דרורי (44) הוא יוצר תיאטרון, במאי ומעצב. בשנים האחרונות הוא המנכ"ל והמנהל האמנותי של "הזירה הבין־תחומית" בירושלים – תיאטרון ובית הפקה ליצירה מקומית, שנבנה על חורבותיו של מתחם הקולנוע רב־חן. "הזירה" היא גם בית מלאכה שבו הטכנולוגיה והרובוטיקה פועלות בשירות היצירה האמנותית ובשליחותה. יש שם לא רק חדרי חזרות ובמה כמקובל בכל תיאטרון, אלא גם מתפרה, מעבדות, סדנאות ואולפנים, שבהם הפלא נרקח בעבודה איטית ובוטחת.
את החיות הרובוטיות שבתערוכה יצר דרורי לאורך השנים בבתי מלאכה אחרים ששכר במקומות שונים בארץ. נדרשו לו שנתיים כדי לבנות פיל אפריקני קטן, וחמש שנים לקוף אורנגאוטן. "הספארי הזה מבטא 17 שנות עבודה מצטברת. החיות כבר טיילו והופיעו בשבעים־שמונים ערים ביותר מ־15 מדינות, כל חיה בהצגה שהשתתפה בה. כאן בתערוכה כל החיות נפגשו לראשונה באותו החלל ונוצר ספארי גדול ועשיר במיוחד".
רוב החיות של דרורי עצובות כמו ג'ורג' הבודד. חלקן נאלצות להילחם על קיומן כדי שלא יימחקו מן הקיום. גם משפחת הקופים, שפניהם המנומרים פוסלו בטכניקת כיפוף עץ מיוחדת שפיתח דרורי, משתייכת לזן נכחד. "הם נבנו לפי קופי לנגור וייטנאמיים שראיתי בצפון וייטנאם", מספר האמן. "הזן הזה התפתח לאורך מיליוני שנים, וכיום נותרו ממנו כשבעים פרטים בלבד. זה בלתי נתפס".
במדינה שרבים הם האויבים שהיו שמחים לראותה נכחדת כמו ג'ורג' הבודד, וכששאלת ההישרדות רלוונטית גם לבני אדם ולא רק לחיות, האם תערוכה כזאת לא מאבדת מעוצמתה?
"כששאלו את וינסטון צ'רצ'יל מדוע אינו מקצץ בתקציב התרבות כדי להפנות עוד משאבים לניהול מלחמת העולם השנייה, הוא השיב: 'בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא תהיה לנו תרבות?'. תרבות היא עיסוק עמוק יותר מאמנות בלבד. זה להיות במצב הישרדותי כדי לצאת ממנו ביום שאחרי, ולחיות לא בעולם שאתה יכול לחיות בו, אלא בעולם שאתה מעוניין לחיות בו".
מה המסר הכי חזק שהחיות שלך לימדו אותך על המין האנושי?
"המין האנושי סקרן מאוד, הוא רוצה לגלות, והסקרנות הזאת יכולה ללכת לכיוונים מנוגדים: גם לניסים רפואיים אך גם לכלי נשק איומים".
אתה ממשיך להאמין במין האנושי?
"כן ולא. זאת יותר תקווה מאמונה. כי אני באמת חושב שיש בנו פוטנציאל ללכת להרס מוחלט, ושהמין האנושי יכול להשמיד את עצמו ואת כל מה שסביבו. אפילו עכשיו, כשאנחנו יושבים פה, אנחנו לא יודעים אם בתוך שבוע תיחתם עסקת חטופים, או שהכול יתנפץ ותהיה מתקפה איראנית. אנחנו כמו ספינה שמתנדנדת על חוד מחט, ואני מקווה שהיא תיפול לצד הנכון, הצד עם המים".
לב של עש
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.
(מתוך השיר "בובה ממוכנת", מאת דליה רביקוביץ)
בשנת 2022 הוענק לדרורי פרס מפעל הפיס לאמנויות ומדעים על שם לנדאו. "יצירתו מעמתת אותנו עם מציאות מדומיינת ועם זאת לא לגמרי בדויה, שבה יצורי כלאיים רובוטיים מתארגנים כחברה, רוקמים קשרים ומגלמים תכונות אנושיות", כתבו השופטים בנימוקיהם. "זהו מבט נוקב על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים – מחד, נוסטלגיה וגעגוע לאלמנטים פראיים ואינסטינקטיביים, ומאידך, פיתוח של קודים ממוחשבים שמייתרים את האנושי ובוראים עולם שנשלט בידי מכונות".
