"הוא אמר לי שאין סיכוי שאתקבל לפוניבז', כי אני פרענק, בן של בעלי תשובה. יש מכסה רק לילד אחד, וזה יהיה שלמה רבי כי אבא שלו תורם הרבה"
(הילד רפאל, בסרט "לא יום ולא לילה")
האפליה העדתית בקבלה למוסדות חינוך חרדיים שבה ועלתה לכותרות בימים האחרונים, הפעם בעקבות בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד עיריית ירושלים ושלושה סמינרים חרדיים מובילים. המבקשים טענו להדרה שיטתית של תלמידות מעדות המזרח, וצירפו ראיה יוצאת דופן: מסמך אקסל של העירייה, שמפרט לגבי כל אחת מהנערות – "ספרדייה", "צריכה סמינר קטן ספרדי", "צריכה סמינר קירוב ספרדי". הנושא הכאוב הזה הוא גם הציר המרכזי של הסרט החדש "לא יום ולא לילה", ובמידה רבה הוא שהכתיב את סיפור חייו של היוצר, פנחס וויה.
בלב הסרט סיפורה של משפחת חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי, שמנסה להתנתק מעברה ולהשתלב בקהילה החרדית האשכנזית בבני־ברק. הבן רפאל הוא תלמיד מצטיין, עילוי של ממש, אך במקרה שלו זה לא מספיק כדי להתקבל לישיבה אשכנזית מבוקשת. אמו, אהובה, מנסה להעביר את רוע הגזרה בדרכה השקטה. האב שמואל, שיפוצניק פשוט עם אמונה גדולה, מתקשה להשלים עם הפגיעה בבנו, ובדרכו המחוספסת הוא מנסה לצאת נגד ההחלטה. המאבק שלו דן את המשפחה לנידוי – וכל ילדיו מגורשים ממוסדות החינוך של הקהילה. התפתחות דרמטית ובלתי צפויה מטלטלת אותם ואת הסביבה, ויורדת לשורשי אמונתם המשותפת.
הבימאי, פנחס וויה, הוא יוצא החברה החרדית. הוא בן 38, גדל בשכונת הר־נוף בירושלים, הבכור משמונת ילדיהם של חוזרת בתשובה וגר. "אבא מעולם לא סיפר לי מדוע החליט להיות יהודי, אבל פעם אחת הוא אמר: 'ידעתי שאם לא אתגייר, אני אתאבד'", מספר וויה. "שני ההורים שלי חוו חיים אורבניים אינטנסיביים במרכז פריז, והם הרגישו תחושה עמוקה מאוד של חוסר משמעות. ביהדות, ברוחניות היהודית, הם מצאו דרך חיים אידיאלית".
הוריו עלו ארצה מצרפת ונטמעו בחרדיות הירושלמית. האב הפך לראש כולל והיה מקורב לרב אלישיב, מנהיג הציבור החרדי־ליטאי. סגנון שמירת המצוות שאימצה המשפחה היה ליטאי "כבד": אביו של וויה דאג לעירוב מהודר במיוחד סביב הר־נוף וגם לגנרטור, כדי לא להשתמש בשירותיה של חברת החשמל, שעלולים להיות כרוכים בחילול שבת. אבל הבן לא הצליח למצוא את מקומו במסגרות החינוך החרדיות, ולדבריו נפלט מיותר מעשר כאלה. "נחשבתי אשכנזי אומנם, אבל כצרפתי ובן של גר מצאתי את עצמי בצד של המזרחים. גם היום אני מזדהה מאוד עם הכאב שלהם. אפילו הייתי באיזו מסגרת שאב מזרחי פתח עבור ילדים שאף אחד לא רצה אותם. כמוהם, גם אנחנו חווינו את האפליה כל הזמן – בקבלה למוסדות, בשידוכים של האחיות שלי וכן הלאה".
מתי הבנת שאתה לא כמו כולם?
