אלפיים דונם של עצי שקד יוצרים מחזה מרהיב בכל עונות השנה, אבל בתקופת הפריחה המראה עוצר נשימה. מה גם שמטע השקדיות הזה, הגדול בארץ, ניצב באמצע בקעת ערד המדברית, כמו פאטה־מורגנה שעלתה מהחולות. "היינו חלוצים כאן באזור", מספר משה לוי, האגרונום של גד"ש חבל יתיר. "היכולת לגדל במדבר התפתחה בזכות ההשקיה בטפטוף, שהומצאה בישראל. מה שקורה כאן היום הוא די ייחודי, אפילו ברמה העולמית".
לוי (66), תושב כרמל שבדרום־מזרח הר חברון, מנווט את דרכנו בין חלקות הגידולים השונים. כשהילדים שלו היו קטנים, הוא נהג להביא אותם בימי שישי לטייל כאן. "הם גדלו פה ממש. אשתי מימי עושה משמרות לילה בעבודתה כאחות, ומכיוון שהבציר מתקיים פה בלילה, הילדים היו באים איתי. זו הייתה חגיגה גדולה. אף אחד מהם לא הפך אומנם לחקלאי, אבל הם ספגו את מה שקורה כאן. הנה, צביקה קרא לבת הגדולה שלו שקד". אחת החלקות כאן ניטעה ביום שבו שקד נולדה, והעצים בה כבר גדלו ונתנו פרי. אבל חייו של רס"ר במיל' צביקה לביא, בנו של משה, נגדעו בלחימה בעזה.
אנחנו מגיעים אל השקדיות. שורות־שורות של עצים כמעט זהים, בני חמש שנים. חלקם העליון כבר קירח מעלים, כדרכן של השקדיות בחורף, אבל החלק התחתון עוד ירוק מעט, כי רוחות העונה הקרה לא עשו את עבודתן כראוי. הטפטפות הנזכרות לא נראות בסביבה, אך אי אפשר כמובן לגדל עצים במדבר בלי להשקות אותם. "פיתחנו השקיה תת־קרקעית: אנחנו חופרים תעלות לצד העצים, מכניסים צנרת וקומפוסט, ובעצם משנים את אופי הקרקע. ככה העץ גדל בתנאים אידיאליים שלא היו פה. בנוסף יש לנו בפנים אמצעי בקרה על כמות המים הנצרכת, וזה מה שמאפשר את הגידול האחיד. פעם בחמש שנים אנחנו עושים מחדש את התהליך הזה, מרחיבים את השטח הפורה סביב העץ וגם מטפלים בצנרת ומנקים אותה משורשים ולכלוך. זה האזור הכי לא מתאים לגידול מבחינת תנאים חקלאיים, אבל אנחנו הופכים אותו להכי קל לשליטה. החלקות כאן הן מעין חממה ענקית של קילומטרים על קילומטרים, וכשהכול ממוכן, עלויות האחזקה הרבה יותר נמוכות. הגידולים אצלנו, ברוך השם, הם בין הטובים בארץ מבחינת היבולים, וזה בזכות יכולת הבקרה".
עד לפני כארבעים שנה כל השטח שסביבנו היה מישור מדברי נטול ירק. קיבוץ עין־גדי ניסה לעבד את הקרקעות ולהפריח את השממה, אבל האזור לא מתאים לחקלאות: הקרקע צפופה, האבק עף ואוטם הכול מפני הנוזלים, וכמעט אין גשמים שיפרו את הקרקע. אחרי עין־גדי, נרכש השטח על ידי שלושה מושבים מדרום הר חברון – כרמל, יתיר ומעון. מתיישבי ההר הקימו תחנה מטאורולוגית, כדי ללמוד את האופי האקלימי. מאז ועד היום היא מספקת להם נתונים על המשתנים בסביבה, ובהתאם לכך מתקבלות החלטות מה לגדל ואיך. במקביל הם הכשירו חלקת מחקר, ניסו לטפח בה גידולים מסוגים שונים, וכך איתרו את הצמחים המתאימים ביותר לאקלים ולקרקע המקומית.