בדרך כלל מתגוררות החיות של דרורי בארגזי עץ גדולים, שאכלסו אותן גם כששטו או טסו להופעות בעולם. לכבוד אירועי "סדרתרבות 2024" בירושלים, שמתקיימת זו השנה הרביעית ברחבי הבירה בתמיכת קרן מנדל ובניהול הקרן לירושלים, אביהן־מולידן חילץ אותן מהקופסה, וכעבור ימים ארוכים של מלאכת הרכבה הן שבו לחיים.
ב"סדרתרבות 2024" שבעים אירועים, תערוכות ומופעים, בעיקר של יוצרים ירושלמים, ובהם שאנן סטריט, ויקטוריה חנה, יסמין לוי, האחיות ג'משיד ועוד. האירועים מתארחים במגוון מתחמי תרבות, פאבים, מוזיאונים ומנהלים קהילתיים ברחבי העיר, וחלקם נוגעים ישירות במלחמה – למשל המופע Gap the Mind ב־27 באוגוסט בבית הנסן, בהשתתפות "השוטרת אז־אולי" המעודדת הידברות והקשבה הדדית, או מופע "סליחות נוסח תחריר" במגדל דוד ב־26 בספטמבר, שבו יבוצעו קינות שנכתבו בעקבות מתקפת 7 באוקטובר.
"העין שלי מלאת צלקות. כשהרכבתי לקוף האלפא הגדול את העיניים, גרמתי בטעות לעין ימין שלו להתנפץ מהלחץ של המנגנון. נאלצתי לשחזר אותה כמו כד חרס שבור. הייתי בהלם כשזה קרה, כי בכל זאת מדובר בעין בת יותר מ־130 שנה. הסתכלתי בעינו המצולקת ואמרתי לעצמי שמשהו בה נראה לי מוכר מדי"
אני פוגשת את דרורי בקמפוס ירושלים לאמנויות בבוקר יומה השני של התערוכה שלו. הוא מגיע למתחם עם בתו סופי בת ה־11 וחצי, פותח את הספארי שלו במפתח ומכריז: "בואו נעיר את החיות". דרורי, אמן־הנדימן ואוטודידקט שרכש בעצמו מיומנויות בתחומי החשמל, התכנות, האלקטרוניקה והרובוטיקה, לוחץ כעת על מתגים ומפעיל תוכנות מחשב ועזרים אלקטרוניים. כל אלה חוברים יחד למטרת־העל: לאפוף את החדר בתנועת חיות ולחשי רקע מהג'ונגלים ומאיים רחוקים.
החיות בנויות משילוב של עץ לִבְנֶה ומתכות כמו אלומיניום, פליז ונירוסטה. דרורי מפרט מלאכות שונות שביצע לצורך בנייתן – חריטה, כרסום, עיבוד שבבי ועוד. "נעזרתי בספרי אנטומיה של חיות כדי להבין כיצד הגוף שלהן בנוי. איך הוא מתמודד עם פעולות כמו היתלות על עץ, ואיך נוצרת הגמישות שלהן. הרבה רעיונות למנגנונים המכניים באו מלמידת התנועה של החיות".
בכל אשר תלך כאן ילוו אותך עיניים אנושיות ונוגות, המנצנצות מתוך פניהם של הקופים. העיניים האלה נוצרו בעבודת יד בגרמניה בשנת 1890, ודרורי רכש אותן מאספן. הצלילים הפושטים בחלל החדר מגיעים מתיבות נגינה שדרורי בנה במו ידיו, הרכיב בהן 120 מנועים, והלחין את נגינתן בהשראת מוזיקה פולחנית אינדונזית.