"אני לא זוכר איזה רגע ספציפי, אבל תמיד הבנתי שעליי מוותרים, שאין סיכוי שאני אהיה כמו כולם. בכל בתי הספר שהייתי, אף אחד לא התעקש עליי, חוץ מאחד – ראש ה'ישיבה קטנה' שבה למדתי, הרב יצחק ולדומירסקי. גם אחר כך לא העזתי לחשוב כמה היחס אליי בשנים ההן היה מביש, כי כאדם בוגר הייתי צריך להעצים את עצמי, ולא רציתי להסתכל אחורה ולראות את עצמי כאדם לקוי. רק עכשיו, למפרע, אני מבין שזה מה שהיה. הסרט הוא למעשה ניסיון להבין קצת את השורשים של כל מיני דברים שאני פוגש בעצמי".
כילד הרגשת שאתה כישלון?
"כן. גם בלימודים וגם חברתית, כמעט בכל אספקט. שלחו אותי למסגרות שהן כמעט חינוך מיוחד. ואז מגיעה איזו יועצת פדגוגית, מקצועית כביכול, וגם היא משתמשת בתוויות הגזעניות, עושה לך קלאסיפיקציה. אם אתה הילד האשכנזי הקלאסי הבלונדיני, אתה פשוט תקבל הרבה יותר. התקופה הזאת הייתה בשבילי תאונה אחת גדולה. יצאתי מכל מסגרת שהייתי בה, זו הייתה קטסטרופה".
"תמיד הבנתי שמוותרים עליי, שאין סיכוי שאהיה כמו כולם. בכל בתי הספר שהייתי בהם אף אחד לא התעקש עליי. גם אחר כך לא העזתי לחשוב כמה היחס אליי בשנים ההן היה מביש, כי כאדם בוגר הייתי צריך להעצים את עצמי, ולא רציתי להסתכל אחורה ולראות את עצמי כאדם לקוי"
נשמע כמו סיפור קלאסי של ילד עם הפרעות קשב לא מטופלות.
"אני לא חושב שיש לי הפרעות קשב. בשנים האחרונות אני רואה שאני מסוגל לעשות דברים מההתחלה עד הסוף בממדים די מרשימים, ויש לי קשב מדהים. עבדתי בכל מיני עבודות שדורשות קשב גבוה. כילד התמודדתי עם הפרעת קשב מסוג אחר – אף אחד לא היה נוכח שם באמת בשביל להקשיב לי. זו הפרעת קשב של המערכת".
שתיקת החתולות
רבים מהזיכרונות הקשים של וויה קשורים לאלימות מצד מי שאמורים להיות אנשי חינוך. "תמיד חטפתי. באחד מתלמודי התורה קיבלתי מכות רצח לא נתפסות, שוב ושוב ושוב. הילדים הרגילים אף פעם לא חטפו ככה. זה היה כאילו למלמד יש איזו תחושה של שליחות: הילד הזה, כלומר אני, חייב לחטוף כמו שצריך בשביל להתיישר. זה קרה כל הזמן. אולי לא עשיתי בדיוק את מה שהוא רצה, אבל זה לא שהפרעתי לאחרים ללמוד. פשוט היה לו מין רעיון שיקומי מעוות לגביי".
איך הילדים האחרים התייחסו אליך?
"בהתחלה זה היה נורא. לא הייתה לי שפה כדי לתקשר איתם, כי בבית דיברנו צרפתית. היה גם הלחץ הזה כל הזמן – מה יגידו, מה יחשבו, על מה יסתכלו. זה קיים בכל חברה, אבל כשיש מישהו שבאמת לא קשור לחברה הזאת, ויום אחד הוא מחליט שהוא כן קשור, זה אלים מדי ודרסטי מדי, ויש לזה מחיר. לקח לי כמה שנים, אבל בגיל 10־11, כשלמדתי קצת את חוקי הבריונות, התחלתי לאט־לאט להתאקלם".
מערכת היחסים עם הוריו הייתה מורכבת. "היה להם קשה מאוד, הם לא הבינו אותי. נראה לי שהטרפתי אותם לגמרי. הם עצמם היו עדיין במעין הארה של ההתחלה של התשובה. היו מגיעות אלינו חוזרות בתשובה מהסמינר שאמא שלי עבדה בו, ולכולם הייתה איזו התלהבות מהגילוי של העולם החדש – ואני לא הייתי שם. כל הדבר הזה עצבן אותי. עצבן אותי גם שההורים לא התייחסו אליי. ככה הרגשתי, אף שההורים שלי אומרים שהם עשו הכול בשבילי, ואני מאמין להם. שני הדברים האלו קיימים בתוכי".