"היינו צריכים להבין אילו יתרונות יש למדבר", אומר לוי. "היתרון הראשון הוא שטחים מישוריים ענקיים, מה שמאפשר מיכון של העבודה. אדם יכול לנסוע בטרקטור בין השורות, לעבור בקלות ולכוון את כל המערכות לטיפול יעיל בצמח. המישור מאפשר גם אחידות בגידול; בשטחים הרריים יש אזורים גבוהים יותר וגבוהים פחות, כל משבצת שטח זקוקה לטיפול שונה מבחינת העשבייה, ופה הטיפול אחיד".
מה דחף אתכם להיכנס לאזור מורכב כל כך?
"ברמה האישית, כאגרונום, זה היה בשבילי אתגר מעניין. אבל האמת היא שזה פשוט השטח שקיבלנו מהמדינה, ועכשיו היינו צריכים למצוא מה הכי נכון לגדל כאן".
איך מזרזים דבורה
ביום שישי בעוד שבועיים, 21 בפברואר, יתקיים כאן "פסטיבל השקדיות". המטע יהיה פתוח לציבור, ויתקיימו פעילויות וסיורים לכל המשפחה. אני פוגשת את השקדיות בתחילת חודש שבט: לאורך כל הדרך לכאן אפשר לראות עצי שקד פורחים, אבל דווקא המטע עדיין רדום. לוי מסביר שיש הבדל בין שקד הבר לאחיו המבוית: "השקד הוא צמח נשיר, והוא נכנס לתרדמת חורף. שקד הבר ישן מעט ומתעורר מוקדם, ואילו הזנים שגדלים אצלנו צריכים תרדמה ארוכה יותר". ובכל זאת, יש כאן חלקות שכבר התחילו לפרוח – דווקא אלה של העצים הוותיקים. "ממש כמו אצל בני האדם, העצים המבוגרים ישנים פחות. אנחנו מדברים על משהו חי, ויש הרבה דברים שמשפיעים על החיות שלו. כבר היו לו מחלות, הוא עבר דבר או שניים בחיים, ולכן השינה שלו קצרה יותר".
"כשאתה נכנס לחלקה, כדאי קודם כול לעמוד בשקט, להקשיב ולשמוע את זמזום הדבורים. אחר כך להריח, ואז לבחון את העץ. כל המערכת הזאת יפה ומיוחדת, והיא נקודת ההתחלה של גידול הפרי. יש לנו שבועיים בערך שבהם נגזר דיננו. כמו עשרת ימי תשובה"
במבט קצת יותר מעמיק אפשר לראות הבדלים בין שורות העצים בחלקה. לוי מסביר שבכל שורה ניטעו עצים מזן אחר. "הגידול של השקד הוא מיוחד ורומנטי מאוד. אצל החרוב, למשל, כל עץ הוא זכר או נקבה, ושני המינים מפרים זה את זה. בעצים אחרים יש על כל עץ פרחים זכריים ונקביים, וההפריה נעשית בתוכו. אבל אצל השקדים, פרח זכרי לא יכול להפרות פרח נקבי של אותו זן. כלומר, לא יגדלו פירות על העץ אם לא יהיה לידו שקד מזן אחר שיפרה אותו. זה מסבך את הגידול, כי בכל זן יכולה להיות תרדמת חורף שונה, אבל אני חייב לדאוג שהם יפרחו יחד כדי שתהיה הפריה.
