מלחמה היא הזמן הטוב ביותר ללמוד איך להילחם – זו הפילוסופיה שמפעיל סגן־אלוף עידו סיטון, מפקד היחידה ללוחמה בטרור (לוט"ר), מאז פריצת חרבות ברזל. כוחותיו מעורבים בשנה האחרונה בלחימה בכל הגזרות, מקרבות העוטף ועד התמרון ברצועת עזה, הכניסה לערי יו"ש והפעולה הקרקעית בדרום לבנון. ותוך כדי הלחימה הם ממשיכים ביצירת תורת הלחימה – על הקרקע, מתחת לפני הקרקע וגם באוויר, באמצעות רחפנים.
גם בימים כתיקונם, לוחמי הלוט"ר ממלאים תפקיד כפול: הם מופקדים על הנחלת טקטיקות לחימה למגוון יחידות בצה"ל, במסגרת בית הספר ללוחמה בטרור שפועל במתקן אדם, ולצד זאת הם עצמם מתפקדים כיחידת קומנדו ונשלחים למשימות מורכבות. אבל בשנה האחרונה חל שינוי של ממש בהפעלה של היחידה. כשהתחיל התמרון הקרקעי בעזה, החליט סיטון להפעיל לראשונה פלגות לוט"ר כמסגרות אורגניות שלמות ברצועה. "זה היה שינוי תפיסתי גדול. בצוק איתן שלחו לוחמים רק כצוותים", הוא מסביר. "בתחילת המלחמה חששו שאנחנו לא יודעים להילחם לצד כוחות נוספים, ושאנחנו מותאמים רק לטיפול באירועי טרור נקודתי בשטח ישראל, ולא למערכה רחבה. אמרתי להם – 'חרטה ברטה, זה מה שצריך וזה מה שעושים'. ובאמת השתמשו בנו באופן שהבליט את היתרונות והיכולות של לוחמי היחידה, ולא כפלוגת חי"ר רגילה".
"ב־6:30 קצין האג"ם דיווח לי שיש אירוע בדרום, ושאל אם לקפוץ לשם עם צוות הכוננות", מספר סיטון. לפני כמה שנים ביטל צה"ל את החזקת צוותי הכוננות ביחידות מסוימות, אך המפקד הקודם של הלוט"ר החליט להמשיך בנוהל הזה. צוות הלוט"ר הגיע לשדרות, והיה הכוח הצבאי המסודר הראשון שנשלח לשטח בפקודה מוגדרת
פלגות הלוט"ר לחמו בבית־חנון, בשג'אעייה, בחאן־יונס, בג'באליה ובמחנות המרכז, וסייעו במשימות מיוחדות. "בבית־חנון מצאנו מנהרה, חקרנו אותה בעזרת רחפנים והיינו מעורבים בהיתקלות. ברוך השם, כולם בחיים. בשג'אעייה הצטרפנו לגדוד שריון והיינו איתו במשך חודש, הם לא רצו שנלך. היו לנו שם ארבעה פצועים. בכל מקום כזה לומדים המון. בסמטאות חאן־יונס למדנו לייצר מטעני חבלה קטנים יותר, שדורשים מרחק בטיחות קצר יותר. זה צורך שעלה מהלחימה שלנו בעזה".
לפני הפלישה הקרקעית הנרחבת לדרום לבנון השתתפו לוחמי הלוט"ר גם בפשיטות החשאיות שהושמדו בהן מחסני אמל"ח וציוד רב של חיזבאללה. "עשינו שם דברים ייחודיים שהשתיקה יפה להם", אומר סיטון. בפעולה הקרקעית בלבנון הצטרפו אנשיו ללחימה תחת חטיבה 8 באוגדה 91, והשתתפו בגילוי אמצעי הלחימה הרבים בבתי הכפרים שהשקיפו על קו היישובים הישראלי.
אבל גם במקביל ללחימה, בית הספר ללוחמה בטרור היה עסוק מאוד השנה בהכשרות ובאימונים. בשבועות הלחימה הראשונים, אומר סיטון, מתחם הלוט"ר שליד מודיעין היה "גן חיות של אימונים. מכוניות חנו על הכביש מהכניסה לבסיס ועד 443, המון מילואימניקים הגיעו כדי להתאמן לפני הלחימה". לפי הערכות היחידה, במתקני הלוט"ר עברו באותם שבועות 55 אלף חיילים, ו־60 אלף התאמנו בבית הספר לירי בבסיס אדם. "אלה מספרים מטורפים".
