לעשרות הצעירים והצעירות שהתייצבו ב"נחשון" לא היה מושג מה מצפה להם שם. הם גם לא היו יכולים לדעת, כי עד אז לא הייתה בישראל חיה כזאת: מכינה קדם־צבאית שאינה דתית. למעשה, מספר זאביק נתיב, חניכי המחזור הראשון הגיעו בעיקר מתוך סקרנות. "הם שאלו אותי מה הם אמורים לענות כששואלים אותם מה עושים שם. אמרתי להם: תחזרו אליי בעוד 24 שעות עם רעיונות משלכם לתשובה, כי אתם אלו שנתקלים בשאלה. הייתה לי תחושה שהרבה תשובות לשאלות אנחנו צריכים לקבל מהחניכים. הם חזרו אליי כשבפיהם תשובה, ואני אימצתי אותה מיד: המכינה היא פסק זמן מהחיים כדי להתכונן אליהם טוב יותר".
בגיל 81, אחרי 28 שנים בראשות "המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית" – שמה הרשמי של מכינת נחשון – נתיב מעביר את המקל הלאה, לדור הבא. השילוב של אירוע רפואי ופרדה משותפו הוותיק לניהול המכינה הביא אותו למסקנה שהגיע הזמן לפרוש. בשבוע הבא הוא יתחיל תקופת חפיפה של כחצי שנה עם דניאל ברקלי, חניכו לשעבר במכינה, וב־1 ביולי יסיים את תפקידו. "דניאל וגם דני לימור, ראש העמותה של המכינה, אמרו לי שהם רוצים שאמשיך ללמד גם אחרי שאפרוש. אבל בצבא התרגלתי שכשאני מסיים תפקיד, אני עוזב אותו לגמרי. זה לא כי נגמר לי הכוח. יש לי מרץ להמשיך, אבל אני לא רוצה שיגידו עליי מאחורי הגב 'שוב הוא בא ומסתובב כאן'. אני רוצה גם לתת מקום לשינויים שייעשו במכינה מן הסתם אחרי שאסיים".
אנחנו נפגשים בשדרות, במתחם של אחת משלוש ה"קבוצות" שמפעילה מכינת נחשון. השתיים האחרות שוכנות כיום במקווה ישראל ובקיבוץ שובל. במהלך השיחה חולפים על פנינו מדי פעם המכיניסטים הצעירים, וכולם שואלים בשלומו של נתיב. הוא משוחח איתם קצרות ונותן משוב לאחד מהם על טקסט שקיבל ממנו לביקורת. אף שבינו ובין חניכיו מפרידות יותר משישים שנה, החיבור שלו איתם נראה טבעי וזורם.
נתיב הוא המבוגר מראשי המכינות הלא־דתיות, וגם הוותיק שבהם. הוא עומד בראש מכינת נחשון מאז הקמתה ב־1997, אך הוא לא המייסד שלה: התואר הזה שמור לארז אשל, פעיל חברתי שהחליט לאחר רצח רבין להקים מכינה קדם־צבאית לא דתית ראשונה. פרופ' יוסף בן־שלמה, אחד המרצים של אשל באוניברסיטת תל־אביב, דחף אותו לבנות מדרשה ישראלית למנהיגות חברתית. "המטרה הייתה לייצר אליטה ציונית יהודית משרתת, שתשקף את הרכב האוכלוסייה ותהיה מורכבת גם משמאל וגם מימין", כך סיפר לי אשל בעבר. המודל שעמד לנגד עיניהם היה מפעל המכינות הקדם־צבאיות הדתיות, שנוסד תשע שנים קודם לכן ביוזמתם של הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין. כדי לזכות בתקצוב ממשלתי, גם המדרשה שהקים אשל הוגדרה מכינה.
אל"מ במיל' זאביק נתיב הצטרף ליוזמה מעט לאחר מכן, אבל לדבריו חלם על הקמת מסגרת כזאת כבר בשנות השמונים. בגיל ארבעים השתחרר נתיב משירות צבאי ממושך, ואחרי כמה תפקידים בקיבוצו יפעת ומחוצה לו, הוא מונה למרכז מחלקת הביטחון של התנועה הקיבוצית. "קיבוצניקים בוגרי תיכון עברו אצלנו הכנה קצרה לגיוס, שנמשכה שבועיים־שלושה. אחרי שנחשפתי למכינות הקדם־צבאיות הדתיות של עלי ויתיר, רציתי שגם אצלנו יהיו מכינות של שנה. אנשים אמרו לי: 'מה פתאום צריך את זה? אתה הרי לא הלכת למכינה לפני הצבא'. עניתי להם שלא צריך, אבל זה טוב, כי זה מחזק את האדם הצעיר לקראת חייו הבוגרים.