"בעיה נוספת היא שהאבקנים של השקד כבדים מאוד, והרוח לא יכולה להעביר אותם מעץ לעץ. לקראת הפריחה אנחנו מביאים לכאן כ־500 כוורות, כדי שהדבורים יאביקו את העצים. אבל גם זה לא פשוט, כי הדבורה היא חיה מפונקת – היא לא עובדת בגשם, ברוח או כשהטמפרטורה יורדת מתחת ל־12 מעלות. היא גם עצלנית: אם דבורה יושבת על שורה אחת, היא לא תטרח לעבור לשורה אחרת. לכן אנחנו מביאים המון דבורים, ומקווים שבכל זאת הן יזוזו קצת. במדבר יש בעיה נוספת – העשבייה באזור מאופיינת בהרבה צוף, ולכן בשנים גשומות הדבורים מתפתות ללכת לצמחים ברדיוס של שלושה קילומטרים. אז בתקופה הזאת אנחנו בערנות שיא, סופרים פרחים ודבורים, מפזרים אותן בהדרגה ודואגים שזה יעבוד".
שתילת הזנים השונים זה לצד זה מניבה יתרון נוסף: גיוון של הפריחה במטע. לכל זן יש פרח אחר – צבע ייחודי, צורה שונה וריח משגע משלו – וכך עוצמת היופי של השקדייה מקבלת מכפלת כוח. "אנחנו כבני אדם נהנים מזה מאוד, אבל מעבר לכך, זה גם מושך את החרקים", מסביר לוי. "כשאתה נכנס לחלקה, כדאי קודם כול לעמוד בשקט, להקשיב ולשמוע את זמזום הדבורים שעובדות. אחר כך להריח, ואז לבחון את העץ. כל המערכת הזאת יפה ומיוחדת, והיא נקודת ההתחלה של גידול הפרי. כמות הפירות וגודלם מושפעים באופן ישיר ממספר החנטים (הפרחים המופרים – א"ז) על העצים. יש לנו שבועיים בערך שבהם נגזר דיננו. כמו עשרת ימי תשובה".
בעוד כמה חודשים השקדים יהיו בשלים ומוכנים, והצוות כאן יתחיל לאסוף אותם, בשיטה ייחודית שנלמדה ממגדלים בקליפורניה. הרעיון הוא לנצל את האופי המישורי של השטח: "בכל עץ יש בין 5,000 ל־10,000 פירות. אנחנו תופסים את הגזע, מנערים אותו והפרי נופל לקרקע. אנחנו נותנים לו להתייבש במקום במשך יום או יומיים, ואז מטאטאים אותו למרכז השורה, לשם תגיע מכונה שתנקה את השקדים מלכלוך ומענפים. אחריה יש מכונה שאוספת את הפירות מהקרקע ומעבירה אותם למפעל שהקמנו כאן כדי לפצח את השקדים ולארוז אותם. כל המערכת נמצאת פה – מהקטיף עד האריזה – וזה משפיע על הכדאיות הכלכלית.
"התהליך של איסוף הפרי אצלנו מזכיר קצת את מסיק הזיתים. אנחנו היחידים שאוספים ככה את השקדים; המגדלים האחרים מנערים את הפירות למניפות ומוציאים אל מחוץ למטע לצורך הייבוש – אבל זו שיטה מסורבלת יותר, ויש בה הרבה פחת. אנחנו צורכים אומנם קומפוסט יקר והרבה יותר מים מאחרים, אבל בשיטה שלנו אנחנו מצליחים לשמור על הוצאות נמוכות ולעמוד בתחרות".
להמשיך את החיבורים
משה לוי נולד במושב כפר־פינס. "נשמתי חקלאות מילדות", הוא מספר. את השכלתו בתחום רכש בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחר כך עבדתי כמה שנים במחקר במכון וולקני, ואז עבר למושב כרמל.
שישה ילדים נולדו לו ולמימי (מרים). בשמחת תורה תשפ"ד התארחו בני הזוג אצל בנם צביקה. "הוא הזמין אותנו כי בחרו בו להיות חתן תורה, והוא רצה לשמח אותנו. אבל באותו יום הוא יצא לעוטף", מספר אביו.