התערוכה פותחה והופקה בידי "הזירה", והיא גלגולה של תערוכה דומה שהוצגה אשתקד במוזיאון בת־ים. המבקרים בספארי לא יכולים להסתובב באופן חופשי, כי בעלי החיים האלה עדינים ושבריריים. סיורים מודרכים, שיוצאים כמה פעמים ביום אל רחבי שמורת הטבע המלאכותי, חושפים את רזי החיות המכניות ואת הדקדקנות האנטומית של בנייתן. בהפעלת שוכני הספארי לא נעשה שימוש בבינה מלאכותית; דרורי, בכוונה תחילה, נשאר בעולם האנלוגי. "תמיד יש אנשים שמפעילים את הבובות, זה חשוב לי מאוד", הוא מדגיש. "ההפעלה שלהן מזכירה יותר מריונטת חוטים מאשר בינה מלאכותית. מצד שני, כשחושבים על זה, גם מריונטה היא בובה טכנולוגית מאוד. היא כלי מסובך שצריך ללמוד אותו ולהשתמש בו כדי להגיע לתוצאה פיוטית. הטכנולוגיה פה היא לא מטרה בפני עצמה; החוויה האמנותית היא החשובה, וההפעלה של החיות מאפשרת לי ליצור דימוי כאילו הן עצמאיות בעולם. גם החומרים שהחיות נבנו מהם מוצגים בתערוכה. חשוב לנו לחבר את המבקרים לאיכויות של מלאכת יד, שאף היא דבר שהולך ונעלם מהעולם".
הקופים מתחילים להניע את זרועותיהם. היעל הקטנה משוטטת, ג'ורג' הקשיש מניד ראשו. מכאן נפתחת הדרך להכיר את הסוואנה של דרורי ("טבע ממוזג, בלי יתושים") ואת שאר החיות בתערוכה, ובהן אווה האנפה ("גנדרנית, אצילית וביישנית") או אפילו אשר העש, בעל חיים שיש לו "בסך הכול פעולה אחת של רפרוף כנפיים, אבל זה כמו לב פועם, כמו נשימה".
דרורי לא תכנן לבנות גן חיות רובוטי, אבל חיה רדפה חיה, וכל אחת בתורה מספרת את סיפור חייו. הוא האח הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים, ירושלמי מלידה המתגורר בעיר גם כיום עם אשתו ובתו. בשנות השמונים גדל בשכונת רמות, שנבנתה מול עיניו. אביו הוא האדריכל אבנר דרורי, ואמו, נורית דרורי ז"ל, הייתה מרצה לתולדות הנצרות במדרשה לאמנות, והביאה הביתה הרבה מוזיקה עתיקה ואמנות של ימי הביניים.
כשהיה בן 14 נפטרה אמו במפתיע, והפצע העמוק של האובדן מצא את ביטויו לימים בדמויות הפילים שיצר. "גיליתי שיש להם תרבות אבל מדהימה", הוא מספר. "הפילים האפריקניים מאורגנים בחברה מטריארכלית, העדרים שלהם מורכבים מנקבות וגורים. אם פילה מבוגרת מתה, הם עוטפים אותה בענפים ובעפר, ממש קוברים אותה, ולאחר מכן ממשיכים בנדודים. מקץ שנה הם חוזרים לאותו האזור וחושפים את העצמות של הפילה, כדי שגורים שנולדו בינתיים יוכלו לגעת בעצמות ולהכיר אותה. זה ממש טקס אזכרה לכל דבר ועניין. הגילוי הזה הימם אותי".
מהפילים הוא למד גם על האבל הפרטי שלו. "הם אפשרו לי לעבור עוד מחזור של אבל ולחפש דרכים לעבד את הדברים מחדש. כשבניתי את ג'וני הפיל הקטן, פיסלתי את עצמי כילד. אני ג'וני, זה ברור. הפילים שמוצגים כיום בתערוכה שימשו במקור להצגה שלי 'סוואנה'. הסצנה של הפילים בהצגה מתחילה תחת העץ שאת רואה בתערוכה, בתמונה מוארת של ילדות קסומה. אלא שאז נשמעת יריית צייד, הפילה הגדולה נופלת מתה, וג'וני נשאר לידה. הוא רוכן ומנסה ליצור איתה קשר, וכשהוא מבין שכבר אין עם מי, הוא פונה לדרכו והולך".
ההצגה סוואנה, שהושקה בשנת 2011, עלתה גם בבמות בחו"ל. באתר האינטרנט של בית הספר "בסיס לאמנות ותרבות" מצוטטת ביקורת מהעיתון השווייצרי באדישה צייטונג, שמתארת כיצד "פיל בודד ומיואש עומד על הבמה וגורם לנו להזיל דמעה". דרורי: "ההליכה של הפיל הרובוטי היא משימה מורכבת, וגם אצלי זה היה כך. אמי נפטרה ללא כל הכנה, איבדתי אותה בגיל קריטי, והייתי במקום קשה מאוד".