השינויים וההתפתחויות שנבעו מהלמידה הנדרשת כל כך בשעת לחימה, מיהרו להגיע. "יש שינוי תפיסה בשנים האחרונות", אומר סא"ל סיטון. "הלוט"ר היה בית ספר ללוחמה בטרור, ואני אמרתי שצריך לשנות את זה ל'בית ספר ללוחמה וטרור': גם מלמדים לחימה לכל צה"ל, וגם עוסקים בעולמות הטרור".
במהלך השנה החולפת נפתחו בבית הספר שני תחומים חדשים. הראשון הוקם בהוראה מלמעלה: צה"ל ביקש לבנות יחידות תגובה מהירה (ית"ם) של אנשי מילואים יוצאי יחידות קרביות, שיפעלו כצוותי כוננות ויוכלו לתת מענה לכל אירוע ביטחוני מתגלגל באזור מגוריהם. יחידת הלוט"ר התבקשה להכשיר לשם כך מילואימניקים מכל רחבי הארץ. התחום השני, שנפתח ביוזמתו של סיטון ובלי הוראה מגבוה, עוסק ברחפנים. "הבנו את הצורך הזה כבר מההתחלה: ב־7 באוקטובר בעשר בבוקר, בלחימה בבסיס אורים, השתמשנו ברחפן כדי לחשוף מיקום של מחבל. אחר כך התחלנו להפעיל גם רחפנים שנכנסים לתוך מבנים, והחלטנו שהידע הזה לא צריך להישאר רק אצלנו.
"זו התפיסה: הידע והיכולות לא נשארים בתוך היחידה, אנחנו לא חושבים רק על עצמנו. אנחנו עוסקים תמיד גם בהדרכה, וההסתכלות היא החוצה. אנחנו חולקים ומשתפים כל אמל"ח וטכניקה קרבית שמגיעים לכאן או שמפותחים פה. בתחילת המלחמה חילקנו לאחרים רחפנים שהגיעו אלינו מתרומות, עד שהנושא הוסדר. פיתחנו תיק פק"ל לרחפן, תופסן מיוחד לפנס שמתחבר לרחפן ועוד ועוד. שלחנו לוחמים להדריך את סיירת גולני לפני הכניסה לתמרון, ואת סיירת גבעתי גם בתוך עזה. הכול כדי לקדם את עם ישראל קדימה".
בין יכולת לתרגולת
הרחפנים הצה"ליים שימשו במשך שנים בעיקר יחידות מיוחדות או מסגרות גדולות – חטיבות ואוגדות. מאז גם התפיסה של הכלי הזה השתנתה, וכיום הוא מופעל ברמת הגדוד ואפילו במסגרות קטנות יותר. "בנינו קורס רציני בתחום הרחפנים והכשרנו יותר מאלף אנשים בסדיר ובמילואים", מספר סיטון. "אגב, יש עוד מקומות בצה"ל שמסמיכים מפעילי רחפנים, אין לי עניין שכולם יבואו אליי דווקא. אני מכשיר מדריכים כדי שכל חטיבה תוכל להכשיר את הלוחמים שלה. מקורס קצינים התקשרו אתמול וביקשו להכניס 14 צוערים לקורס רחפנים שמתחיל אצלנו היום. יש אצלנו גמישות ויש יכולת לעשות התאמות. אני חושב שצה"ל צריך לפתח תפיסה של השתנות מהירה".
בית הספר ללוחמה בטרור מכשיר גם את צלפי צה"ל – אלה שמשרתים ביחידות המיוחדות, ואלה שנשלחים לכאן מיחידות "רגילות". "אין צלף שלא עובר פה", אומר סיטון. "מאז פריצת המלחמה שילבנו בקורס הצלפים יותר מטרות בתנועה, כי האויב לא סטטי. עובדים על ניואנסים, כמו כמה זמן האויב חשוף, מתרגלים יותר לחימה בשטח בנוי ואיך מסתווים בתוכו בצורה נכונה". בבית הספר ללוט"ר נלמדת גם היכולת לשלב בין הצלף לרחפן: "הצלף מסתכל אופקית, והרחפן מסתכל מלמעלה. יש יחידות שמתמחות בשילוב הזה, אבל הן לא משפיעות על כלל צה"ל. כשאנחנו עושים את זה בקורסים שלנו, הבשורה מגיעה מהר מאוד לכל מקום. בתוך שבוע כבר רואים את התוצאות, ובתוך כמה חודשים כל צה"ל נמצא שם. עשינו לפני כמה שבועות כנס לכל הצלפים של צה"ל בסדיר ובמילואים. זו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסו אליהם ככה".