צביקה למד במכינה בעלי, ואחרי שירות בסיירת מטכ"ל ובמגלן חזר לישיבה הגבוהה לבוגרי צבא. "הוא התלבט אם ללכת להיות מהנדס, כמו שעשו כל החברים שלו, אבל לבסוף בחר ללמוד עבודה סוציאלית. עוד לפני סיום התואר הראשון הוא כבר התחיל לעבוד בהוסטל עם אנשים הסובלים מתחלואה כפולה – בעיות נפשיות והתמכרות להימורים. מההוסטל גם שלחו אותו לתואר שני".
לצביקה ולאשתו טליה נולדו שלושה ילדים – שקד, אמיתי ואביב. הבת הקטנה הייתה בגיל חצי שנה כשאביה יצא ולא שב. "במשך תקופה הוא לחם בתוך עזה, ושימש כסמל מחלקה. יום אחד התקשרו אליי: 'מדברים מצבא הגנה לישראל, הבן שלך נפצע קשה'. אחרי שלושה שבועות, בנר חמישי של חנוכה, הוא נפטר".
"בהתחלה רבתי עם הבדואים, עד שלמדתי להתחבר איתם והיום יש בינינו הרבה כבוד. אם עזרת למישהו עם הרכב או עם איזה כבש – כולם יודעים ומתייחסים אליך בהתאם. למדתי גם איך לדבר איתם. חתכו פעם את הצמיגים שלי, ובמקום ללכת למשטרה שאלתי את השומר מה קרה. הוא אמר לי: 'אתה אשם, מה אתה צועק על מישהו ליד הילדים שלו?'"
באותה תקרית בעזה נפצע חייל נוסף, יואב צבעוני. "הוא חילוני מתל־אביב וצביקה היה דתי מהתנחלות, אבל הם היו חברים טובים מאוד", מספר לוי. "היה לצביקה כוח חזק של חיבורים. הוא היה כותב לחבר'ה החילונים כל שבת דבר תורה. כשהוא ויואב נפצעו, החליטו לכתוב ספר תורה לרפואתם – ותוך יומיים סגרנו את הקמפיין. אחר כך רצו לבנות בית כנסת בעלי על שמו של צביקה – תוך זמן קצר גייסנו את הכסף. לאנשים שהכירו אותו היה חיבור כל כך חזק איתו, שזה פשוט עף".
לצד עבודתו החקלאית, לוי מרצה ברחבי הארץ ומספר על צביקה. "אני מלמד את החבר'ה לשאוב ממנו כוח. היו לו כל מיני פתגמים כמו 'להקשיב, לראות את הטוב ולאהוב'. החובש שטיפל בו בשטח שאל אותו מה הוא רוצה להגיד, וצביקה ענה 'אהבה'". הפתגמים של צביקה, יחד עם תמונתו, מתנוססים על מדבקות בכל פינה במשרדי הגד"ש הסמוכים למטעים. החיוך שלו מציץ מהדלתות ומכלי הרכב בחנייה, מלוחות המודעות ומגב מסכי המחשב.
"צביקה בחר בחיים שלו להעניק אהבה, לעבוד עם אנשים במקומות מורכבים", ממשיך לוי. "בשנות התיכון והמכינה הוא היה עסוק בכל מיני התנדבויות כמו קילוף תפוחי אדמה בבתי תמחוי. יש סרטון שבו מראיינים אותו ושואלים למה הוא בחר בעבודה סוציאלית, וצביקה מספר על האנשים שהוא טיפל בהם, 'החבר'ה שלי' כלשונו. הוא אומר שהוא לא מעריץ אותם, הוא מעריך אותם. ההשפעה שלו על המקום ועל הצוות הייתה עמוקה מאוד, ואחרי נפילתו הם בחרו לקרוא להוסטל על שמו, 'הוסטל לביא'. בני הנוער של היישוב כרמל החליטו להקים מצפה לזכרו, ואני סיפרתי להם עליו. היה בו כל כך הרבה, ויש הרבה דרכים להמשיך אותו".