איך נראה הקשר שלך עם המשפחה היום?
"עם האחים והאחיות שלי יש לי קשר מדהים. רובם פנו למקצועות טיפוליים – אחת עובדת כאחות, אחרת מטפלת במוזיקה. אני מרגיש שכל אחד מאיתנו מתמודד עם הפצעים שלו בצורה מיטיבה ומקורית. עם אמא שלי אני בקשר, אבל אבא שלי לא כל כך מקבל את מה שנהיה ממני. בכל פעם שאני יוצר איתו קשר, נוצר בינינו עימות וחיכוך. שלחתי לו את התסריט של הסרט, רציתי שהוא יביע דעה, והוא אמר לי 'זה אנטישמי, זה נורא'. קצת קשה לי להשלים עם חוסר האמפתיה הזה לנקודת מבט שלי".
ההורים בסרט מבטאים שני קולות שונים שמתווכחים ביניהם. בעוד האם עושה הכול כדי להיטמע בחברה החרדית ומתיישרת עם הקודים הקשוחים שלה, האב מתקשה להבין את הנורמות וממאן להשתלב. "הדיכוטומיה הזאת לא מייצגת את ההורים שלי", אומר וויה, "אבל זה מייצג את הלב שלהם ואת המאבקים הפנימיים שמתחוללים בתוכם. אני אוהב את הדת ואת המסורת כשהן באות מאינטרוספקציה, ממבט פנימה. אבל כשיש דיקטטורה של החברה, זה הסיוט הכי גדול שיכול להיות. יותר ממה שאני מאשים כביכול את החרדים, אני חושב שהבעיה הגדולה נמצאת אצל החוזרים בתשובה. הם רוצים את זה ומאמינים שהדבר הזה ייתן להם גאולה, כשבפועל, כמעט בכל המשפחות שאני ראיתי סביבי, זה נגמר די רע. ברמה זו או אחרת, אף אחד בדור השני לא ממשיך את הדרך של ההורים".
משלא הצליח להשתלב באף מסגרת, הוא מצא את עצמו חסר מעש בכיכר החתולות. האלכוהול והסמים לא איחרו לבוא.
אף אחד לא ניסה להושיט לך יד?
"היו ניסיונות, אבל לא שיתפתי פעולה כל כך. לא האמנתי לטוב לב הזה".
איך הצלחת לצאת מהדברים האלו?
"זה לקח לי הרבה שנים, ואולי אפשר לומר שהצלחתי רק בשנים האחרונות. הפרויקט של הסרט העצים אותי ונתן לי איזשהו כיוון בחיים, ובסופו של דבר גרם לכך שאני יותר דואג לעצמי ואוהב את עצמי, מתייחס לעצמי בכבוד".
בשלב מסוים החליט וויה לעזוב את העולם החרדי. מגיל 16 הסתובב ברחובות, גר אצל סבתו. מהגיוס לצבא הוא קיבל פטור על רקע נפשי. "הייתי בן 18, בלי השכלה ובלי שום חיבור למדינה, המצב הנפשי שלי היה מורכב. אמרתי לצבא: אני לא הולך עכשיו להקדיש שלוש שנים מהחיים שלי למדינה, כאילו המדינה נתנה לי משהו. תמיד הרגשתי הכי נטוש בעולם, אף אחד מכם לא דאג לי, אני לא יודע מי אתם, למה אני אמור לבוא ולשרת אתכם? בכיכר החתולות המשטרה רדפה אחרי נערים כמוני. מבחינתי קיבלתי מסר שאומר שהמדינה זה דבר שהוא נגדי. וכן, אני יכול להבין גם הרבה חרדים שזו התחושה שלהם. בשביל שאנשים ירצו לשרת את המדינה, הם צריכים להרגיש באמת חלק ממנה, והמדינה עצמה צריכה לאפשר שונות בצורה הרבה יותר רדיקלית. כרגע זה נראה שהמדינה רוצה 'לרפא' את החרדים מהחרדיות שלהם, ולהביא אותם למקום של הישראליות".