כמה חודשים אחרי פטירתה של אמו התחיל דרורי ללמוד בתיכון לאמנויות בירושלים. "ככל שצללתי לאבל ולדיכאון, כך גיליתי במקביל את האמנות ואת התיאטרון, והם מילאו אותי בכוחות חיים. זה הציל את חיי. אני לא חושב שהייתי עובר את השנים האלה בלי המגע עם היצירה, עם משהו שאני יכול, אחרי שהכול נשבר, להתחיל לבנות מאפס במו ידיי ומתוך עצמי. זה דבר שאיש לא יוכל לקחת ממני".
בשל המשבר שעבר הוא לא סיים את לימודיו בתיכון ולא שירת בצבא, אלא הלך ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. במציאות ימינו, כשהמיליטנטיות נוכחת כל כך, הוא לא תמיד מרגיש בבית. "אני מבין את זה מצד אחד, ומצד שני אני חושב שהחלחול שלה לתרבות, לשפה ולכל היבט של החיים שלנו הוא מסוכן ואף ממכר. אנו נמצאים במאבק אינסופי, אבל בה בעת עלינו לפתח אזורים שהוא לא נמצא בהם, ולתת גם לנושאים חשובים כמו תרבות וחינוך את המקום לגדול".
"גיליתי שיש לפילים תרבות אבל מדהימה. אם פילה מבוגרת מתה, הם עוטפים אותה בענפים ובעפר, ולאחר שנה חוזרים וחושפים את העצמות, כדי שגורים שנולדו בינתיים יוכלו להכיר אותה. זה טקס אזכרה. הפילים אפשרו לי לעבד מחדש את האבל שלי על אמא שלי"
הבית של היעל
מאביו האדריכל הוא למד מהי עבודה על מיזמים ארוכי שנים. "אבי פעיל מאוד בירושלים, הוא ממתכנני כביש 16 והמנהרות לבירה. הוא גם מי שתכנן את השיקום של אגמון החולה, ואני ממש גדלתי לתוך הפרויקט הזה בכל מה שנוגע לקשר עם הטבע ועם בעלי הכנף, כי אבי עבד עליו הרבה מאוד שנים. כשאבא שלך אדריכל ואתה מגיע אליו למשרד, אתה רואה סביבך הרבה ניירות ושרטוטים, ולא בדיוק מבין מה משורטט שם. אומרים לך שאלה תוכניות, אבל הכול נראה די מופשט. אני חושב שזה מלווה אותי מאז – התנועה בין המופשט לקונקרטי. אני נוגע בחומר בידיים, האישיות שלי היא מאוד חומרית ותלת־ממדית, אצל אבא שלי זה קווים מופשטים, אבל גם יכולת לתפוס מציאות בקו".
אל הבובנאות הגיע דרורי בגיל עשרים, בהצגות שיצר. כל העת חיפש מנגנונים שיאפשרו לבובות שלו לזוז על הבמה בחופשיות. היעל הייתה החיה הרובוטית הראשונה שלו – "משהו בדימוי של היעל סקרן אותי ועורר בי חשק חזק לבנות אותה. החיה שאני יוצר היא מצד אחד מלאכותית – היא מכונה, רובוט, בובה – ומצד שני, העבודה הזאת אפשרה לי לתת לדמויות חיים משל עצמן.
"ראיתי פעם ריאיון עם חוקרת של קופי אורנגאוטן, שהסבירה שמבחינה גנטית אנחנו והם כמעט אותו הדבר – והשאלה המעניינת היא מה נמצא באחוזים המעטים ששונים אצלנו ואצלם. התחברתי לזה מאוד, כי יש שם מסתורין גדול. כשאנחנו מסתכלים על חיה, אנחנו תמיד מרגישים שיש אדם קטן שמסתכל עלינו מתוכה, אבל גם עולה התחושה שיש שם משהו שאנחנו לא מבינים, משהו שונה מאיתנו שיכול להיות גם מאיים מאוד. אתה לא יודע מתי החיה תתהפך עליך ותתפרץ".