"זאת התפיסה: הידע והיכולות לא נשארים בתוך היחידה, אנחנו לא חושבים רק על עצמנו. בתחילת המלחמה חילקנו לאחרים רחפנים שהגיעו אלינו מתרומות, עד שהנושא הוסדר. פיתחנו תיק פק"ל לרחפן, תופסן מיוחד לפנס שמתחבר לרחפן ועוד ועוד. שלחנו לוחמים להדריך את סיירת גולני לפני הכניסה לתמרון, ואת סיירת גבעתי גם בתוך עזה"
הוא מזכיר גם את קורס הפריצה והחבלה שעוברים לוחמים מחטיבות החי"ר. "גם ליחידות המיוחדות יש כאן קורסים מותאמים. אנחנו עוסקים רבות בנושא שיתופי הפעולה של כל המרכיבים בלחימה. ההכשרה של פורץ־חבלן פה היא לא רק לפוצץ לבנת חבלה, אלא להילחם בשטח בנוי יחד עם שאר חברי הצוות שלו. לאחרונה אנחנו מקיימים גם קורס 'רפואה בלחימה': לוקחים את החובש, הרופא או הפרמדיק שאין להם מושג בלחימה, ומאמנים אותם לתת מענה מעשי תוך כדי קרב, למשל לטפל בחבר לצוות שחטף כדור בשטח השמדה. מיכולת לתרגולת, זה הסלוגן שאני מאמין בו. יש הרבה יכולות בצה"ל – רפואה, חבלה, רחפנים – אבל חייבים לדעת איך כל אחת מהן משתלבת בתרגולת שלמה בתוך הצוות".
אחד התפקידים של סיטון הוא למסד במובן מסוים את היוזמות והרעיונות שמגיעים מהלוחמים בשטח וממקורות אחרים. הוא מחמיא למשל לחיילים בעלי "ראש יצירתי ופתוח, מחוץ לקיבעון הצה"לי שכולנו נמצאים בו", שהשקיעו בשילוב הרחפנים בלחימה, ויחד עם זאת, הוא אומר, "אם אתה לא מסוגל למסד את זה, תאבד את היכולות החדשות וגם את השליטה במה מותר ומה אסור. לכן מהר מאוד מיסדנו את מדור הרחפנים, ולא נתנו לו להיות מנותק. יש לצה"ל עוד כברת דרך לעבור כדי לסדר את הנושא, אבל לפחות יש קורס מוכר". בבסיס הלוט"ר הקימו מערך מתקנים שלם לצורך הכשרת מפעילי הרחפנים, כולל מסלול מכשולים שדרכו הרחפן אמור לטוס, כלי עבודה של מעבדת סלולר לתיקון רחפנים, מתחם ובו מדפסות תלת־ממד ומכונות תפירה, וגם אקווריום דגים, בשביל הרוגע.
איך הצלחתם לנהל לחימה תוך כדי מלאכת ההכשרה?
"זה אתגר מטורף, וכאן הגדוּלה של בית הספר ללוחמה בטרור: זו יחידה אדירה שיודעת לעבוד גם בלי המפקד שלה. לא התעסקתי בחודשים הראשונים של המלחמה במה שקורה פה, כי רצתי מגזרה לגזרה. אין תמרון שלא השתתפתי בו עם החיילים שלי. לא הייתי כמו גנרל שמגיע ללילה אחד; הייתי כמה שבועות בדרום, בצפון וביו"ש. הייתי לא רחוק מלקבל נזיפה על חוסר הנוכחות שלי בבית הספר".
