בבוקר שאחרי, על כוס קפה, ההתרגשות של אוריאל שוראקי מסרבת לדעוך. הוא אחרי לילה נטול שינה, וכמוהו שאר האנשים שהתכנסו בחצר היפה בשכונת טלביה. כולם השתתפו בשעות האחרונות במבצע אינטנסיבי ומפרך, אבל אף אחד לא מתלונן על עייפות: כמו אחרי מסע כומתה ארוך, עכשיו כולם רוצים להישאר עוד קצת ביחד, למשוך רק עוד רגע קט את תחושת הרעוּת חדורת המטרה.
“האנרגיות היו בשיא העוצמה, למרות שבקושי ישנו בלילה. אנשים הגיעו עם דמעות בעיניים", משחזר שוראקי. “אני לא יודע אם יש מילים שמסוגלות להעביר את התחושות שהיו שם. קשה להסביר למה, אבל זה היה מאוד מרגש".
הלילה הארוך היה שיאו של חלום ותיק, שהתגשם: לאגד עשרות אנשים כדי לכתוב ספר שלם בלילה אחד, בתוך שמונה שעות. 44 כותבים, 33 מאיירים ועוד עשרים אנשי עריכה ושיווק התכנסו יום קודם לכן ברובע המדיה בירושלים, סמוך למתחם התחנה, בשעות אחר הצהריים. כששעון העצר הגדול שהוקרן על הקיר החל לחשב את קיצו לאחור, המרוץ החל.
שמונה השעות הבאות היו בשביל שוראקי (41) רק הישורת האחרונה בדרך שהחלה לפני זמן רב. הוא מהנדס מערכות בהכשרתו ויזם בנשמתו. יש בו משהו אופטימי ושוחר טוב, כפי שאפשר ללמוד גם מתוך המיזמים שהקים לאורך השנים: הוא נמנה על הגרעין המייסד של Made in JLM, ארגון ללא כוונות רווח שהוקם ב־2012 במטרה לחזק את קהילת הסטארט־אפים של ירושלים. מיזם ותיק אחר שלו הוא אתר הברכות הישראלי, שבו מאגר עצום של ברכות ופתגמים לכל אירוע. הרעיון לכתוב ספר שלם בתוך שמונה שעות נולד כשניסה להרים מיזם אוטופי אחר, שבמסגרתו אנשים יגשימו חלומות זה לזה. הוא ביקש ממכריו לשתף אותו בחלום הגדול שלהם, ולאחר מכן חילק אותם לקטגוריות. “התברר שהחלומות מתחלקים ל־9־10 ‘משפחות‘ עיקריות, ויש קטגוריות פופולריות יותר מהאחרות", הוא אומר. "למשל, כמעט לכולם יש חלום לטייל בעולם. עוד חלום שחוזר אצל רבים הוא לכתוב ספר – פרוזה, שירה, אגדות ילדים וכדומה. מתברר שהרבה אנשים רוצים לכתוב, לראות את השם שלהם על הכריכה".
אז הבנו מהיכן הגיע הרעיון לכתוב ספר. אבל למה בשמונה שעות?
“במסגרת העיסוק בעולם הסטארט־אפ אני פוגש הרבה מאוד יזמים שמתקשים לבצע את החזון שלהם, כי הם מחכים שהוא יהיה מושלם. יש ערך בעצם הניסיון לקחת מוצר ולהביא אותו לקו הסיום. התפיסה של better done than perfect מלווה אותי באופן אישי לאורך החיים. גם כשהקמתי את אתר הברכות הישראלי, עשיתי את זה בלי שידעתי לתכנת. הוא עלה עם חורי אבטחה, הוא לא היה מושלם. אבל הוא עלה לאוויר, הדברים רצים, וכשהייתה בעיה – תיקנתי. המוטו הוא לעשות דברים גם אם הם לא מושלמים. להגשים את החלום עכשיו. המסר הזה עובר חזק דווקא כשזה ספר, שהוא דבר שאנשים עובדים עליו בדרך כלל במשך שנים. כאן אנחנו מגשימים את החלום בתוך לילה אחד".