"אף שהעיתוי של שנת המכינה הוא לפני השירות הצבאי, ולכן היא עוסקת גם בהכנה לצה"ל, תמיד האמנתי שהתרומה העיקרית של מסגרת כזאת היא ההכנה של החניך להיות אזרח ישראלי. לצבא מתגייסים לפי חוק לשלוש שנים או יותר, אבל אזרח במדינת ישראל זה גיוס לכל החיים, אם אתה בוחר לגור כאן, ולזה צריך להתכונן. כי אנחנו אחרים. אנחנו מדינה אחרת, עם אחר, ויש לנו זהות מיוחדת שמייצרת בעיות זהות. זה נכון במיוחד לגבי נוער חילוני, כי אצלו הזהות מוכתבת פחות מאשר אצל הנוער הדתי. אני דיברתי מההתחלה על זהות יהודית, ציונית, ישראלית, שנותנת הסבר למה לנו כעם יש צרות מיוחדות".
תחושת הצורך בהקמת מכינה לבני הקיבוצים הייתה קשורה גם במשבר האידאולוגי של התנועה הקיבוצית. "מאז מלחמת שלום הגליל אנשים שאלו את עצמם – רגע, אבל למה צריך להילחם על זה? למה צריך להיכנס ללבנון, ואם נמצאים בלבנון, למה אנחנו צריכים להיות מעורבים בהצבת המשטר שם? כבר לא הכול היה ברור כמו בעבר".
"אף שהעיתוי של שנת המכינה הוא לפני השירות הצבאי, תמיד האמנתי שהתרומה העיקרית של מסגרת כזאת היא ההכנה של החניך להיות אזרח ישראלי. לצבא מתגייסים לפי חוק לשלוש שנים או יותר, אבל אזרח במדינת ישראל זה גיוס לכל החיים, אם אתה בוחר לגור כאן, ולזה צריך להתכונן"
את הרעיון של הקמת מכינה הוא הציג בשנת 1995 למוקי צור, שהיה אז מזכ"ל התנועה הקיבוצית, אבל נענה בשלילה מסיבות כלכליות. רבים מהקיבוצים היו אז בעיצומו של תהליך הפרטה, והתקשו להתחייב להקמת מסגרות חדשות. אבל רצח רבין באותה השנה גרם גם לנתיב להבין שמכינה כזאת היא הכרח. "האירוע הזה המחיש שיש לא רק בעיה של זהות, אלא גם בעיה של נתק בין דתיים לחילונים. בתור איש התנועה הקיבוצית חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהתנועה שלנו והדתיים־הלאומיים הן שתי החברות המאורגנות הכי דומות זו לזו במדינה. למרות השוני בנושא האמוני, מהות החיים וצורתם ביישובים הדתיים ובקיבוצים של התק"ם הן כמעט אותו הדבר".
בינתיים נתיב ומשפחתו עזבו את קיבוץ יפעת ועברו למושב כפר־חיים בעמק חפר. זאביק נכנס לתפקיד מנהל בית ספר, והאפשרות של הקמת מכינה במסגרת התנועה הקיבוצית ירדה מהפרק. אבל אז נתיב ראה ידיעה בעיתון על צעדים ראשונים לקראת הקמתה של מכינה קדם־צבאית כללית. "הייתה שם תמונה של מיקי סווט, שהכרתי מהצבא כשהיה אלוף־משנה בשריון. בידיעה סופר שארז אשל הביא אותו לנהל את המכינה מבחינה ארגונית. פניתי למיקי והצעתי את עצמי בתור מרצה־מתנדב במכינה החדשה. מיקי שמע אותי, ואז הזכיר לי שבצבא היו אומרים עליי שאני יותר מחנך מאשר מפקד. הוא הציע לי להיות המנהל החינוכי של המכינה".
גם אשל קיבל אותו בשמחה: שני בניו של נתיב היו פקודיו ביחידת מגלן. חודש לאחר מכן נפתחה המכינה ביישוב ניל"י בבנימין, ובה חמישים חניכים וחניכות, שבשלב הראשון קיבלו מהצבא דחיית שירות לחצי שנה בלבד. "אנשים לא האמינו שזה יצליח. אמרו – מה פתאום שנוער חילוני, אחרי 12 שנות לימוד, יוסיף לעצמו עוד תקופת לימודים", נזכר נתיב.