כאוס בנחל־עוז
בליל שמחת תורה תשפ"ד היחידה ללוחמה בטרור הייתה בהדממה, כמו שאר יחידות ההדרכה בצה"ל. סיטון, שנכנס לתפקידו כמה שבועות קודם לכן, לא הספיק עדיין אפילו לעבור על הציוד שלו, בגלל עומס המשימות. ביום שישי, ערב החג, הוא החליט לנצל את החופש וקפץ מביתו בדולב לבסיס היחידה במתקן אדם, כדי לוודא את "הכשירות האישית" שלו – חיזוק הווסט, שימון הנשק ובדיקת התקינות של שאר אמצעי הלחימה. "זה הדי־אן־איי של כל לוחם, ככה חינכו אותי מהיום הראשון בצבא", הוא אומר, ומודה על כך שעשה זאת: באותו ציוד לחימה הוא השתמש למחרת בקרבות בעוטף, וגם בשבועות הלחימה הארוכים שבאו לאחר מכן.
אחרי שסיים לטפל בציוד האישי שלו, חזר סיטון לביתו וחגג את ליל שמחת תורה עם משפחתו. למחרת ב־6:30 בבוקר התקשר אליו קצין האג"ם של הלוט"ר, שנשאר בבסיס בחג. "הוא דיווח שיש אירוע בדרום, ושאל אם לקפוץ לשם עם צוות הכוננות", מספר סיטון. הצוות, שכולל כמה לוחמים, מיועד לתת מענה לאירועי טרור מתפרצים בכל רחבי הארץ. לפני כמה שנים החליט אגף המבצעים בצה"ל שאין צורך להחזיק צוותי כוננות ביחידות מסוימות, אך המפקד הקודם של יחידת הלוט"ר, אלי גינסברג, חשב אחרת והותיר את נוהל הכוננות כפי שהיה. כוח כזה קפץ למשל לזירת פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל־אביב ב־9 במרץ 2023 ולאירועים נוספים. סיטון לא שינה את הנוהל כשנכנס לתפקיד, "וזה התגלה כמציל חיים. אישרתי לקצין האג"ם לנסוע עם צוות הכוננות לשדרות".
במקביל יצא סיטון מביתו אל מתקן אדם, והקפיץ את כל הלוחמים בסדיר ובמילואים. הוא התחיל לפקד מרחוק על האירועים, שלח לוחמים לשטח ויצר קשר עם צוותים שכבר היו שם. שלושה צלפי לוט"ר שהו במוצב נחל־עוז עוד מערב החג, כחלק מכוננות שגרתית למקרה של הפרות סדר על הגדר – "לא משהו חריג", מגדיר זאת סיטון. "בבוקר הם החלו לדווח על ירי המרגמות ופריצת הגדר, ועל לחימה שלהם במחבלים. הם דיווחו על מצב הקרב והמוצב מנקודת מבטם, תיארו את המחבלים תוך כדי ירי במי שהתקרב. אמרנו להם שיהיו חזקים ושימשיכו להילחם, עד ששלושתם נפצעו".
בשמונה בבוקר הגיעו אנשי צוות הכוננות של הלוט"ר לשדרות. הם היו למעשה הכוח הצבאי המסודר הראשון שנשלח לשטח בפקודה מוגדרת. בהיתקלות עם חוליית מחבלים נהרג אחד הלוחמים, סמ"ר בן רובינשטיין ז"ל, ועוד כמה נפצעו. בהמשך קיבל הצוות דיווח על חדירת מחבלים לבסיס אורים, יצא לשם וחבר לאחד הקצינים של היחידה. הלוחמים נכנסו לבסיס דרך פרצה שיצרו בגדר, מתוך הבנה שכניסה דרך השער הראשי תהיה חשופה וצפויה יותר. באמצעות רחפן שהעלו לאוויר הם גילו מחבל שהתבצר באחת המיגוניות, וחיסלו אותו. יחד עם לוחמים נוספים, בהם לוחמי גדוד 414 שהגיעו מהבסיס הסמוך, המשיכו אנשי הלוט"ר לטהר את בסיס אורים עד שהוחזרה השליטה בו. שמונה חיילי צה"ל נפלו בקרבות במקום.