ג'וני הפיל הוא לא החיה היחידה שמכילה משהו מעמית דרורי. "כל חיה שאני יוצר, זה כמו לקחת מרכיב מסוים בנפש שלי ולהפקיד אותו בתוכה, ואז אני יכול לנהל איתה מערכת יחסים במחשבות ובתהליכים שלי מול עצמי. לכל חיה יש תכונות קצת אחרות: אחת עצובה אבל שובבה, אחרת סקרנית אבל חשדנית. כל דמות מוציאה איזו איכות אחרת, ובתהליך הבנייה אתה חווה את זה באופן אינטימי מאוד, כי אתה עובד על חיה תקופה ארוכה ונמצא איתה בקשר צמוד. בשבילי זה תמיד תהליך עיבוד, העצב של החיה הוא העצב שלי. הרבה רובוטים מתאפיינים בשלמות – הם סימטריים, נקיים ומדויקים – אבל אני חושב שאם רוצים ליצור רובוט שמייצג את האדם, הכיוון צריך היות הפוך. כי האדם הוא לא שלם או סימטרי. הוא שבור, פצוע, כאוב ושרוט".
בולט בבדידותו קוף אורנגאוטן גדול שניצב רחוק מעט משאר הקופים, ובגבו אליהם. זהו "האלפא הגדול", מכוכבי ההצגה "קופים" שהועלתה בשנת 2018 בפסטיבל ישראל. המתבונן מקרוב יבחין כי עין ימין של האלפא סדוקה. דרורי מספר כי הוא עצמו ספג לא מעט פגיעות בעין ימין כששקד על בניית החיות שלו; לדבריו, הוא עובד ללא משקפי מגן, משום שהם מפריעים לו. "איכשהו, זה תמיד בעין ימין. צריבה של ריתוך, קוצי מתכת שנכנסו לי לעין, דבק על בסיס ציאניד שנכנס ונאלצו לגרד לי את הקרנית. בפעם אחרת כיוונתי כלי נגינה, ואחד המיתרים נקרע, צלף לי בעין וקרע לי את הרשתית. התעוורתי בעין ימין למשך שנה. העין שלי מלאת צלקות. כשהרכבתי לאלפא הגדול את העיניים, גרמתי בטעות לעין ימין שלו להתנפץ מהלחץ של המנגנון. נאלצתי לשחזר את העין כמו כד חרס שבור. הייתי בהלם כשזה קרה, כי בכל זאת מדובר בעין בת יותר מ־130 שנה. הסתכלתי בעינו המצולקת ואמרתי לעצמי שמשהו בה נראה לי מוכר מדי.
"לאלפא הגדול יש מעין ריקוד שבו הוא מראה את היכולות שלו, אך קל להבחין שלצד הכוח שלו הוא בודד ועצוב מאוד. זה יוצר שיח על הקשר בין המעמד שלו כקוף גדול ומנהיג ובין הבדידות שלו – שני דברים שבמקרים רבים באים יחד. הוא חזק וגם שביר, ומסתכל על העולם דרך עיניים מצולקות".
נשמע שלבנות חיות רובוטיות זו הפסיכואנליזה החדשה.
"תאמיני לי שזה תהליך הרבה יותר איטי מכל מה שהפסיכואנליזה יכולה להציע".
אחר כך ישבו ילדים על הפינה המוגבהת בתערוכה, ישקיפו על האלפא הגדול וינסו להקיש משפת הגוף שלו על רגשותיו. אחד מהם יגיד "הוא עצוב כי אין לו ילד", והשני יוסיף: "אולי זו התפילה האחרונה שלו לפני שהוא מת".
לנהל תמנון
תַּדְלִיק לִי אֵשׁ שֶׁל יְצִירָה
אֲנִי רָעֵב לְלֹא שֵׁנָה
הַחַיִּים שֶׁלִּי פִּגּוּעַ יְפֵהפֶה
(מתוך השיר "החיים שלי פיגוע יפהפה", מילים ולחן: אלון עדר)
תקופה מסוימת התגורר דרורי בתל־אביב וביפו והסתובב הרבה בחו"ל, בעיקר בשווייץ ובצרפת, בתיאטראות שהפיקו את ההצגות שלו. בשיטוטיו הכיר את השחקנית הפולנייה סילביה טששניובסקה, והשניים נישאו. סילביה באה בעקבותיו ארצה, וכיום היא משחקת בהפקות ישראליות.