"כשיש דיקטטורה של החברה, זה הסיוט הכי גדול שיכול להיות. יותר ממה שאני מאשים כביכול את החרדים, אני חושב שהבעיה הגדולה נמצאת אצל החוזרים בתשובה. הם רוצים את זה ומאמינים שהדבר הזה ייתן להם גאולה, כשבפועל, כמעט בכל המשפחות שראיתי סביבי, זה נגמר די רע. ברמה זו או אחרת, אף אחד בדור השני לא ממשיך את הדרך של ההורים"
בתקופה האחרונה נראה שהמדינה והצבא עושים לא מעט התאמות למען הציבור החרדי, ולא ההפך.
"כן, אבל עצם זה שצריך להישבע אמונים למדינה – ליהודי חרדי זה מורכב. הוא רואה את הוורסיה היהודית שלו בצורה שונה לגמרי. למה הוא אמור להישבע עכשיו לדגל? הדגל זה היהדות?"
להבין, לא להתקרבן
התחנה הבאה שלו הייתה פריז, שם התגורר אצל קרובי משפחתו – "ואז נחשפתי לאמנות. היא הפכה לדבר המרכזי בחיים שלי". כשחזר לארץ למד קולנוע בקמרה אובסקורה. איך ילד שמגיע מהעולם החרדי, כמעט בלי רקע תרבותי, מצליח להשתלב במקום כזה? "הייתי סקרן, ראיתי המון סרטים, ובכלל התעניינתי באמנות", הוא אומר. "תמיד עסקתי גם בציור, וקראתי הרבה. היה לי מזל, פגשתי אנשים משכילים ומעניינים, וזה פתח אותי לעולם. למדתי את הקולנוע כצורת ביטוי, וידעתי שאני אעשה עם זה משהו, כי זה כלי מטורף שמאפשר לך להביע את עצמך, להשמיע קול".
כמו בוגרים אחרים של לימודי קולנוע, גם הוא נאלץ להתפרנס משלל תחומים אחרים. תחילה היה טבח במסעדת דגים בנמל יפו, והתגורר בסירה. אחר כך עבר לירושלים ועבד בעבודות מזדמנות כמו נגרות. במשך כארבע שנים שימש מדריך שיקומי במוסד למתמודדי נפש. "העבודה איתם הייתה חזקה. חזקה ומתישה. המערכות עמוסות, אין באמת דרך לטפל באנשים האלה כמו שצריך, ותמיד חסר תקציב. אם היה יותר כסף, אני מאמין שחמישים אחוז מהם היו יוצאים משם ומשתלבים בחברה.
"יש סטיגמטיות עצלה מאוד על אנשים שיוצאים מסנכרון נפשי ושוקעים לתוך מקומות מפחידים. זה גם העסיק אותי באופן אישי. אחת הסבתות שלי סבלה ממאניה־דיפרסיה, וזה משהו שאני קצת מפחד שיקרה לי. הדרך שלי להתגבר על הפחד היא להיות דווקא קרוב לזה".
בעבודתו עם מתמודדי הנפש הם ייצרו יחד מוצרים שונים ומכרו אותם, "למשל עפרונות או פנקסים, כל מיני דברים שהכנו מנייר עיתון. בדיעבד, עם כמויות הדבק שהשתמשנו בהן, אני לא בטוח שזה היה כל כך אקולוגי, אבל לפחות היה וייב אקולוגי. הייתה לי גם קצת פאזה של איזה ישו שבא להציל אותם".
כמי שחווה בעצמו קשיים בתחום הנפש, וליווה חברים אחרים שסבלו מקשיים כאלו, הוא התעמק בתיאוריות טיפוליות שונות. "אני אוהב מאוד את הגישה של הפסיכולוג ג'יימס הילמן, מהתלמידים של יונג. הוא מוציא מהחדר של המטפל את המטופלים, ומסתכל במקום זאת על המערכת, איך היא מובילה אותך למצבים נפשיים קשים. בטיפול אתה משליך הכול על עצמך, וזה מוגזם וחולני. אתה צריך להגיע להשגה של העוולות שנעשו לך, לא בשביל להתקרבן אלא כדי להבין את עצמך ולהבין את הנקודות, איפה זלזלו בפוטנציאל שלך ופגעו בך. זה כדור שלג: ברגע שבילדות לא נותנים לך את החמצן הזה, את האהבה, את היחס הפשוט שמחנכים אמורים לתת לכל מי שעובר דרכם – הדברים הולכים וצוברים תאוצה ונעשים חולניים. ואז אתה נתלה בכל מיני אמצעים לריפוי עצמי, כולל סמים וכדומה, ובשלב מסוים אתה כבר לא באמת יודע מה קורה לך. אני חושב שחשוב מאוד להבין את זה, כי יש נטייה לטיפול להכניס הכול אליך, כאילו התשובות כולן בך, וזה לא נכון. כדי להבין מה קרה לך אתה צריך חשיבה החוצה, להסתכל על המערכות ולהעז לבקר אותן, ואני חושב שזה מה שניסיתי לעשות גם בסרט הזה".