ותודה לעורבים
אנחנו ממשיכים את הסיור בשטח. לצד השקדיות צומחים 1,300 דונמים של כרמים. "הענבים שלנו לא מגיעים לסדרות גבוהות של יין, בגלל סוג הקרקע והאופי האקלימי כאן, אבל אנחנו יודעים לספק כמויות קבועות של יבול. באזורים אחרים אין אחידות, ואילו כאן יש מספיק קור ויש לנו שליטה גבוהה על ההשקיה, מה שנותן ביטחון ביבול".
במעלה המטעים נמצאים מאגרי המים המשרתים אותם. "העיר ערד, שאותה את רואה מולנו, מעבירה לנו את מי הקולחין שלה, אבל יש שתי בעיות עם המים האלה: יש בהם הרבה מלח, ונכנס אליהם לכלוך. לכן בנו פה מערכת שנותנת לזה תשובה ומנקה את המים ברמה גבוהה כל כך, שאפשר להשתמש בהם אפילו לגידול ירקות. יש לנו עוד פתרונות שמבטיחים כמות מספקת של מים גם בקיץ".
אתם מוטרדים מהבצורת?
"אני לא מוטרד, אני מאותגר, ואני אוהב להתמודד עם דברים חדשים. האמת היא שלנו זה לא משנה כל כך, כי אצלנו תמיד יורד רק מעט גשם, ולכן אנחנו לא מסתמכים עליו. ומבחינת הקור, דווקא כשאין עננים הטמפרטורות בלילה נמוכות יותר.
"אנחנו בני האדם רוצים להשתלט על הטבע, אבל זה לא אפשרי, כי אנחנו לא יודעים עליו הכול. כמו שרופא לא יכול לרפא כל מחלה, וכמו שהילד של הפסיכולוג לא יוצא מושלם. גם הצמחים – לא משנה כמה ננסה לשלוט בהם, תמיד יהיו אתגרים חדשים. המערכת הביולוגית זזה ומושפעת מהרבה מאוד משתנים".
מיד עם תחילת המלחמה העובדים הזרים עזבו את הארץ, ונוצר מחסור קשה בכוח אדם לענף החקלאות. איך התמודדתם עם הבעיה?
"אצלנו כמעט הכול ממוכן, ולכן דרוש מספר קטן מאוד של אנשים כדי להחזיק את העסק. מדי פעם אנחנו לוקחים עובדים נוספים לזמירה, אבל הקטיף ממוכן. גם המשמש, שעדיין נקטף ביד, יתאים בהמשך לקטיף רובוטי".
אתם סובלים מטרור חקלאי או מתופעת הפרוטקשן?
"כמעט שלא. המטעים שלנו מאובטחים על ידי משפחה בדואית שעושה את זה כבר שלושים שנה. האבא היה גשש בצה"ל, והוא עובד פה יחד עם הילדים והנכדים. הם מקבלים משכורת, זו שמירה מסודרת.
"בשנים הראשונות הייתי רב עם הבדואים בסביבה, עד שלמדתי להתחבר איתם והיום יש בינינו קשרים טובים והרבה כבוד. אם עזרת למישהו עם הרכב או עם איזה כבש – כולם יודעים על זה ומתייחסים אליך בהתאם. למדתי גם איך לדבר איתם. חתכו לי פעם את הצמיגים, ובמקום ללכת למשטרה, שאלתי את השומר מה קרה. הוא אמר לי: 'אתה אשם, מה אתה צועק על מישהו ליד הילדים שלו?'. לבדואים יש חוקים וכללים, למשל – אם זרעתי חיטה הם לא ייכנסו לשדה. הם מאמינים שאם יעשו את זה, הכבשים ימותו. אלה דברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד, עברנו הרבה, ועם השנים הנזקים פוחתים. היום החיכוכים הם נדירים".