בשנתה השלישית נקלעה "המדרשה למנהיגות" למשבר כלכלי. נתיב נקרא לישיבה של אנשי העמותה, והתבקש להודיע לחניכים על פיזורה של המכינה. "ישבתי באותו הערב עם גלעד אולשטיין, שהוביל איתי את המכינה, וסיכמנו שאנחנו משלבים זרועות ולא מוותרים. נסענו בחזרה לניל"י ואמרנו לחניכים שמכיוון שהכסף ברשותנו מספיק רק לארוחת בוקר למחר, העמותה החליטה לפזר את המכינה. הם פרצו בבכי, גם הבנים, ואז אמרתי להם שגלעד ואני החלטנו בכל זאת להמשיך, ושלצורך זה הם יצאו עכשיו לחופשה של שבוע, וכולנו יחד נשבור את הראש ונכתת את רגלינו כדי להביא כסף. החניכים התגייסו למשימה, וחזרו אלינו לאחר כמה ימים עם הוראות קבע שהם השיגו מחברי כנסת".
אתגר שלושת הח"כים
עשרות מכינות קדם־צבאיות מעורבות, המיועדות לדתיים וחילונים, פועלות היום ברחבי הארץ. לאחרונה הוקם פורום המאגד אותן, אבל נחשון אינה משתייכת לפורום הזה, כי מעולם לא הוגדרה "מכינה מעורבת". מצד שני, היא גם לא "מכינה חילונית" – בניגוד למכינה ע"ש רבין שהוקמה שנה אחריה. נחשון מגדירה את עצמה "מכינה כללית", שגם דתיים יכולים ללמוד בה; היא מותאמת לחניכים דתיים, יש בה הקפדה על כשרות ואין חילול שבת במרחבים הציבוריים, אך בניגוד למכינות המעורבות, היא לא מנסה לייצר איזון מספרי בין המגזרים. בפועל, רק דתיים מעטים מצטרפים לשורותיה. במחזור הראשון היה חניך דתי אחד בלבד, והוא גם הפך לאחד הבוגרים המוכרים ביותר של המכינה ולשר בממשלת ישראל – חילי טרופר. "מההתחלה אמרנו שזוהי 'מכינה כללית' שפתוחה בפני כולם", מדגיש נתיב. "בכל קבוצה יש דתיים מעטים, אולי חמישה מתוך שבעים, ובדרך כלל אלו בנות, כי לבנים דתיים חשוב שיהיה מניין לתפילה. אנחנו מצידנו מעודדים לקיים קבלת שבת, אבל לא יכולים להבטיח מנייני תפילה".
בניגוד למכינות קדם־צבאיות רבות אחרות, בנחשון אין מסגרת של שנה שנייה. "אני מאמין שגם דבר טוב צריך לדעת להפסיק. בנוסף, מכיוון שאין מסגרת של שנה ב', אנחנו יכולים להשקיע את כל תשומת הלב שלנו בשנה א'".
המכינה פעלה ביישוב ניל"י במשך חמש שנים. לאחר מכן נדדה מסיבות טכניות לקיבוץ נתיב־הל"ה, ומשם לאתר ההיסטורי מצודת יואב ולמקומות נוספים בארץ. היום מחולקים החניכים לשלוש קבוצות, שפועלות כאמור במקומות שונים בארץ, ובמכינה מתכוונים לפתוח בקרוב קבוצה רביעית. למעלה ממאתיים חניכים יש להם בשנה הנוכחית, והביקוש עולה בהרבה על ההיצע: ביום פתיחת ההרשמה לשנה הבאה נרשמו באתר של נחשון לא פחות מ־1,800 מועמדים.
המכינות הקדם־צבאיות מואשמות לא פעם באליטיזם. אתם מצליחים לגוון את הרכב החניכים שלכם?