מקור ההשראה לאירוע הלילי מגיע גם הוא מעולם היזמות, ומשתמש במודל הפופולרי של האקתון: לילה אינטנסיבי שבמסגרתו מתכנתים נפגשים לעבודה משותפת עד אור הבוקר. “השתתפתי בכמה האקתונים בחיי, וגיליתי שעשייה יכולה לחבר בין אנשים", אומר שוראקי. “איכשהו, כשעובדים יחד במשך לילה אחד, זה מגבש הרבה יותר מאשר עשרות שעות של עבודה רגילה".
אל ההאקתון הספרותי של שוראקי, שנערך לפני כחודשיים, הגעתי בשני כובעים: ככתבת דיוקן, אבל גם כאחת מארבעים הכותבים שהתנדבו להשתתף במיזם. מקצוע העיתונות הוא לא פעם מקצוע קצת בודד, שבו הכתב משמש כצופה מן הצד. בדרך למתחם שבו יתחיל בעוד כמה דקות אירוע הכתיבה, אני מתחילה להתרגש מהעובדה שהפעם אני מגיעה לא רק כמשקיפה חיצונית, אלא גם כמשתתפת פעילה.
17:00 שעת האפס
כמה ימים לפני תחילת האירוע נפתחת קבוצת ואטסאפ רועשת ונרגשת לחברים המשתתפים במיזם. כל אחד מתבקש להציג את עצמו, ועל אף עודף ההודעות והאמוג'יז שמאפיין קבוצות כאלה, דבר אחד ברור: מדובר באוסף מרשים במיוחד של אנשי מעשה מוכשרים ומגוונים. שוראקי הצליח לקבץ יחדיו חוקרים ויזמים, אנשים שכותבים לפרנסתם וכאלה שכותבים סטטוסים שנונים בפייסבוק כתחביב. הנה אשת התקשורת החרדית יעל מזרחי, שהיא גם אם ל־11 ילדים; והנה זקי ג‘מאל, שבגיל 30 עומד בראשה של קרן הון סיכון ובמקביל פועל למען הדו־קיום היהודי־ערבי בירושלים; והנה מאיירים ומאיירות ועורכי לשון ומגיהות, ואנשי שיווק ותוכן ומה לא.
כשאני שואלת את שוראקי כיצד גייס את כל החבורה הזו, הוא מסביר שהוא אדם של חיבורים. בחודשים שקדמו לאירוע הוא פנה לאנשים רבים בבקשה שישתתפו במיזם. את חלקם הכיר באופן אישי, על אחרים רק שמע בעקיפין. מהאנשים שנענו בחיוב הוא ביקש לבחור מראש את הנושא שעליו יכתבו, כדי למקד את החשיבה לקראת המשימה הלילית וכדי למנוע כפילויות. מעבר לכך, הוא ביקש מהמשתתפים לא לחשוב יותר מדי על משימת הכתיבה והאיור עד לתחילת האירוע עצמו. “הכלל שניסחתי לעצמי היה: אני משקיע בפרויקט במשך חודשים ארוכים, כמה שצריך, אבל שאר המשתתפים ישקיעו שמונה שעות בלבד. בין המשתתפים היו מי שהציעו עזרה בהכנות, ולכולם אמרתי שהעזרה שלהם היא בהגעה לשמונה שעות. השתדלתי לא להעסיק אנשים מעבר למסגרת הזמן הזאת, כי זה הרי כל הרעיון".
היום הגדול הגיע. בשעה חמש אנחנו מתכנסים באולם הגדול של מועדון "זאפה" הירושלמי, ובדקות הראשונות התחושה מזכירה את היום הראשון ללימודים בבית ספר חדש: העיניים מגששות אחרי פרצופים מוכרים, הרגליים צועדות בביישנות לכיוון אנשים חדשים שעושים רושם של חברים פוטנציאליים. מאיפה אתה, מה את עושה בחיים, על מה אתם מתכננים לכתוב. סמול־טוק של התחלה.
כבר מהרגע הראשון ברור שהאירוע הזה מתאפיין בהפקה למופת. נעמה, אשתו של אוריאל, מחלקת לבאים תגי שם שמוצמד להם דף עם לו"ז הערב ושאר פרטים טכניים חשובים. אחרי כמה דקות של רחש, שוראקי מכנס את המשתתפים במעגל גדול ומציג כל אחד מהם בשמו, בתחום עיסוקו ובתפקיד שהוא עתיד למלא במהלך הלילה. שעון העצר הגדול המוקרן על הקיר מתחיל לפעול. משמונה שעות שלמות נותרו עכשיו רק 7:59. צריך להתחיל למהר.