היום וויה מתפרנס משיווק ברשת ועריכת סרטונים לעסקים. מאז סיום לימודיו בקמרה אובסקורה ועד יצירת הסרט הנוכחי, הוא לא עסק כמעט בעשייה קולנועית, למעט פרויקט אחד: הסרט הדוקומנטרי "המרד של עמוס", על עמוס סילבר. וויה היה יוצר־שותף ולמעשה יזם את סרט הזה, שמתחקה אחר סיפורו של סילבר – מנער שעזב את העולם החרדי, ועד ייסוד "טלגראס" והפיכתו לפושע מבוקש.
ניסית להשתלב בתעשייה כתסריטאי שני, עוזר במאי או כל תפקיד אחר שהיה נותן לך דריסת רגל בעולם הקולנוע?
"יכולתי ללכת להיות עוזר תאורן או משהו כזה, אבל יש לי אגו ענק, אז זה לא כל כך מתאים לי. מעבר לכך, זה לא עניין אותי מספיק. בעבודה כטבח נהניתי מאוד וגם למדתי לבשל. בתכל'ס עבדתי על סט מקצועי רק פעם אחת לפני שעשיתי את 'לא יום ולא לילה'. ביקשתי מהמפיק שלי שיעזור לי להגיע לסטים, לעבוד במשהו בתחום, אז סידרו לי להיות נהג. לא הייתי בסט בכלל, נהגתי משהו כמו 16 שעות ביום, הייתי גמור מעייפות. זה היה פשוט סיוט".
את התסריט הוא כתב יחד עם אהרון ישראל, שיצא אף הוא מהעולם החרדי. "בהתחלה אהרון עבד בחניון בירושלים, והמקום הזה הפך למוקד משיכה ליוצאים בשאלה. אחר כך הוא עבר לתל־אביב, וגם כאן עבד בחניון. התחלנו לדבר יותר לעומק, והחלטנו שאנחנו עושים סרט יחד. באותו שלב לא חשבנו לעשות סרט על הילדות שלנו, אבל ככל שדיברנו יותר, הבנו שזה כנראה הדבר שהכי מנהל אותנו – הצורה שבה התייחסו אלינו בעולם החרדי".
לפני שפגש את אהרון ישראל, הוא מספר, ניסה כמה פעמים לכתוב לבד, אבל זה פשוט לא עבד. "החיבור בינינו, השיתופיות והמבט המשותף, אפשרו לנו לראות זה את זה בכנות ולחקור יחד את הרעיונות שלנו. זה יצר אנרגיה ייחודית שנתנה לפרויקט הזה את הרגליים והכוח לצאת לפועל. על זה אני חייב לו וגם לעצמי תודה עצומה. אני זה שדחף את הפרויקט קדימה, אבל אהרון הוא זה שהקפיץ אותו לרמה גבוהה הרבה יותר.