כמי שחי בירושלים בימים של פיגועים, החרדה הקיומית נוכחת בחייו וביצירתו. "בתחילת שנות האלפיים סילביה ואני גרנו בעין־כרם", הוא נזכר. "נסענו באוטובוס למרכז העיר, ובדרך עלה בחור ערבי. כל יושבי האוטובוס נתקפו אימה, והיו אנשים שצעקו לנהג 'תוריד אותו, הוא מחבל'. אמרתי לסילביה: 'תראי איזה מצב נורא. או שבעוד רגע אנחנו מתפוצצים, או שזה בחור תמים שעובר השפלה פומבית נוראית'. מאותו יום ואילך החלטנו להפסיק לנסוע באוטובוסים".
וסילביה לא אומרת לעצמה שאולי היא לא צריכה את כל הכאוס המזרח־תיכוני הזה?
"המצב מפחיד אותה מאוד, אבל גם היא חיה בארץ שנים רבות. אמת, אין לה מנגנוני הגנה כמו אלה שאני מלא בהם, כמי שגדל בירושלים. הרי בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים היית נוסע בקו 18, ושעתיים אחרי זה הוא התפוצץ. ישבת בקפה מומנט – למחרת הוא התפוצץ. כל אחד מאיתנו היה בפיגוע, או היה מאה מטר מפיגוע, או הכיר מישהו שנפגע בפיגוע. אני זוכר שאחרי אסון ורסאי, שלא היה פיגוע, ההרגשה הייתה שהקטסטרופה פשוט נמצאת פה בירושלים. שזה כבר לא עניין פוליטי, אלא מעין קללה שרובצת על העיר ותוקפת בכל מקום שמזדמן לה".
ובתוך כל זה אפשר לבנות עוד חיה רובוטית?
"אין ספק שבעבודה על החיות יש הרבה ניתוק, במובן הטוב. יש שקט וריכוז, אפשרות לייצר לרגע עולם קטן, אינטימי ומאוד בשליטתי, עולם שבו אני יכול להחליט מה יקרה ומה לא יקרה".
"בתחילת המלחמה בנינו צעצועים מתפאורות שמחזרנו, והעברנו אותם למפונים במלונות. אחר כך התחלנו לפעול כמעט חינם, כדי להעביר מסר: שהדלתות שלנו פתוחות, ומי שזה עושה לו טוב מוזמן לבוא. וזה מה שקרה. התיאטרון יודע להיות גם סוג של מקלט"
מאז 7 באוקטובר אין במדינה אדם אחד שעיניו לא מצולקות כמו של האלפא הגדול. גם התרבות בישראל ספגה את גלי ההדף, ובתיאטרון שבניהולו של דרורי התעכבו, נדחו והתבטלו הצגות ואירועים בשל המלחמה. אחת מאלה היא התערוכה של האמנית מרב סבירסקי, שהוריה רפי ואורית נרצחו בבארי, ואחיה איתי נחטף לעזה ונרצח שם.
בשבועות הראשונים שלאחר המתקפה היה מתחם התיאטרון מוגף, אך שב ונפתח בהדרגה. "הקמנו אז מפעל צעצועים – בנינו צעצועים מתפאורות שמחזרנו, והעברנו אותם למפונים במלונות", מספר דרורי. "אחר כך התחלנו לפעול בצורה מצומצמת ואינטימית, כמעט חינם, כדי להעביר מסר: אנחנו לא מראים עוצמה שיווקית, אלא עושים פעולה. רצינו שידעו שהדלתות שלנו פתוחות, ומי שזה עושה לו טוב, מוזמן לבוא. וזה מה שקרה. היה יפה לראות שהתיאטרון יודע להיות גם סוג של מקלט, מקום שאפשר להניח בו רגע את הדעת ולפגוש משהו אחר במידתיות שטובה למי שבוחר בה".
אתה מצליח גם לעבוד עכשיו על בניית חיות?
"הלוואי. החיה שלי כרגע היא תמנון עם הרבה זרועות והרבה ראשים – התיאטרון שאני מנהל. הניהול של 'הזירה' גרם לי לשים את היצירה האישית שלי קצת בצד בשנים האחרונות".
אמן יכול להיות מנהל? זה לא מתנגש?