18:00 לעבודה ולמלאכה
רגע לפני שכולם מתפזרים לעבודתם, אוריאל שולף שני כובעים: באחד פתקים עם שמות המאיירים, באחר פתקים עם שמות הכותבים. כך הוא מזווג זיווגים – מאייר פלוני לכותבת פלונית, מאיירת פלונית לכותב פלוני. כל זוג פורש רגע הצידה להיכרות ראשונית ותיאום ציפיות. הכותבים מספרים למאיירים בכמה מילים על מה הם מתכוונים לכתוב, המאיירים בתגובה מציעים קונספט ראשוני לאיור.
זוגות־זוגות אנחנו צועדים מהזאפה למתחם רובע המדיה הסמוך. המבנה המנדטורי היפה מאכלס היום את קרן ההון־סיכון JVP, שהעומד בראשה הוא חבר הכנסת לשעבר אראל מרגלית. בעבר היה זה משכן המדפיס הממשלתי, וקודם לכן שכן בו בית הדפוס הרשמי של ממשלת המנדט. אם הכול ילך כמתוכנן, גם בסופו של הלילה הארוך שלפנינו יודפס כאן משהו – עותק ראשון של הספר.
רעננים ונרגשים אנחנו פונים לחללי העבודה הנעימים: המאיירים פונים לחדר עמוס במחשבים, הכותבים מתיישבים בחלל מרווח ובו שולחנות כתיבה גדולים, ואנשי העריכה והשיווק עולים לקומה העליונה ומתיישבים סביב שולחן ישיבות. אצלנו, בחדר הכותבים, אווירת שלום־כיתה־אל"ף מורגשת כעת בשנית: העיניים תרות אחר כיסא פנוי ושכנים מוצלחים לשולחן. אני מוצאת את מקומי בשולחן אחד עם שי קופלוביץ‘, שמתארח לעתים בין דפי המוסף השכן “מוצש". אל האירוע הוא הגיע כדי לכתוב על התפקיד המרכזי של חייו – היותו אב לשישה בנים. בצד השני של השולחן מתיישב אלכס שילמן, שמתכוון לכתוב על תחום המומחיות שלו ככלכלן התנהגותי. מה זו כלכלה התנהגותית, אני שואלת אותו, ומיד מתחרטת: הזמן קצר והמלאכה מרובה, וממש לא מומלץ להרבות שיחה עם האישה. היא צריכה לכתוב עכשיו.
הנושא שבחרתי להתמקד בו בכתיבה נוגע לסוגיה כואבת שמטרידה אותי זה זמן: פעם הייתי זוכרת טקסטים שלמים בעל פה. הייתי קוראת ספרים, אמיתיים כאלה מנייר, והמילים היו מצליחות לחדור לי לתוך הראש והלב וללוות אותי במשך חודשים ושנים. היום, בעידן המסכים, המילים חומקות לי. אני לא זוכרת מה קראתי אתמול, וגם לא מה קראתי לפני דקה. הכול מתערבב בתוך הפיד האינסופי של הרעיונות והדעות והתמונות. אני רוצה לכתוב על הבליל הנורא והאינסופי של המילים בעידן האינטרנט, ואולי הכתיבה הזאת תעזור לי להבין מה אפשר לעשות כדי לחזור קצת אחורה, למקום קצת פחות מוסח וקצת יותר מרוכז וזוכר.
רחש הדיבורים גווע בהדרגה, והחדר מתמלא בצלילי תקתוק קדחתניים. בעוד כמה שעות נצטרך להגיש את הפרק שכתבנו לעריכה ולהגהה. זה הזמן לכתוב ככל יכולתנו.