"בהחלט. אנחנו דואגים שיהיו אצלנו חניכים גם מהפריפריה, ויש תמיד חניכים מהקהילה האתיופית – לא מעט בהשראת יו"ר העמותה דני לימור, שפיקד על מבצעי המוסד להעלאת יהודי אתיופיה. בעבר, כשהיינו הולכים לדבר על המכינה בבתי ספר, היינו מגיעים לתיכונים בדימונה ובירוחם ובמקומות נוספים. בתהליך המיון למכינה אני מטיף לצוותים שלנו לזכור שכל בן ובת בגיל הזה מכירים את עצמם טוב מספיק כדי לבחור את המכינה ולא שהיא תבחר אותם. בריאיון אנחנו בעיקר מציגים להם את המסגרת, ובמידה רבה המועמדים הם אלו שממיינים אותנו מכל המכינות שהם נרשמו אליהן, ומחליטים אם הם מתאימים לנו. לצד זאת, ברור שלא כל אחד מתקבל, כי פשוט אין מקום".
"באוקטובר נפלתי ושברתי את הירך. אחרים סביבי דאגו, אני צחקתי, אבל במהלך האשפוז בבית החולים עברתי החייאה פעמיים. בעמותה נבהלו מהמצב, ואני יכול להבין אותם. כשהם באו לבקר אותי בבית החולים, הם מצד אחד נרגעו, ומצד שני התחילו לדבר על כך שכדאי לחפש מישהו שינהל את המכינה יחד איתי"
בהשוואה בין החניכים שלך היום למי שהיו אצלך לפני 28 שנה, מה אתה יכול להגיד על פערי הדורות?
"מכינה קדם־צבאית הפכה לחלק ממסלול החיים, כמו הטיול שאחרי הצבא, וזה משפיע על אופי המיון שאנחנו צריכים לעשות. אגב, לא נעים להגיד, אבל החשיפה הגדולה למכינות התרחשה אחרי אסון צפית. זה כמו שמתגייסים מבקשים ללכת להנדסה קרבית אחרי שההנדסה מפוצצים מנהרות. בשנים האחרונות הפסקנו ללכת לבתי ספר, כי ממילא הצעירים מגיעים אלינו.
"בנוגע לשינויים אצל החניכים עצמם – בדברים מסוימים יש פיחות, ובהיבטים אחרים הנוער של היום טוב משהיה בעבר. קשה לי לשפוט את ההבדלים בין הדורות, אבל ברור שהיום מלחמת יום הכיפורים נראית להם כמלחמה נפוליאונית, ודברים שמובנים מאליהם בעינינו, מובנים פחות להם. יש גם תכונות משותפות לנוער בכל דור – למשל, גם כשהם מתלהבים ממשהו, לא תמיד יש להם חשק לעשות אותו. אני תמיד אומר להם ביום פתיחת השנה: גם אם רציתם מאוד להגיע למכינה, עוד יהיו ימי ראשון שבהם לא יתחשק לכם לקום בבוקר ולנסוע לכאן".
"אמרנו לחניכים שמכיוון שהכסף ברשותנו מספיק רק לארוחת בוקר למחר, העמותה החליטה לפזר את המכינה. הם פרצו בבכי, ואז אמרתי להם שהחלטנו להמשיך, ושכולנו יחד נשבור את הראש ונכתת את רגלינו כדי להביא כסף. החניכים התגייסו למשימה, וחזרו אלינו לאחר כמה ימים עם הוראות קבע שהם השיגו מחברי כנסת"
בכלל, נתיב הוא לא מהמתרפקים על "הנוער של פעם". "הייתי בן ארבע כשקמה המדינה, ולכן כל חיי הצעירים קיטרתי על מר גורלי: אמרתי שאם הייתי אז בן 14, יכולתי להתחזות למבוגר יותר ולהתגייס לפלמ"ח. אחד המורים שלי אמר: 'אל תדאג, המדינה הזאת תיתן אתגרים גם לדורות הבאים', אבל עניתי לו שלא יהיה כמו דור תש"ח. נמניתי עם מה שכונה 'דור האספרסו', כי המבוגרים ראו אותנו יושבים על הדלפקים בבתי הקפה מול המכונה הענקית שהגיעה מאיטליה, ומזמינים אספרסו. בסופו של דבר, דור האספרסו הוא זה שנלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
"גם היום, לחלק מהחניכים יש קושי עם הידיעה שבזמן שהם במכינה, חבר'ה בגילם כבר משתתפים בקרבות. יש אצלנו מי ששוקלים להקדים בגלל זה את הגיוס. המוטיבציה לא יורדת, ובמובן מסוים אפשר לומר שהיא אפילו עולה, כי היום יש יותר פיתויים שעומדים מנגד, יותר פינוק ונהנתנות, וגם פוליטיקה וחוסר בושה, דברים שלא היו בדור תש"ח".