כשהתחיל התמרון הקרקעי בעזה, החליט סיטון להפעיל לראשונה פלגות לוט"ר כמסגרות אורגניות שלמות, ולא רק כצוותים. "זה היה שינוי תפיסתי גדול. חששו שאנחנו לא יודעים להילחם לצד כוחות נוספים, ושאנחנו מותאמים רק לטיפול באירועי טרור נקודתי. אמרתי להם – חרטה ברטה, זה מה שצריך וזה מה שעושים"
משם המשיכו חברי הצוות לניר־יצחק, ובדרך נתקלו בעוד כמה חוליות מחבלים. "הם היו הראשונים שהגיעו לקיבוץ. זה קרה בשעות הצהריים, ולצערנו הרב זה כבר היה אחרי הפוגרום שהתחולל שם", אומר סיטון. "הלוחמים שלנו סרקו את הבתים, חיסלו ושבו מחבלים רבים, הוציאו משפחות מהממ"דים וטיפלו בפצועים. כשהגיעו כוחות נוספים הם חילקו ביניהם גזרות, והמשיכו 'לנקות' את המקום עד הערב".
סיטון התקשר לאלי גינסברג, קודמו בתפקיד שהיה כבר בחופשת שחרור, והקפיץ אותו למתקן אדם לסייע לו בפיקוד. בעשר בבוקר, לאחר הערכת מצב, הוא השאיר שם את גינסברג לדאוג להמשך השילוח של הכוחות לעוטף, ויצא בעצמו דרומה לפניהם. בצומת שובה הוא פגש את מפקד אוגדה 99 ברק חירם, חברו מימי השירות בגולני, וקיבל ממנו משימה – לסרוק את כל המרחב עד לצומת סעד. כל המכוניות שהגיעו מהכיוון הזה היו מחוררות קליעים, וחירם הניח שיש שם מארב של מחבלים. כשלוחמי הלוט"ר הגיעו לאזור, סיטון שלח אותם לסרוק את השדות. אחד מכלי הרכב הממוגנים של היחידה לניוד מבצעי נסע לפניהם, משך את אש המחבלים, ועד אחר הצהריים הם טיהרו את המרחב.
משם המשיך סיטון עם לוחמים אחרים בפנתרים, רכבי שטח ממוגנים, לכיוון מוצב נחל־עוז. כשהגיע למקום ראה שהקרב בשליטה של גדוד 890 וימ"מ. שניים מהצלפים הפצועים של היחידה הוא אסף איתו; השלישי, שמצבו היה קשה יותר, פונה במסוק לבית החולים. "הפנתרים היו כמעט בלי דלק, והנהגים הזהירו אותי שאנחנו יכולים להיתקע. בינתיים קיבלתי טלפון מקצין האג"ם של החטיבה הצפונית, שרצה שאגיע למוצב פגה של גדוד 13. הוא אמר שאף אחד לא היה שם עד עכשיו, ואין להם מושג מה מתחולל במוצב".
סיטון דיבר עם גינסברג והנחה אותו לצאת לכיוון סעד עם צוותי המילואים, שכבר הגיעו למתקן אדם וצוידו בכל מה שיש במחסני היחידה. כשסיטון וחייליו הגיעו למוצב פגה, דרומית לנחל־עוז ופחות מקילומטר מהגדר, הם נתקלו במחזה קשה. "המון גופות היו מפוזרות. חיילים פצועים יצאו מתוך מקומות מסתור, מקררים וארונות. פתחנו נקודת טיפול רפואי, סידרנו את ההגנה במוצב והכוונו את אש חיל האוויר אל המחבלים שהיו מסביב". כשהמצב התייצב, החליט מפקד הלוט"ר לפנות את הפצועים לנקודת האיסוף בצומת סעד ולתדלק שם את כלי הרכב. את הפיקוד על המוצב והכוח שנותר בו העביר סיטון לאחד הקצינים שלו, וגם הורה לו לרכז את כל הגופות כדי שיוכלו לפנות אותן.