"זה כדור שלג: ברגע שבילדות לא נותנים לך את החמצן הזה, את האהבה, את היחס הפשוט שמחנכים אמורים לתת לכל מי שעובר דרכם – הדברים הולכים וצוברים תאוצה ונעשים חולניים. ואז אתה נתלה בכל מיני אמצעים לריפוי עצמי, כולל סמים וכדומה. כדי להבין מה קרה לך אתה צריך חשיבה החוצה, להסתכל על המערכות ולהעז לבקר אותן"
"אהרון הרבה יותר דומה ממני לדמות של הילד העילוי בסרט. הוא ממוצא מרוקאי־אלג'יראי, ההורים שלו הגיעו מצרפת לבאר־שבע, וכשהוא היה בן 13 ההורים התחרדו, עברו לבני־ברק ושלחו אותו למסגרות חרדיות. יש לו תפיסה מדהימה ובקיאות עמוקה ברבדים המיסטיים של התורה, שלא קיבלו ביטוי בעולם הליטאי ואפילו נחשבו פסולים, ומצד שני הוא בקי בהלכה ובפלפול הישיבתי. הסרט נוגע בשאלות על תפקיד ההלכה ועל הפער שבינה ובין הלב והרגש, ואהרון הביא את כל הנפח הזה לסיפור. הוא היה האוצר של הידע והרעיונות ההלכתיים, שבזכותו קיבלו עומק, שורשים ורגליים. הוא עצמו לא אוהב להתראיין, ולכן לא היה חלק מהתהליך הציבורי, אבל חשוב לי להגיד את הדברים האלה".
העבודה הזאת גם לימדה אותו רבות על הכוח של שיתוף פעולה, "אפילו הייתי אומר – הכוח של הזיווג, במובן הקבלי. היכולת לצאת מהעולם האטום והמפוחד שלך, לוותר על האגו ולהיפתח למישהו אחר. להכיר בכך שהכוח היצירתי הגדול קורה בין אנשים הרבה יותר ממה שהוא קורה בתוכנו. בימים אלו אנחנו עובדים על פרויקט חדש, הרבה יותר מצחיק, שמתמודד עם כאב בצורה הרבה פחות דרמטית. אני רוצה לגלות שאנחנו מסוגלים לייצר גם קומדיה. שנינו מאוד אוהבים לצחוק ורואים בזה את הריפוי הכי עמוק".
תלמיד ישיבה עם עגיל
צילומי הסרט התקיימו לפני שלוש שנים ונמשכו 12 ימים בסך הכול, אבל שלב העריכה התפרס על פני זמן רב, בין השאר בגלל עיכובי המלחמה. את התפקיד הראשי נושא על כתפיו אדם חתוכה פלד, שהיה רק בן 13 בעת הצילומים, וללא ניסיון במשחק. בדיעבד ניתן לראות שהוא משחק את רפאל בצורה מקצועית ואנושית, אך העבודה איתו לא הייתה נטולת חששות. "לאדם גם אין רקע דתי", אומר וויה. "הוא הגיע לאודישן עם עגיל באוזן, הכי לא קשור לדמות של רפאל. אבל היה בו משהו טהור. בחנתי מעט ילדים, הוא פשוט הגיע לאודישן והמרנו עליו. הכול היה מהיר, ואחרי הצילומים לקחתי את הזמן לערוך ולעבד את החומר. להגיד שיצאתי מרוצה במאה אחוז? לא. אבל במגבלות שהיו לנו, אני גאה בתוצאה".
למעט שמואל וילוז'ני, שמגלם את אחד התפקידים הראשיים, רוב שחקני הסרט הם אנונימיים. "האמת היא שהגיעו לאודישנים כמה אנשים שנחשבים סלבריטאים, אבל אצל רובם התרשמתי שהם מתייחסים לסרט הזה כאל משהו קטן שעושים מהצד. חששתי שהם לא יהיו מגויסים לזה במאה אחוז, ולי היה חשוב החיבור הרגשי לסיפור. בכלל, אני אוהב סרטים טובים עם שחקנים לא ידועים, זה נותן תחושה של ריאליזם. זה לא שאתה שוב רואה את הפרצוף המוכר. יש כאן מפגש עם עולם חדש שאתה לא מכיר".
אף שאתה כבר לא חלק מהמגזר החרדי, היה לך חשש מהוצאת הכביסה המלוכלכת שלו החוצה?
"היה לי חשש כזה, כאילו אני מוציא שם רע למגזר. אז נתתי את התסריט לשולי רנד לקרוא, והוא התלהב מאוד ואפילו הוסיף סצנה אחת".
למה היה חשוב לך לקבל אישור? אפשר לומר שיצאת מהעולם החרדי, אבל החרדי לא יצא ממך?