טוענים כלפי המכינות שהבוגרים שלהן משרתים שירות משמעותי בצה"ל, אך לאחר מכן הם לא מורגשים מספיק בחברה הישראלית.
"זה נכון, ואני מסכים שזה מאכזב, אבל אני אומר – קודם כול 'שלח לחמך על פני המים'. בנוסף, ברור שכל קבוצה חברתית שאתה לוקח, בעיקר אם אתה לא עושה סלקציה, יש בה נושאים בנטל ויש 'מתחזקים'. לא כל החניכים במכינה הם מנהיגים, ואני לא מודאג מזה.
"כששאלו אותי בשנים הראשונות מה אני רוצה שייחד את בוגרי המכינה, עניתי: אני מקווה שבעתיד שלושה חברי כנסת, משלוש מפלגות שונות, יצביעו יחד על נושא חברתי כי הם למדו אצלנו במכינה. בינתיים יש לנו חבר כנסת אחד, חילי טרופר, אבל יש לנו גם בוגרים שמילאו תפקידים בכירים בצבא".
נפילת אחת ושתי החייאות
מלחמת חרבות ברזל מורגשת היטב במכינת נחשון ובתכנים שמועברים לחניכים. ב־7 באוקטובר איבדה המכינה את אחד מבוגריה, דור לזימי, מ"כ בגדוד 13 של גולני, שנפל בקרב על מוצב נחל־עוז. בוגרים אחרים של המכינה נפצעו, חלקם באופן קשה, וצוות המוסד עומד איתם בקשר בתהליך השיקום. המכינה מקיימת מפגשים של החניכים עם בוגרים שמשרתים כעת בצבא. "זה חשוב מאוד, כי החניכים שומעים בוגרים שלמדו כאן במכינה רק לפני שנה, ועכשיו הם כבר בלחימה", אומר נתיב.
שיעוריו בשנה הזאת, כמו בשנה שקדמה לה, מתייחסים מטבע הדברים גם למלחמה שברקע. "חמישים שנה עברו ממלחמת יום הכיפורים, ויש לי ביקורת קשה מאוד על כך שאנחנו עם שלא זוכר", הוא אומר. "אם הרמטכ"ל צריך במשך ארבע שנים לישון בנעליים – שיישן ארבע שנים בנעליים. ב־7 באוקטובר הצבא נתפס לא מוכן, לא רק בגלל היעדר מודיעין. אנחנו כל הזמן צריכים להיות במציאות של מצב חירום, ו'כוננות עם שחר' היא חלק ממבצעיות הצבא". אבל נתיב מקפיד להיזהר בכבודו של צה"ל: "את הדברים שלא נעשו אני מציג כטעות, ולא מכפיש את הצבא. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהחבר'ה האלה שאני מלמד עומדים להתגייס בקרוב".
כחלק מההיכרות עם החברה הישראלית לגווניה, נפגשים חניכי נחשון גם עם חרדים. נתיב מספר שצוות המכינה מקדיש תשומת לב רבה להכנת החניכים למפגשים כאלה, מאז תחילת המלחמה, בדגש על סוגיית חוק הגיוס. "ברור שהם חושבים שהחרדים צריכים להתגייס, אבל אחת הסיבות לכך היא רצון שהחיבור עם החרדים בתוך החברה הישראלית יהיה טוב יותר".
זאביק נתיב (נדלר) נולד בשנת 1944 בתל־אביב. אף שהוריו עלו מפולין כבר בשנות השלושים, הוא מעיד על עצמו שרשמי השואה נצרבו בו. "כשהייתי בפו"ם בצבא כתבתי עבודה על גטו לודז'. מישהו שהיה בגטו קרא אותה ואמר לי שזה נראה כאילו הייתי שם בעצמי. אח צעיר של אבא שלי, שהיה ממש ניצול שואה, התגורר אצלנו, ואני חושב שזה השפיע עליי".
לאחר סיום לימודי התיכון התגייס ושירת בנח"ל והחל מסלול צבאי ארוך שנים. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על פלוגה בחזית המצרית, ונפצע בקרב על אום־כתף. על תפקודו שם הוענק לו עיטור העוז. באתר הגבורה תוארו מעשיו כך: "בשעת הקרב נפצע בפניו ובלשונו ואיבד את יכולת הדיבור. על אף זאת, המשיך להוביל את פלוגתו בקרב, כשהוא מעביר פקודות באמצעות קצין שהלך על ידו. בגמר הקרב דאג לפינוי חייליו הפצועים ורק לאחר מכן פונה גם הוא".
