הבית // בית פרטי חד־קומתי צמוד קרקע בשטח של 220 מ“ר, על מגרש של קצת יותר משלושה דונם במושב עידן שבערבה. ליד הבית, שמשקיף לנוף של הרי ירדן, יש מבנה קטן המשמש למגורי עובדים, ועוד יחידת דיור.
זה היה בעבר בית מגורים קטן בגודל של 85 מ"ר עם שלושה חדרי שינה וסלון – שם גדלו כל חמש בנותיהן. בשנת 2016 הם סיימו שיפוץ והרחבה. “אנשים במושב התפלאו שאנחנו מרחיבים את הבית בדיוק כשהבנות יוצאות ממנו, אבל הגישה שלנו הייתה הפוכה: אחת יוצאת וחוזרת שניים (עם בן זוג) ואחר כך חוזרת שוב עם ילדים. זו גישה שמוכיחה את עצמה: כשאנחנו נפגשים בשבתות ובחגים עם הילדים והנכדים – יש מרחב לכולם. סלון גדול ומטבח רחב ידיים, שם אנחנו מבלים את רוב שעות היום כי כולם אוהבים לעזור לבשל. גם הגברים במשפחה“.
הבוקר // משה מתעורר בשעה שש, אוכל ארוחת בוקר ויוצא לשדה. הוא בודק שהעובדים התאילנדים יודעים מה עליהם לעשות, שההשקיה עובדת כמו שצריך, שיש דשן וכן הלאה. איילת מתעוררת בשבע, ואחרי התארגנות בוקר פותחת מחשב מהבית ומתחילה לנהל את העסק. בימי שני היא נוסעת למרכז, כדי לארגן את המכירות הישירות.
שנ“צ // בצהריים משה חוזר הביתה לארוחת צהריים, ואחרי שנ“צ יוצא שוב לשדה. הוא גם שאחראי על הבישולים בבית. את הכישרון לכך קיבל בבית שגדל בו והוא הרחיב את היכולת על־ידי לימודים בתחום. בעבר, היו מכינים בני הזוג ארוחות בוקר ללנים בצימרים במושבים הסמוכים.
דלעת ערמונים // את המשק הם הקימו ב־2002 והתחילו עם גידול פלפלים. במרוצת השנים הצטרפו לסל הירקות אותם הם מגדלים גם עגבניות שרי, קישואים, חצילים, עגבניות, דלעת ערמונים, אבטיח ומלון.
תחרות // “המנטרה של החקלאי היא תמיד לומר שבשנה הבאה יהיה יותר טוב, אבל זה לא תמיד קורה. להיות חקלאי במדינת ישראל זה לא דבר קל. יש הרבה דרישות של משרד החקלאות לעמידה בתקנים שונים, אך לא פעם קורה שאותה מדינה שקובעת סטנדרטים גבוהים לחקלאים הישראלים, מחליטה בסופו של דבר לייבא סחורה מעזה, מירדן או מטורקיה, מדינות בהן הסטנדרט של גידול הירקות הוא מאוד נמוך: הירקות מושקים במי שופכין, מרוססים בצורה לא מבוקרת ובאופן כללי רחוקים מלעמוד בסטנדרט הישראלי. “משרד החקלאות לא עובד בצורה מסודרת ולא מייצר תכנית שלוקחת בחשבון את יכולות הגידול של המשקים המקומיים, אלא מייבא סחורה בצורה לא מבוקרת – מה שמביא לכך שאנחנו עומדים בתחרות בלתי אפשרית ומורידים את המחירים באופן שכבר לא כלכלי לנו להמשיך לגדל גידולים חקלאיים איכותיים“.
תירס פופקורן // עם הזמן הם החליטו כי עדיף לשווק את התוצרת החקלאית בשיווק ישיר, כדי להימנע מפערי התיווך הגדולים. “היום אנחנו מגיעים למגוון רחב של נקודות מכירה, וגדלים עם הזמן. הצרכנים נהנים מתוצרת חקלאית שנקטפה באותו בוקר ואנחנו שמחים להציע שירות ומחירים נוחים, וכמובן מוצרים טריים וייחודיים כמו נניח תירס הפופקורן, שאותו אנחנו מביאים מחקלאים נוספים ומצרפים לסל המוצרים השבועי שלנו“.
