שלומית קלמנזון: "הילדים צחקו שהיה לי קידום מהיר מסגנית מנהל למנכ"לית בית יתומים"

שלומית קלמנזון התכוננה בשבועות האחרונים למסיבת בת מצווה מאוחרת לבתה, שחוגגת השנה 13. "בשנה שעברה לא יכולנו לחגוג את הבת מצווה כמתוכנן", היא מסבירה בעדינות. ביתה המה חברות והמולת ההכנות שימחה אותה. ההתמקדות הזאת בחגיגה האישית מאפיינת את קלמנזון, שנעה לסירוגין בין המרחב הפרטי של משפחתה שלה ובין המרחב הציבורי. היא מתנהלת בצניעות ובפשטות, לא מרבה להתראיין, אך לעיתים מגיעה פיזית למקומות שחשוב לה להשמיע בהם את קולה. גם שם היא לפעמים מחכה קצת לפני שהיא מזדהה כאשתו של אלחנן, מגיבורי 7 באוקטובר המוכרים ביותר. היא רוצה להתחיל בשיח נקי ושווה, לפני שנכנסים לכאב ולשכול.

היא בת 43, תושבת עתניאל, אלמנה ואם לחמישה, מורה ורכזת חינוך מיוחד. בעלה, אלחנן קלמנזון, יצא ב־7 באוקטובר עם אחיו מנחם ואחיינו איתיאל לקיבוץ בארי, כדי להילחם במחבלים ולחלץ תושבים. במשך 16 שעות חילצו השלושה כמאה מתושבי הקיבוץ תחת אש, עד שבבוקר יום ראשון נרצח אלחנן בידי אחד המחבלים. ימים לפני כן חגגו בני הזוג קלמנזון עשרים שנה לנישואיהם. "הייתה חופשה במערכת החינוך בין יום הכיפורים לסוכות, ובתור אשת חינוך זאת הייתה הזדמנות, אז החלטנו שנצא לחופשה עם הילדים", היא מספרת. "יצאנו ושמחנו, והיינו מלאים בהכרת הטוב על שזכינו לחגוג כך עשרים שנה של נישואין. שבוע וחצי לאחר מכן פרצה המלחמה".

כשיצא מהבית בשמחת תורה היא לא העלתה בדעתה את האפשרות שלא יחזור. "הוא תמיד יצא לאירועים ביטחוניים, זה לא היה משהו חדש", היא מספרת. "הרבה אלמנות אומרות שהרגישו שבן זוגן עומד למות, אבל אני לא הרגשתי ככה. היה לי ברור שהוא יחזור לפרק את הסוכה כפי שהבטיח. ובכלל לא עלתה השאלה אם הוא יצא. הוא תמיד היה אומר לילדים: אל תקטרו – תעשו. זאת הייתה האווירה בבית".

היא גדלה בנווה שאנן בחיפה במשפחה דתית־לאומית, והייתה פעילה בבני עקיבא, במיזם שמיניסטים לעיירות פיתוח (של"ף) ואז בתור קומונרית. אחרי השירות למדה חינוך מיוחד לתואר ראשון ושני, והתחתנה עם אלחנן. הם קבעו את ביתם בעתניאל. כמה מבני משפחתו הקרובה והמורחבת של אלחנן חיים ביישוב, כולל משפחתו של הרב מיכאל מרק, דודו של אלחנן, שנרצח בפיגוע ירי בכביש 60 בשנת 2016. סגן פדיה מרק, בנו הצעיר של הרב מיכאל, נפל ברצועת עזה כחודש לאחר 7 באוקטובר.

בתחילת שנת הלימודים שעברה מונתה קלמנזון לסגנית המנהל בבית הספר האזורי, וכמה חודשים אחרי השבעה ניסתה לחזור לעבודה, אך ראתה שאינה מצליחה להתרכז, ובחרה לצאת לחל"ת. "הילדים שלי צחקו שהיה לי קידום מהיר מסגנית מנהל למנכ"לית בית יתומים", היא אומרת בחיוך, ומיד מרצינה: "ראיתי שזה פשוט לא עובד, הראש שלי לא היה פנוי לילדים של אחרים. אנשים הרימו גבה, חשבו שהחזרה לעבודה תעזור לי, אבל אני מרגישה שזה נכון לי. הרגשתי שאלחנן איתי בהחלטה הזאת".

היא כן הצליחה להתמקד בשיח שחותר לאחדות. אחרי 7 באוקטובר, היא מספרת, "נוצר מצב שיש שני מחנות מפולגים בנושא שלא אמורה להיות בו מחלוקת: משפחות שכולות ומשפחות חטופים. הרגשתי צורך לעשות משהו והתחלתי ללכת למקומות ציבוריים ולדבר, גם בכנסת, על אף שממש הגעתי לשם בפיק ברכיים כי הפוליטיקה לא מתאימה לי".

היא לא הסתפקה בדיבור עם מקבלי ההחלטות, אלא גם החלה לארגן מעגלי שיח לנשים ממשפחות שכולות וממשפחות חטופים. "פתאום המסכות יורדות", היא אומרת. "פתאום אני כבר לא האישה עם המטפחת שיש לה קרניים על הראש. כשאני בכנסת אני משתדלת לבוא לאוהל המאבק נגד הממשלה, ומדברת שם גם עם נשים שצועקות שכל הימנים רצחו את רבין. בסוף זה מסתיים בחיבוק ובהבנה הדדית. לנשים יש בינת הלב, וחשוב ליצור משם חיבורים. נשים לא חוששות לדמיין מציאות אחרת, לחשוב מחוץ לקופסה, וליצור קשרים של הדדיות מתוך הקשבה והבנת המורכבות. אני מנסה לפעול מטוב, חשוב לי לצמוח מתוך הכאב שלי ומהכאב המשותף שאנשים רבים כל כך חווים".

בחרת במובן מסוים להתכנס למרחב הפרטי, אבל את גם יוצאת החוצה. איך את מוצאת את האיזונים?

"אני מרגישה צורך להתכנס, אך יש צורך לצאת כי זה זמן מלחמה. אנחנו הנשים נושאות את ההפכים האלה. אני לומדת להיות אלמנה. החיים שלי נשברו לרסיסים ואי אפשר להדביק אותם, צריך לבנות אותם מחדש. אבל יש ערך גם לדיבור. כשביקשו ממני לדבר בכיכר החטופים ביום פטירתה של רחל אמנו, י"א בחשוון, המחשבה הראשונה שלי הייתה לסרב. מצד שני חשבתי שיש ערך לשיח ולדיבור המשותף, ובסוף הגעתי לדבר שם. הייתי מוותרת על ההכרה הציבורית הזו רק כדי לחזור להיות המשפחה שהיינו".