במלחמת יום הכיפורים שירת נתיב כראש מדור דרום באגף מבצעים, והיה אחראי על התיאום בין המטה הכללי, מטה פיקוד הדרום, חיל האוויר וחיל הים. בתפקידיו הבאים היה מג"ד בבית הספר למ"כים ובקורס קציני חי"ר, סמח"ט בית הספר למ"כים, וראש מחלקת הדרכה ומחקר במטה הכללי. הוא השתחרר בדרגת אלוף־משנה, ונכנס לסידור העבודה בקיבוץ יפעת, שם התגורר באותם ימים. תחילה שובץ במפעל של הקיבוץ, אחרי תקופה קצרה נקרא ללמד בתיכון האזורי העמק המערבי, ובהמשך מונה למנהל בית הספר. לאחר מכן קיבל את תפקיד רכז הביטחון של התנועה הקיבוצית. אשתו רחלי, בת כפר־חיים, למדה כלכלה ותמחור ועבדה כתמחירנית בקיבוצים ובמפעלים. יש להם בת ושלושה בנים, וגם 13 נכדים.
בתור ראש מכינת נחשון על כל שלוחותיה, נתיב מסתובב במהלך השבוע בין שלוש הקבוצות שהיא מפעילה, ומעביר שיעור בכל אחת מהן. התכנים עוסקים בעיקר בתולדות מדינת ישראל ובגיאופוליטיקה, וחלקם מועברים בשטח, במהלך "סדרות" וסיורים ברחבי הארץ.
ההחלטה לפרוש מראשות המכינה התבשלה אצלך הרבה זמן?
"זה קרה בשלבים. גלעד אולשטיין, שעמד איתי בראש המכינה תקופה ארוכה, עזב אותנו לפני שלוש שנים, והיום הוא מנהל את המרכז הבינלאומי לחינוך והוראת השואה. עבדנו בשיתוף כמו תאומים, ואמרנו תמיד שאנחנו באים למכינה בלי אגו, כי היא הדבר העיקרי. בעקבות העזיבה שלו היה לי ברור שגם אני צריך להתכונן לפרישה.
"הצבא נתפס לא מוכן, ולא רק בגלל היעדר מודיעין. אנחנו כל הזמן צריכים להיות במצב חירום. אם הרמטכ"ל צריך במשך ארבע שנים לישון בנעליים, שיישן בנעליים. אבל את הדברים שלא נעשו אני מציג כטעות, ולא מכפיש את הצבא. אני מזכיר לעצמי שהחבר'ה שאני מלמד עומדים להתגייס בקרוב"
"באוקטובר נפלתי ושברתי את הירך. אחרים סביבי דאגו, אני צחקתי, אבל במהלך האשפוז בבית החולים עברתי החייאה פעמיים. בעמותה נבהלו מהמצב, ואני יכול להבין אותם. כשהם באו לבקר אותי בבית החולים, הם מצד אחד נרגעו, ומצד שני התחילו לדבר על כך שכדאי לחפש מישהו שינהל יחד איתי את המכינה. כך הגענו לדניאל ברקלי, בוגר המחזור הרביעי שלנו, שגם היה אצלנו מדריך בעבר. היום הוא מנהל שתיים מהקבוצות".
כשהודיע לבני משפחתו שהוא עומד לפרוש מראשות המכינה, הנכד שלו התרעם. "הוא אמר לי: 'סבא, איך אתה עושה לי את זה?'. כי גם הוא רוצה ללמוד במכינה, כמו שעשו שתי נכדות אחרות שלי, והוא חשב שעדיין אהיה בתפקיד. הבדיחה במשפחה שלנו הייתה שאני מחכה עד שהנכדה הצעירה, שעכשיו היא בת חמש, תלמד במכינה. הבטחתי לכל הנכדים שגם אחרי הפרישה, אעביר להם באופן אישי שיעורים וסיורים שנהגתי להעביר במכינה".
מה אתה מתכנן לעשות אחרי הפרישה מהמכינה?
"קודם כול אתחיל לפצות את רחלי, כי באמת מגיע לה אחרי כל השנים שלי בצבא ובמכינה, וגם אשקיע יותר בילדים ובנכדים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