"זו כביכול התנגשות, אבל אני מרגיש שהניהול הוא כמו יצירה בשבילי. כמנהל אני מעורב מאוד בפרויקטים, ותורם מה שאני יכול. כך אני עוסק בשלל תהליכי יצירה, פוגש עולמות וצורות מחשבה, וזה מעשיר מאוד. יש בזה אתגרים: לפתח תיאטרון, לפתח קהל, לפתח קהילה, לעשות פעולות שיוצרות את הזהות ואת האפיון של המקום. בצרפת אגב יש רשת תיאטראות שמשרד התרבות קבע שאמנים צריכים לנהל".
עד שנת 2000 הייתה "הזירה" מאוגדת, עם תיאטרון הקרון ובית הספר לתיאטרון חזותי, תחת קורת הגג הארגונית של העמותה לקידום תיאטרון בינתחומי. כיום אלו גופים נפרדים, אך הם עדיין משתפים פעולה. "בית הספר לתיאטרון חזותי הוא בסיס של קהילה של אמנים בעיר, שלתחושתי היא תמיד מתחדשת", אומר דרורי, שמלמד בבית הספר מאז 2006. "'הזירה' עוסקת ביצירות מקור מגוונות, והיא קודם כול במה ובית מקצועי לבוגרי 'החזותי'. לפני שנתיים בית הספר עבר לבניין חדש, והצוות שלנו בנה להם חלק מהריהוט הטכני. ברגע שנפתחה הגלריה החיה שלהם, הם הזמינו אותנו להתארח כאן עם התערוכה. יש בירושלים קשר קהילתי חזק של שיתוף פעולה בין אמנים".
יש הטוענים שירושלים לובשת צביון חרדי, וצעירים כבר לא מוצאים בה את עצמם.
"אני לא מרגיש ככה ולא חושב שזה לא נכון. זו עיר שיש בה מגוון קהילות, ואני מרגיש שאני מוקף באנשים מעניינים מאוד, ונעים לי איתם. לכן גם היה לי נעים מאוד לחזור להתגורר בירושלים".
הזירה מקבלת תמיכה ממשרד התרבות והספורט, מאגף התרבות של עיריית ירושלים, מהקרן לירושלים וממועצת הפיס לתרבות ולאמנות. כשאני שואלת את דרורי אם תרבות מהסוג שהוא עושה מתוקצבת כאן דיה, הוא משיב: "אפשר יותר, אבל אני חושב שירושלים היא המקום הטוב בארץ מבחינת תמיכה כלכלית בתרבות, וגם מבחינת העושר והמגוון התרבותי. יש תשומת לב מטורפת לתחום הזה, והסיבה לכך שצריך יותר מימון היא שיש המון עשייה תרבותית. זו בירה של לימודי אמנות. תמצאי כאן לא רק את 'החזותי', אלא גם את בית הספר למשחק של ניסן נתיב, בית הספר לקולנוע סם שפיגל והקמפוס החדש של בצלאל. כולם מתרכזים במרכז העיר, וזה מהלך היסטורי, כי האזור מתעורר ונהיה צעיר וסטודנטיאלי. אנחנו עובדים עם אמנים ותיקים, שהרבה מהם מלמדים בבצלאל וב'חזותי', ומצד שני אנחנו קולטים בוגרי בתי ספר. את ההפקות הראשונות שלהם, הפורצות דרך, הם עושים אצלנו. זו אקולוגיה תרבותית שהדברים בה מזינים זה את זה".
בסוף החודש שעבר הלך לעולמו שי דורון, נשיא הקרן לירושלים, המעניקה תמיכה לתיאטרון "הזירה". דורון ז"ל ניהל במשך שנים את גן החיות התנ"כי, ואירועי "סדרתרבות" השנה, שהספארי המכני הוא כאמור אחד מהם, מוקדשים לזכרו. "כפעילי תרבות בירושלים שמענו על מותו בתדהמה", אומר דרורי בצער. "אחרי ניהול גן החיות, שי פעל איתנו ולמעננו בקרן ירושלים, כך שיש כאן מעגלים שמתחברים ונסגרים, ועצב גדול על לכתו. לפני כמה ימים אמרתי לצוות שלי שבמצב אידיאלי, גני החיות יפתחו אגף של חיות רובוטיות. חלק מהמטרה של המקומות האלה היא לחנך לאהבת החי, ללמידה עליו ולשימורו, והחיות הרובוטיות הן עוד דרך להתחבר לערכים האלה".
התערוכה של עמית דרורי, "ספארי – מסע אל שמורת החיות הרובוטיות", מתארחת בגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי עד 4 בספטמבר.
