתה פה שום היתקלות לפני כן. אנחנו מפיקים לקחים ולומדים. את התרגיל של היום אנחנו עושים כדי להיות בטוחים שבפעם הבאה נהיה מוכנים יותר".
מי שמוביל את התרגיל הוא י', מילואימניק שבאמתחתו יותר משלושה עשורים ביחידות בצה"ל. הוא מאמן את פלס"ר הגולן בתחום של שימוש בכלי רכב וניוד לוחמים. "הצבא לא יודע ללמד 'שטח' ברמה גבוהה, ולכן הרבה אנשי מילואים מגיעים לתרגל אותנו במהלך המסלול", מסביר המ"פ. מאז כניסת צה"ל לאזור החיץ בחזית הסורית, הוא מציין, היחידה נדרשת לנוע למרחקים גדולים יותר, ולכן הוחלט להרחיב את יכולות הניוד.
התרגיל מתחיל. אחרי כמה "יבשים" מגיע תרגול באש חיה. הלוחמים לא מסתירים את הסיפוק מירי התחמושת שהוקצתה להם. אחרי שרס"ן א' מכריז בקשר "סוף תרגיל רטוב", אנחנו נוסעים לנקודת הכינוס. י' והמ"פ מנהלים את סיכום התרגיל, וכל הלוחמים משתתפים, חולקים לקחים ומצביעים על נקודות לשיפור ולשימור, גם כאלה הנוגעות לתפקוד של מפקדיהם. אני תוהה על כך באוזני סמ"ר ע', והוא מסביר: "האופי של היחידה כולל הגדלת ראש, להסתכל כל הזמן על הסביבה. החיילים לא הולכים אחרינו עם הראש באדמה, ולכן הם גם מרגישים בנוח להתבטא ולהפנות את תשומת ליבנו. בהכשרה אנחנו מביאים אנשים שילמדו אותנו איך לשים לב לפרטים קטנים, ואנחנו רוצים כמובן להשתפר בזה".
"אנשים פה מכירים את השטח ושמים לב לדברים שאחרים לא מבחינים בהם", אומר סמ"ר ש'. "אני רואה חסידה עפה בשמיים, וזה מעניין אותי. אופנוען ישראלי ליד הגדר ידליק לי נורה אדומה, לאחרים לא. תצפיתנית יכולה אומנם לראות היטב את המרחב, אבל היא לא תפרש אותו כמו שאיש שטח יפרש".
אנחנו ממשיכים לעבר "משולש הגבולות" של סוריה, ישראל וירדן, ואל מוצב צה"ל שנבנה באזור החיץ הסמוך. המוצב, שמאויש בכוח מחטיבת הצנחנים, מכונה "פיתה 720" בהתאם לנקודת הגובה שלו. "השליטה במקום הזה 'פותחת' את כל השטח קדימה", מסביר סמ"ר ע' כשאנו צופים משם. "בוואדיות אפשר להתגנב ממש עד לגבול, כפי שעשו בעבר. לתצפיות יש קושי בגלל תוואי השטח והנחלים העמוקים, אבל המוצב הזה שולט גם מזרחה וגם על הנחלים, וזה מאפשר לנו חופש פעולה. היום יותר בטוח להסתובב כאן. עד לפני כמה חודשים היה מולנו מוצב סורי עם טנק שצפה אל כל השטח הישראלי מאחורי מושב מיצר".
עם הגעתנו לגדר מודיעים לנו ממפקדת החטיבה שאין אישור לחצות את הגבול כרגע. אנחנו נאלצים להסתפק בתצפית מאזור השער שעמד נעול במשך שנים רבות, ועכשיו נותר פתוח.
סמ"ר ע' מספר כי ב־6 בדצמבר 2024, יומיים לפני התמוטטות משטר אסד, הבינו כאן שמשהו חריג מאוד קורה מעבר לגבול. "למחרת עליתי להר אביטל, שם מפקד אוגדה 98 קיים תצפית וחילק משימות. בתוך כמה שעות ראינו את מעבר האו"ם ננטש ואת הבוזזים מגיעים. כך היה בכל המוצבים של הצבא הסורי בגזרה. בערב חטיבת הצנחנים נכנסה לאזור החיץ, ואז אנחנו. זה היה הלם. במשך חודשים תצפתנו על האזור במשקפת, היינו צריכים לזחול עד לעמדה, להיות תחת הסוואה מלאה וכך לנהל מעקב אחרי כל רועה צאן שמגיע לאזור ולספור כמה כבשים יש לו. כשהיה איום נ"ט, היה אסור לנסוע בחלק מהכבישים. עכשיו קבלנים אזרחיים נכנסים כדי לסלול צירים למוצבים של צה"ל בעומק השטח".
את הציר המוביל לפיתה 720 סללו הקבלנים ללא כל הפרעה, בתוך שבוע. "הלוחמים במוצב מוציאים סיורים לכפרים הקרובים ופועלים בהגנה, כדי שלא יהיה סיכוי שיפתיעו אותנו ויגיעו לגדר. בצפון הרמה יש אמצעי תצפית שעושים את העבודה, פה לא. הנוכחות שלנו בשטח היא שמונעת הפתעות. מיפינו נתיבי חדירה ועשינו פעילויות שאני לא יכול לפרט, אבל הן עוזרות להבין מה קורה פה".