בחדר המאיירים, בינתיים, שקט קצת פחות. חלק מהמאיירים זקוקים למדפסת כדי להתקדם בעבודת האיור – וזו החליטה שדווקא הלילה מתחשק לה לעשות קונצים. אחר כך החשמל בחדר נופל, ולכו תציירו בחושך. ובכל זאת – אף אחד לא מתלונן. כולם הגיעו לכאן בהתנדבות, חדורים באיזו תחושת שליחות משונה. איך אתה מסביר את ההתגייסות הזו, אני שואלת את שוראקי כמה ימים אחר כך; הרי הרעיון קצת משונה, ועד עכשיו לא ברור לי לגמרי מה עשינו שם באותו לילה. “הרבה אנשים לא הבינו את הרעיון עד הסוף, חלקם עדיין לא ממש מבינים, אבל הם הגיעו בכל זאת", הוא עונה. “הם הגיעו כי הם התחברו לאווירה שנוצרה שם – אווירה של הגשמת חלומות, של יצירה משותפת, של חדשנות והתנדבות. וזה מה שמשנה".
20:00 הקולולם של הספרים
אם אין קמח אין תורה, ואם אין ארוחת ערב אין ספר בשמונה שעות. אוריאל ונעמה מסתובבים בין החדרים ומזמינים את המשתתפים בחזרה לאולם הזאפה, להפסקת אוכל שמתגלה כמשובחת במיוחד. לפני האוכל אנחנו מתכנסים לתמונה קבוצתית בחזית הבניין. במקום קריאת ה"צ‘יז" המסורתית, כולם צועקים יחד “ספר בשמונה שעות!". אח, איזו מקהלה, אני חושבת לעצמי, ופתאום נופל האסימון: אנחנו באמת כמו מקהלה. האירוע הזה הוא הקולולם של הספרים: חבורת אנשים שלא נפגשו קודם לכן מתכנסת יחד, עובדת באינטנסיביות במשך כמה שעות, ובסופו של לילה יש תוצר סופי בהרבה קולות. ממש כמו באירוע קולולם גם כאן יש הרבה דתיים (ירושלים, בכל זאת), ויש קצת זיופים בדרך, וצריך מנצח כריזמטי שישלוט בעניינים. אבל בקולולם כמו בקולולם, תהיו בטוחים שהתוצר הסופי יהיה מרגש.
אחרי ארוחת הערב אנחנו חוזרים לחדרי העבודה. הגרפיקאית שבחבורה, אנה לובסקי, שולחת בקבוצת הוואטסאפ סקיצות שעיצבה לכריכת הספר. סקר מאולתר נערך, וכריכה אחת נבחרת ברוב קולות.
בשלב הזה, הלחץ כבר באמת מורגש באוויר. אנחנו מתכנסים בחזרה לתוך המקלדת והמסך, מנסים לכתוב עוד כמה שורות כשהדד־ליין נושף בעורפנו. קריאה אחרונה של הטקסט, תיקונים קלים פה ושם – וקדימה. אני שולחת את הטקסט לכתובת המייל של העורכים בקומה העליונה ומשחררת אותו לדרכו. יש לפניו עוד דרך ארוכה.
22:00 יש עורכים בקהל?
תפקידי ככותבת הסתיים, ואני עולה לחדר העורכים כדי לבדוק אם אפשר לעזור. בזמן שהכותבים היו עסוקים בכתיבה והמאיירים היו עסוקים באיור, העורכים ניסו להתכונן לקראת בליץ הטקסטים שיגיע בשעות הלילה. החבורה האמיצה כללה עורכים מקצועיים וגם כאלה ללא ניסיון קודם בתחום. השעות הראשונות הוקדשו ליישור קו וניסוח כללי עריכה והגהה בסיסיים.
האווירה סביב שולחן העריכה מזכירה לפרקים חדר מלחמה טרוד במיוחד, אבל כזה שבו המתח מתפרק מדי כמה דקות בגל של בדיחות ציניות ופרצי צחוק בלתי נשלטים. ככה זה כשצריך לערוך עשרות טקסטים תחת אש: חייבים קצת הומור כדי להתמודד עם המצב. “הייתי נאיבי לגבי הצורך בעורכים", מודה בדיעבד שוראקי. “חשבתי שעשרה זה המון, וברגע האמת התברר שזה דווקא מעט. רבים מהטקסטים שנכתבו דרשו עריכה משמעותית, כי כשגיבשתי את רשימת הכותבים העדפתי לבחור אנשים שיש להם מסר יפה ומעניין להעביר, ולאו דווקא כותבים מקצועיים. לא היה לי מושג כמה אנרגיה תידרש כדי לערוך את הטקסטים.