אינתיפדה // עד שנת 2002 הם התגוררו בגבעת־זאב, סמוך לירושלים. המעבר לערבה נעשה תחת שכנוע של הבנות הגדולות שלהן. “זה היה בתקופת האינתיפאדה. הבנות חשו ביטחון רב יותר במושב. אחותי עברה לכאן שנה לפנינו וכשביקרנו פה, הבנות התלהבו וחשו ביטחון. הן שעודדו אותנו לעשות את השינוי. הגדולה הייתה בכיתה ט‘ והקטנה בת שבעה חודשים“.
הערבה // “כשעברנו לערבה כולנו היינו בהתחלה בהלם, היה לנו קשה להתרגל לשקט ולאווירה הרגועה. בקושי שומעים את הציפורים. זה היה מעבר חד מהעיר השוקקת – שם שומעים את רעש החיים וצפירות הרכבים, אל הדממה של המדבר“. שניהם עזבו את מקומות העבודה שלהם. איילת עבדה בשירותי כיבוי והצלה איו“ש ומשה עבר כטכנאי מכונות צילום בחברת המפעיל. “עזבנו מתוך תקווה להתפרנס מחקלאות“.
פריחת החקלאי // משה היה מחובר לעולם החקלאות עוד בהיותו נער כשגדל בזיכרון־יעקב, וזה היה אחד הדברים שמשכו אותו לערבה. לאחר המעבר, הוא התחבר מייד לעבודת האדמה, והרגיש שהוא פורח. “בעקבות המעבר הרגשנו שיש יותר זמן משפחתי. אפשר להוציא את הילדים ביחד מהגנים, לשבת לאכול ארוחת צהריים משפחתית. מרוץ העכברים שהיינו בו בעיר הסתיים, והחלה תקופה הרבה יותר רגועה ומשפחתית ובעיקר זמן כיפי“.
סיפור ההכרות // הם הכירו כשאיילת הייתה בת חמש עשרה. משה היה מדריך של האחים שלה בפנימיית קיץ במכמורת מטעם משטרת ישראל, שם עבד אבא שלה. “הוא היה החבר הרציני הראשון שלי אבל לא היה ברור שנתחתן. כשהתגייסתי לצבא חשבתי שאולי אכיר בחורים נוספים. עם זאת, אמא שלי ז“ל סימנה אותו כחתנה המיועד ושמרה אותו על ‘אש קטנה‘. היא הקפידה להזמין אותו אלינו לארוחות, עד שבשלב מסוים הוא כבר עבר לגור אתנו, וגילה בית משפחתי מאוד ואווירה טובה. פערי הגיל ביננו לא ממש הורגשו, גם היום הם לא מורגשים". הם נישאו כשאיילת הייתה בת 18.5 ומשה בן 28.5. “החתונה הייתה באולמי האחוזה בירושלים והתלהבנו שם מהבמה המשוכללת שעלתה וירדה בזמן הריקודים“.
כך גדלנו // איילת נולדה בשכונת רחביה, וגדלה בשכונות שונות בירושלים. “עברנו 14 דירות!“. היא למדה בתיכון אורט אולייסקי, התגייסה לצבא, ולאחר מכן התחתנה והחלה לעבוד בעיריית ירושלים במנהל החינוך. לאחר מכן עברה לכיבוי אש ומשם להקמת העסק החקלאי. משה נולד בחדרה וגדל בזיכרון־יעקב. התגייס לצבא ולאחר מכן חתם קבע. כשהשתחרר, למד הנדסת חשמל בירושלים והחל לעבוד כטכנאי מכונות צילום בעיר.
החיים במלואם // איילת: “בכל יום אני מברכת על ההחלטה שלנו לעבור מהעיר אל המושב. איכות החיים פה, קצב החיים וגידול הילדים, הם דברים שלא היינו מקבלים באף עיר בעולם. בכל בוקר אנחנו פותחים את דלת הבית למרחבים ולשקט ומצליחים להיות ב‘כאן ועכשיו‘. לחיות את החיים במלואם“.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