"בצומת סעד פגשתי חבר'ה מחטיבה 551. אמרתי להם שאני צריך שיבואו עם ההאמרים לעזור לי בפינוי הגופות", משחזר סיטון. הלוחמים מ־551 סיכמו איתו שיגיעו למוצב פגה מאוחר יותר. חמישה לוחמים מגולני ביקשו להצטרף אליו, והכוח החל לנוע בשלושה פנתרים לעבר המוצב. מאה מטרים לפני שהגיעו חטף הפנתר של סיטון פגיעה ישירה מטיל קורנט שנורה מתוך רצועת עזה. "צעקתי לנהג שישים את הרגל על דוושת הגז ויטיס אותנו פנימה למוצב לפני שנחטוף עוד טיל. כשהגענו למוצב ראיתי שאחד הלוחמים מגולני נפגע אנושות ונראה שהוא נהרג, ולוחם נוסף חסר. שלחתי קצין עם כמה חיילים לחזור ולחפש אותו, אבל הם טעו בניווט וכמעט היה לנו ירי דו־צדדי, אז החזרתי אותם אלינו. במקום זאת ביקשתי מאנשי 551 שיעברו שם כשהם בדרך אלינו ויחפשו גופה, כי הנחתי שהוא לא בחיים. כשהם הגיעו התחלנו להעמיס 13 גופות מהמוצב לתוך ההאמרים. ביקשתי מהם להעמיס גם את הגופה של הלוחם שהם החזירו איתם, ואז הם אמרו לי שהוא לא מת, רק פצוע קשה".
"כולנו צריכים לעשות הערכת מצב לגבי ההתייחסות שלנו לטרור. כשהייתי ראש מדור פה, אימנתי את כיתות הכוננות של קיבוצי העוטף ונערכתי לחדירת מחבלים. האם הבנו שזה יקרה? לא, כי אפשר להבין במה מדובר רק כשזה קורה באמת. אני מקווה שאנחנו מצליחים להכין את עצמנו לאירוע הבא, ולא רק לאירוע הקודם"
כשירד החושך יצאו הכוחות מהמוצב – חיילי 551 נסעו בהאמרים עם הגופות לצומת סעד, סיטון נע עם הפנתרים לצומת שובה ואחר כך לניר־יצחק, שם חיכו צוותים מהיחידה. "כל הדרך אמרנו תהילים, כי שברנו שיא במספר האנשים שאפשר להכניס לפנתר. אם היה פוגע בנו טיל, עשרים חיילים היו מתים".
פלוגת מילואים של הלוט"ר – ארבעה צוותי לוחמים – לחמה במהלך הלילה בקיבוצים מגן ובארי. "בשלב הראשון נהרגו שני לוחמים ונפצעו עוד רבים. בהמשך הלילה נהרגו שניים נוספים, ובהם סא"ל אלי גינסברג, שפיקד על הכוח שלנו שם". בסך הכול איבדה יחידת הלוט"ר חמישה לוחמים וקצינים ב־7 באוקטובר – כמספר חללי היחידה מהקמתה ועד אותו יום.
סיטון הגיע לבארי למחרת בבוקר. "הלוחמים שם היו מותשים אחרי לילה שלם של לחימה. התפצלנו לשני כוחות, קיבלנו מספרי בתים ועברנו ביניהם כדי לחלץ משפחות ולפנות גופות. אחר הצהריים, כשכבר היו שם המון כוחות והעסק נרגע, חזרנו לניר־יצחק". בערב סיימו לוחמי הלוט"ר את משימותיהם בטיהור ניר־יצחק. "ביום שני בבוקר העמדתי את כל היחידה, סדיר ומילואים, על הדשא של הקיבוץ", מספר סיטון. "עשינו דקת דומייה לזכר הנופלים, לפני שהמשפחות בכלל קיבלו הודעה, ושם זה נגמר. אמרתי ללוחמים שאני לא רוצה לשמוע מאף אחד על מי מת לו, מה הוא חווה או דברים כאלה. זהו, ממשיכים קדימה".
עניין של רוח
סיטון (38), נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בגוש קטיף. הוא למד בישיבה התיכונית בשעלבים ומשם המשיך לישיבה בבית־אל, לישיבת "תורת החיים" ולישיבת שדרות. כשהיה בשיעור ד' הוא התגייס ליחידת אגוז. אחרי מבצע עופרת יצוקה יצא לקורס קצינים, וחזר משם ליחידה שלו. כשנולד ילדו הראשון החליט סיטון להשלים את תפקידו דאז כמ"פ הכשרות ולהשתחרר מצה"ל, אך כעבור כמה חודשים הודיע לו מח"ט גולני יניב עשור (ראש אכ"א היוצא) כי עליו להחליף מ"פ שהודח מגדוד 12 של החטיבה. "הסכמתי. התקשרתי לאשתי והודעתי לה שאנחנו ממשיכים בצבא, ממש כך".