"קודם כול, זה מקום שבאתי ממנו, ואני מכבד אותו מאוד. אני אוהב חוזרים בתשובה, ואני שמח שההורים שלי חזרו בתשובה, כי בסופו של דבר לא הייתי רוצה להיוולד בתל־אביב. החילוניות היא שממה רוחנית בעייתית מאוד בשבילי, אני לא נטמע בתוכה בכלל. במידה מסוימת עשיתי את הסרט הזה גם מאהבה גדולה אל החרדיות. אני למעשה אומר לחברה החרדית – 'תסתכלו על הדברים האלה, כי הפוטנציאל שלכם הוא אדיר'. והוא באמת אדיר, לא נתפס. אני חושב שאנחנו עדיין לא מבינים אותו, כי החברה הזאת משמרת איזושהי אדיקות קצת מוגזמת וקצת דידקטית. ברגע שהיא תשתחרר מהדידקטיות הזאת, היא פאר היצירה, היא גם דבר חתרני מאוד. תהיה לה השפעה עצומה בתוך הישראליות".
את הריאיון אנחנו מקיימים ביפו, סמוך לחוף. כאן וויה מתגורר היום, כאן נהגו חלקים גדולים מן הסרט, וכאן גם צולמה סצנה אחת, מכמירת לב: המשפחה הבני־ברקית מגיעה לשפת הים, לכאורה עוד משפחה חרדית רגילה למדי שמחפשת חוף מבודד – אלמלא הקעקוע שנחשף על גבו של האב.
"אני אוהב את יפו כי היא מזכירה לי את ירושלים", אומר וויה. "יש בה בתי כנסת ומסגדים. תל־אביב בלתי נסבלת בעיניי. כל הטייצים האלו ובקבוקי המים והיוגה – זה לא עולם שאני מזדהה איתו ומרגיש אליו קרבה".
יש משהו בעולם החרדי שמעורר בך געגוע?
"אני מתגעגע לחסידים, לטישים, לחידושי תורה. בשבת אנחנו נפגשים, כמה חברים שהגיעו מהעולם הזה, ולומדים יחד. זה גם לא רק געגוע, זה משהו שאני באמת עושה בתוך החיים שלי. הבנתי שאני קיים בזכות עצמי, אני יכול לקחת בדיוק את מה שאני רוצה מהעולם הזה, ולא לקחת את מה שאני לא רוצה. אני לא אמור לחתום על שום מסמך של השתייכות לקהילה החרדית, אבל העולם החרדי נתן לי המון – את הגישה לתורה ולכתובים ולמסורה.
"אני לומד בשנים האחרונות קבלה, ובעבר למדתי תקופה ארוכה במאה־שערים את ספרי האר"י. אני מחובר לדברים האלה, לחסידות, לבעש"ט. אני חושב שגם הסרט מושפע ממקומות עמוקים של חסידות. בעיניי הוא בנוי כמו מעשייה חסידית – אבל לא מעשייה מוסרנית, כי הוא מערער על פשטנות של טוב ורע. פחות התחברתי לחינוך הליטאי, כי זה עולם שהכול בו נוקשה מאוד, עם הרבה יהירות, כל הזמן מחפשים מי הוא 'בעל הכישרון'. לעומת זאת אהבתי ללכת לטישים. זה אירוע שממש מגיעים בו לאקסטזה שעולה ועולה, מעין ניתוק מהגוף. אהבתי מאוד גם את בתי הכנסת המזרחיים, את המנגינות שלהם. מצאתי שם קהילתיות, חום, עולם נגיש, עמוק ופנימי".
בקיצור, פשוט נולדת בקהילה הלא נכונה.
"יש מצב, אבל כנראה בקהילה אחרת הייתי מוצא את הדרך להתלונן על משהו אחר", הוא צוחק.
מה היית רוצה שהסרט הזה יעשה בעולם?
"אני רוצה שהוא יתקף לאנשים כאב שלא בא לידי ביטוי, וגם זעם. נכון שאנחנו לא משתפים פעולה עם זעם, כי בסופו של דבר הוא דופק אותנו. לפעול מתוך זעם זו טיפשות, נפילה בפח הכי גדול. אבל צריך להיות קשוב לזעם. כי הוא בא לשרת אותנו, הוא מקור אנרגיה, ואפשר לעבוד איתו ולא להתבייש בזה. אפשר להקשיב לו גם מול עצמך, הוא לא חייב להיות מול אחרים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