"יש פה עדר של עשרות כבשים", אומר סמ"ר ס' ומצביע על שטח עשב ירוק סמוך לגדר. "הרועה הסורי עצמו יודע שהוא לא יכול להגיע לכאן, אבל הוא בודק את הדריכות ואת ההתייחסות שלנו לעדר שמתקרב. כך הוא מרגיל את הכוח. החטיבה מנהלת קרב מול העדרים האלה – בכל פעם אנחנו מחרימים אותם, ומחזירים אחרי יומיים". אחד הלוחמים מספר שיום קודם לשיחתנו הם היו צריכים לבנות שוקת ומתקן לאוכל עבור עשרות כבשים שהוחרמו מרועה סורי שהתקרב לגדר. הניסיון האישי שלהם ברעייה סייע להם כמובן, והם התייעצו גם עם בעלי החוות שהגיעו מהן.
"בכפרים יש כמויות של נשק", מספר ע'. "כשמחרימים שם אמל"ח, זה כמו להחרים אבנים מערבים ביהודה ושומרון. אין פה בית לא חמוש, ואם תיקח למישהו קלצ'ניקוב, הוא מיד ישיג אחר. מספר החמושים כאן גדול מאוד, והם כנראה יודעים להעביר מידע ביניהם באופן מהיר, וכך מקפיצים את החברים. מי שנראה חקלאי הוא בכלל תצפיתן, ובתוך שנייה הוא יכול לשלוח הודעה על רכב של צה"ל שנכנס לשטח, ואז הם מציבים מטענים והולכים לעמדות. כרגע מתייחסים לאזור הזה כמו ליו"ש – נכנסים בכלי רכב קלים, מקיימים תדריכים ותרגולים קצרים מאוד, ולא לוקחים ברצינות את האיום. בצד השני, לעומת זאת, מתארגנים היטב. בהתחלה הם היו בהלם, אבל אנחנו רואים עכשיו שהם בונים את עצמם, אוספים אמל"ח ומקימים פיקוד. הם רוצים לארגן מעין 'כיתות כוננות' שיפעלו כזרוע של השלטון החדש וידאגו לביטחון המקומי. בכפר כויא לבדו יש מאות חמושים. זה אירוע אחר, וצה"ל לא מספיק מודע לזה.
"חשוב להבין שהשלטון החדש בדמשק רוצה להרוג אותנו. הם כבשו את סוריה, והיעד הבא מבחינתם הוא ירושלים. הסונים האלה אכזרים הרבה יותר מהשיעים. זה לא משחק ילדים, ואם לא נהיה אריות, אנחנו נהיה הבאים בתור".
אז מה הפתרון?
ס': "לשמור על מרחב החיץ נקי, עד לגדר הסורית. זאת המטרה. בניגוד למח"טים, שרואים את הגבול כצפון־דרום וגדרות רשמיות, אנחנו רואים אותו כנתיבי חדירה, מכירים מי יושב איפה. ברור לנו שחיילי צה"ל לא יישארו פה לנצח".
"הייתה הנחיה של הדרג המדיני למנוע התבססות חמושה במרחב החיץ", מוסיף ע'. "לאור מה שקיים פה – החמושים, האמל"ח – ברור לי שאני, כלוחם ומפקד שצריך להגן על היישובים בגולן, לא עומד במשימה הזאת עכשיו. במרחב הסמוך לגדר יש התבססות של חמושים שאף אחד לא מטפל בהם ולא יודע מה היכולות שלהם. הם מאיימים על המדינה שלנו, ואנחנו לא עושים כלום. אבל אנחנו מנסים לעבוד ולהשתפר במה שקשור אלינו וליישם לקחים".
כשאני שואל את רס"ן א' היכן הוא רוצה לראות את פלס"ר הגולן בעוד שנה, הוא משיב: "אני רוצה שיקראו לנו בכל אירוע מתפרץ בארץ. הפלס"ר הוא כוח חזק, מיומן וטוב, ואני מקווה שישתמשו בו גם אם יהיה למשל אירוע בגבול מצרים. אני לא תלוי בקו מסוים, ויכול לעזוב גזרה – בניגוד לפלוגת צנחנים, שחייבת להישאר כאן.
"צריך עוד לעבוד קשה כדי להגיע למצב הזה. השתתפנו בתמרון בלבנון כדי להראות לכולם שאנחנו לוחמים ולא 'מתחבאים', אבל שם לא הבאנו לידי ביטוי יכולות שיש לנו, כמו ניתוח שטח והובלת כוחות קדימה. זה יקרה בהמשך. אני מתלבט אם כדאי להעתיק את הרעיון של היחידה לגזרות נוספות. ייתכן בהחלט שזה משהו שצריך לעשות, כדי שבכל חטיבה מרחבית יהיו צוותי לוחמים שמכירים את הגזרה ברמה הגבוהה ביותר. אבל זה ידרוש עוד כמה שנים".
החיילים שלו הרבה יותר חד־משמעיים. "חייבים לשכפל אותנו לעוד אזורים", מסכם סמ"ר ש', "זה פורמט מעולה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