שבוע לאחר מכן התייצב סיטון בתפקידו החדש, ופיקד על הפלוגה במשך שנה, כולל במבצע צוק איתן. במהלך הלחימה המג"ד שלו נפצע באורח קשה מאוד, וגם סיטון עצמו נפצע אך התאושש ושב לפלוגה אחרי כמה ימים. בהמשך חזר לאגוז, יצא לתקופת לימודים, ואז הגיע לבית הספר ללוט"ר. הוא היה שם ראש מדור, אחר כך קצין אג"ם, ושלושה שבועות לפני תחילת המלחמה החליף כאמור את גינסברג כמפקד היחידה.
השנה הראשונה שלך בתפקיד הייתה ללא ספק חריגה ביותר. עד כמה שזה תלוי בך, מה התוכניות להמשך?
"אנחנו רוצים לשמר את היכולת לקיים לחימה והדרכה במקביל, אבל שינינו את המינון. הורדנו מהמבצעיות המטורפת שהייתה, ועכשיו יש המון הדרכה. המקום הזה צריך להיות באיזון בריא בין שני הדברים. אני רוצה שתהיה פה שגרה דומה לקו־אימון: לוחם לוט"ר יעשה פרק הדרכה, ואחרי כמה חודשים פרק מבצעי".
כמפקד בית הספר ללוחמה בטרור, אתה חושב שהיינו צריכים להתייחס אחרת לטרור שיצא מעזה במשך שנים?
"אני חושב שכולנו צריכים לעשות הערכת מצב לגבי ההתייחסות שלנו לטרור. כשהייתי ראש מדור פה, אימנתי את כיתות הכוננות של קיבוצי העוטף לתרחיש של חדירת מחבלים ונערכנו לכך. האם הבנו שזה יקרה? לא, כי אפשר להבין במה מדובר רק כשדבר כזה קורה באמת. האם נעשים שינויים היום? ברור, כי אחרי שסופגים אירוע כזה, עולות המון תובנות – איך מגיעים למקום, באיזה קצב נלחמים, מה הטקטיקה, איך להפוך את הכוחות למוכשרים יותר בשדה הקרב. חבלה, רחפנים וניוד הם מכפילי כוח שצריך לשדרג מהר. עשינו תהליכים כדי לשפר אותם, ואני מקווה שאנחנו מצליחים להסתכל מעבר לאופק ולהכין את עצמנו לאירוע הבא, ולא רק לאירוע הקודם".
המלחמה שינתה לך את התוכניות?
"ברור. מי שיאמר לך שלא השתנו לו התוכניות, הוא שקרן או הוזה. התכוננתי לתפקיד אחד, עכשיו זה תפקיד אחר. הקורסים נראים היום אחרת, והכנסנו לתוכם את מה שלמדנו מהמלחמה. אבל בכל מקרה, הדבר החשוב הוא רוח הלחימה. לא משנה איזה אמל"ח יהיה לנו, אני מאמין בכל מאודי שצריך לתחזק כל הזמן את רוח הלחימה. אנחנו מדברים על זה במסדר הדגל בכל יום חמישי, בשיחות, בתוכני החינוך. התוכנית השנה תעסוק במלחמות ישראל, ולא בעניינים גלובליים. בקרוב יגיע לכאן עזרא יכין, 'אלנקם' (יוצא לח"י בן 96, שעדיין משרת במילואים – י"א), כדי לסגור את הפרק של מלחמת העצמאות. יש שיעור תנ"ך שבועי שמשתתפים בו חיילים מכל הגוונים, עם כיפה או בלעדיה. מה שחשוב זו רוח הלחימה והמסורת, על מה גדלת, מהי הארץ. המשימה שלי בתפקיד, ושל היחידה כולה, היא לשלב את זה עם הלחימה, החדשנות והמקצועיות".
אחרי מדור הרחפנים, מה המדור הבא שייפתח פה?
"אומרים שהרחפנים משנים את שדה הקרב כמו הטנקים. בוא נמצה קודם את הדבר הנוכחי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