"אני מלמד את החבר'ה לשאוב ממנו כוח. היו לו כל מיני פתגמים כמו 'להקשיב, לראות את הטוב ולאהוב'. החובש שטיפל בו בשטח שאל אותו מה הוא רוצה להגיד, וצביקה ענה 'אהבה'". הפתגמים של צביקה, יחד עם תמונתו, מתנוססים על מדבקות בכל פינה במשרדי הגד"ש הסמוכים למטעים"
כאגרונום הוא מייעץ למשקים, לקיבוצים ולחוות ביו"ש. "אחד האתגרים של החקלאים השנה היה להמשיך לתחזק את המטעים כשהם עצמם במילואים", הוא מספר. "בחוות, במיוחד בהר חברון, אני פוגש חקלאים של פעם, עם המון מסירות, חריצות ואהבה לעבודת האדמה. חבר'ה צעירים שמשקיעים את מרב כספם ומרצם כדי לגדל כרמים איכותיים, למרות התנאים הקשים. והם מקבלים איכות יין מצוינת. מלבד יקב יתיר, יש עוד שני יקבים שמבוססים על הכרמים בהר – 'דרימיה' ולה פורה בלאנש'. הם מפיקים יין מענבי איכות שגדלים בהר, והם גם מפעילים מרכזי מבקרים ששווים ביקור, ומוסיפים לתיירות באזור".
מדי פעם אנחנו רואים בשטח עדרי צבאים רצים ומקפצים. "באזורים מסביבנו צדים אותם, והם גם לא יכולים לקבל את כל הצרכים הנחוצים להם", אומר לוי. "פה אנחנו אוהבים אותם, והם מוצאים מסתור, אוכל ושתייה. חיים כאן קרוב למאה פרטים. בעקבותיהם הגיעו גם הטורפים – זאבים וצבועים – והאזור הפך למיני־ספארי. בעלי החיים מביאים גם הם אתגרים. למשל, הצבאים הזכרים מחדדים את הקרניים על הגזעים כדי להילחם. עצים צעירים לא עומדים בזה, ולכן אנחנו מגינים עליהם בעזרת כיסוי פלסטיק".
באזור המטעים אפשר לראות גם עופות רבים – דיות שחורות שמספרן גדל משנה לשנה, ברווזים שמשייטים במאגרי המים, וגם חסידות, ברכיות, אנפות אפורות ומעט עגורים. "הם לא עושים נזק לחקלאות. בדרך כלל הם עוצרים אצלנו לכמה שבועות ונודדים הלאה, אני לא יודע למה עכשיו הם עדיין כאן. אולי בגלל החורף החם יחסית, הם מקצרים תהליכים ולא ממשיכים לאפריקה".
דווקא הדררות – התוכיים הירוקים שגורמים נזקים למטעים ברחבי הארץ – לא נראות כאן. לפי לוי, הסיבה לכך קשורה בבעל כנף אחר, שהפך מאויב מושבע של השקדיות לחבר נאמן: עורב חום־עורף. "עורב אחד כזה אוכל בערך 15 שקדים כל יום. הערכנו שאם מתמקמת כאן להקה של כ־600 פרטים, הנזק שלה הוא בשווי 30 אלף שקלים בשנה. בהתחלה ניסינו לצוד אותם, הצבנו מלכודות, אבל כעבור זמן גילינו שבזכותם הדררות לא מגיעות לכאן, ופשוט הנחנו להם. יחסית לדררות, הנזק שלהם שולי. אגב, בסוף העונה הם אוכלים את כל הפירות שנשארו, מה שמונע ממזיקים להישאר במטע ולעבור לשנה הבאה. גם כאן אפשר למצוא את הצדדים הטובים".
בתוך העולם הבראשיתי שנוצר בעמל כפיהם של חקלאי חבל יתיר, הבערה הפנימית של לוי לא דועכת, גם לא אחרי שנות עבודה רבות. "החקלאות נותנת לך הרגשה שאתה עושה דבר משמעותי בחיים", הוא אומר. "כמו הוראה, זה מקצוע שמשאיר משהו לעולם. בבקעת ערד לא הייתה חקלאות מאז שנוסד העולם, ולכן החקלאי כאן שותף בבריאה. זו בנייה שיש לה תוחלת והמשך, וכמובן, זה חלק מהחזרה לארץ ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
