הבית // מסדרון רחב מחלק את הבית לשניים – חלל אחד למטבח, פינת אוכל וסלון, ומנגד פינת המשפחה וחדרי השינה. המטבח בנוי מיחידות שונות שמיטל ליקטה בארץ ובאנגליה, כמו שידת מגירות שהייתה בעבר דלפק קבלה במפעל קמח, שולחן נגרים ששוחזר והותאם למידות המטבח, ושידה ישראלית משנות החמישים.
וינטג' תעשייתי // הכיור נבנה ממשטחים ישנים, ממשטח נירוסטה ומאריחי פח. גם הסלון (שהוא גם גלריה המציגה יצירות למכירה) וגם פינת האוכל כוללים פריטים חדשים וישנים, כולל ארגז תחמושת המשמש כשידה, כורסאות ארקול אנגליים, שטיח פי־וי־סי מתחת לשולחן האוכל, שידת עץ של שמרת הזורע וגופי תאורה תעשייתיים בייצור מיוחד. המראה הכללי הוא של וינטג' תעשייתי.
דלתות // הדלתות הייחודיות בבית, שחלקן יד שנייה ורובן עלו לארץ מאנגליה, שונות זו מזו. "התאמנו את המפתחים והגבהים של כל פתח לדלת שלו, ולא ההפך".
הבוקר // שגרת הבוקר שלהם רגועה. "בכל בוקר אחד מאיתנו קם להכין למלי סנדוויצ'ים, ואז מתחילים את היום".
דירת חיילות // איה גרה בדירת חיילים בקיבוץ, שהיא שוכרת עם חברה. היא מחכה לגיוס ומקווה שתשרת בתותחנים.
הנדסה // הראל הוא מהנדס חומרה באינטל כבר 18 שנה. פעמיים בשבוע הוא נוסע לעבודה בפתח־תקווה ובשאר הימים עובד מהבית.
עיצוב // מיטל היא עצמאית: מעצבת טקסטיל, מלבישת בתים, אספנית ואוצרת וינטג', מנהלת שותפה של הגלריה בקיבוץ ובעלת המותג "וינטג' by נדוניה", לפריטי וינטג' לבית מחומרי גלם מקוריים. "כשיצאתי לעצמאות הקמתי עסק למכירת שמלות כלה וינטג', והשם נדוניה מייצג גם את העבר וגם את עולם הכלות. במהלך השנים העסק עבר גלגולים רבים, והתחלתי לעצב גם חופות, כיסויי מיטה, כריות ועוד. הפריטים שעיצבתי זלגו לתחום עיצוב הפנים והפכו ליצירות אמנות. אחרי עיצוב הבית שלי, התחלתי לעצב ולהלביש בתים גם באופן מקצועי. בקרוב אני מתכננת להוציא סיור וינטג' בחו"ל".
בת קיבוץ // מיטל נולדה וגדלה בגבעת־חיים איחוד, אחות בכורה לשני אחים, ושירתה בנח"ל.
בן מושב // הראל נולד וגדל ברמות בגולן, האח האמצעי משלושה. הוא למד בתיכון בבית הספר האזורי בקצרין, במגמה מדעית־טכנולוגית. בצבא היה לוחם בסיירת יעל. "למדתי בטכניון הנדסת חשמל, ואחרי הלימודים התחלתי לעבוד באינטל, תפקידי פיתוח בקבוצת פיתוח המעבדים".
ההיכרות // הם נפגשו בפאב בתל־אביב בזמן שהיא למדה בשנקר ברמת־גן והראל למד בטכניון בחיפה. אחרי שנה של נסיעות הם עברו להתגורר בבנימינה, באמצע הדרך, ליד הרכבת. הם חזרו לגור בקיבוץ מעט לפני הלידה של איה, הבכורה. "מבחינתי היה ברור שכאן אגדל את ילדיי, במיוחד עם סבא וסבתא ליד".
בבועה // מיטל זוכרת את הקיבוץ בתור מקום שכיף לגדול בו. "יש מורכבות בלהיות כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עם שאר הילדים בשכבה, לגדול בסוג של בועה, ועדיין היה לי ברור שאת הילדים שלי אגדל בדיוק באותה הצורה. אחרי שלושים שנה אני כאן, מגדלת את ילדיי, אף שהרבה השתנה והקיבוץ הופרט. אני כבר יצאתי לעצמאות כלכלית בהיותי סטודנטית".
אל הבועה // הראל: "המעבר לחיים בקיבוץ היה טבעי לי, השתלבתי בחיי הקהילה מהר ואני פעיל בכיתת הכוננות, במועצת הקיבוץ ובוועדת חינוך".
בעקבות המלחמה // מיטל מתנדבת במיזם "חזית הבית", שפועל לעצב ולארגן דירות זמניות, חלופיות וחדשות לאנשי עוטף עזה ובהמשך גם למפוני הצפון. "עזרתי למשפחות לסדר את החלל החדש שנכנסו אליו ולהפוך אותו לבית, במקום זה שהשאירו מאחור. זה תהליך מאתגר ולא פשוט לשני הצדדים אבל עם המון סיפוק, עשייה ונתינה".
תערוכה // בשנה האחרונה היא מנהלת שותפה של הגלריה לאמנות בקיבוץ. "הגלריה פועלת כבר כמעט שלושים שנה, והשנה אני ושותפה חדשה מחליפות את האוצרת הוותיקה שניהלה את הגלריה. ממש עכשיו אנחנו אוצרות את תערוכת הבכורה שלנו, שעוסקת בקשר בין טקסטיל, עיצוב ואמנות. אנחנו עובדות על התערוכה הזאת כבר שנה כמעט. בתור מעצבות טקסטיל התערוכה הזאת קרובה לליבנו, והעיסוק בטקסטיל נמצא בשיא כרגע גם בארץ וגם בעולם. בחודשים האחרונים גילינו שאפשר להוציא את המעצבת מתעשיית הטקסטיל, אבל אי אפשר להוציא את הטקסטיל מהמעצבת כשהיא עושה יצירת אמנות. אלמנטים ייחודיים שנלמדים כבסיס לעיצוב טקסטיל נכנסים באופן כמעט אינסטינקטיבי ליצירות אמנות".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