“העורכים עשו עבודה מדהימה. תוך כדי תנועה הם גיבשו שיטה שתעזור להם לערוך בצורה יעילה – כל עורך נתן ציון לפרק שהוא ערך, כדי שיהיה אפשר להחליט בזמן אמת אם דרושה עריכה נוספת. אם הם זיהו שמדובר בכותב מוכשר, קראו לו לעלות למעלה כדי שיסייע בעצמו כעורך".
24:00 כבר אחרי חצות
בעוד העריכה נמשכת במרץ, צוות הגרפיקאים נכנס להילוך גבוה. צריך להזרים את כל הטקסטים והאיורים לתוכנת העיצוב ולוודא שהכול עומד במקומו. המשימה הזו מתגלה כמורכבת במיוחד, והשעות אוזלות במהירות. בשעה שלוש לפנות בוקר הזמן תם באופן רשמי: שמונה שעות ועוד שעה של ארוחה חלפו מהר מהצפוי. השומר במתחם מודיע שעם כל הכבוד לספר – הזמן תם. הוא צריך לנעול את המקום וללכת הביתה. “זה היה אחד הרגעים הקשים", נזכר שוראקי. “ניסינו, תחת אש ממש, לסדר את החומרים מבחינה גרפית כדי לעמוד ביעד שהצבנו ולהדפיס את הספר בתוך שמונה שעות. לא הצלחנו".
ממרחק הזמן, הוא מצליח למצוא גם צד חיובי בסיטואציה. “זה גם קצת יפה בעיניי שלא עמדנו ביעד הסופי של הפרויקט, כי אלה החיים. הדרך הייתה נהדרת, העבודה עם הקבוצה הייתה מדהימה. ובסדר, צריך להתגמש".
זה היה לילה מפרך, אינטנסיבי, שונה מכל הלילות שקדמו לו. במהלך הלילה הזה נכתבו ארבעים ומשהו טקסטים מקוריים ואויר מספר זהה של איורים. טקסטים נערכו במהירות עצומה ועוצבו כהרף עין. ולמרות המהירות המרשימה, הזמן אזל מהר מדי והספר לא הודפס. אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. שוראקי החליט לנצל את העובדה שעדיין לא הודפס ספר סופי, והכריז על שהות של כמה ימים נוספים כדי להעביר את הספר הגהה מקצועית. הספר קיים כעת בגרסה דיגיטלית, וכמובטח – עותק יחיד שלו הודפס במדפסת של JVP, מחווה למדפיס הממשלתי ששכן שם בעבר.
עכשיו אפשר לברך סוף־סוף על המוגמר, אבל מתבקש גם לשאול: מה ערכו של ספר שנכתב בשמונה שעות, אחרי ששמונה השעות הללו חלפו לבלי שוב? כשתיאלם תרועת הפסטיבלים והחיים יחזרו למסלולם, האם תהיה משמעות לכך שבידינו ספר שנכתב בשמונה שעות, או שמא מה שחשוב באמת הוא הערך הספרותי של הספר? מישהו בכלל יודע כמה זמן ארכה כתיבתו של "מלחמה ושלום"? בשעות הראשונות לחייו, ספר שנכתב במהירות שיא הוא כמו ילד פלא: כולם מתפעלים מעצם היותו, בלי להיכנס לדקויות של איכות ועומק. אבל מה קורה כשהילד גדל?
שוראקי, אופטימי כדרכו, מאמין שילד הפלא נולד כדי להישאר. בימים אלה הוא וחבורתו מגייסים קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט, בתקווה לאסוף כסף שיאפשר הדפסת עותקים נוספים. “אני חושב שלספר יש ערך בשתי רמות: קודם כול, מבחינת התוכן – יש בו ארבעים ומשהו נקודות מבט על החיים, וזה מעניין. נכון, רמת הכתיבה לא אחידה, וזו לא יצירת מופת, אבל יש בו המון תובנות והוא מלווה באיורים יפים.
“מעבר לתוכן עצמו, זה ספר עם אמירה: הוא מלמד אותנו שאפשר להגשים חלומות. אם אני נותן אותו במתנה למישהו, אני בעצם אומר לו – הנה, אתה יכול להגשים חלום. מישהו רצה לכתוב ספר תוך שמונה שעות, והוא עשה את זה. גם אתה יכול לחשוב על רעיון ולבצע אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
