הבית // בית בסגנון קיבוצי עכשווי, "בגובה העיניים, מלא אור ואוויר, מינימליסטי, פשוט ונעים", ב"שכונת השלדים".
שלדים // רות: "השכונה נקראת כך משום שבמשך עשרים שנה עמדו בקצה הקיבוץ שלדים של קוביות בתי קיבוץ במבנה רכבת. הם נבנו על ידי אריאל שרון כשהיה שר השיכון, במטרה לשכן שם עולים בשנות התשעים בעלייה הגדולה, אך הקבלן פשט את הרגל ונותרו רק השלדים. כשבחרנו לבנות את ביתנו בעין־זיוון לא הייתה הרחבה, וזאת הייתה האופציה היחידה. אחרי הרבה בירוקרטיה במשרדי הממשלה הצלחנו לרכוש את שלישיית השלדים הראשונה, ושיפצנו אותה לבית משפחתי שלם. ככה זכינו להיות בקצה היישוב, מול נוף של מרחבי הגולן".
גינה // "את שביל הגישה מלווים צמחי לבנדר. ככה התחילה החלקה הראשונה של הלבנדר, ועכשיו הם מקיפים את כל הבית. קל לזהות היום שהוא שלנו".
הבוקר // רות מקפידה לקום שעה וחצי לפני הילדים, כדי לתת לעצמה קצת זמן בבוקר. היא כותבת, ומכינה כריכים וארוחות. רות: "בעונה החקלאית עֹמר מצטרף אלינו לקציר בוקר, וממשיך לבית הספר. אני עושה הפסקה בקציר כדי להעיר ולארגן את רוני. שקדי גרה בקרוון צמוד לבית, והיא עצמאית לגמרי, אז אני לא צריכה לדאוג לה בבוקר". כרגע רותם הוא חבר בכיתת הכוננות, ושומר בלילות ובבקרים, חוץ מהעבודה שלו. "בימים כתיקונם הוא מלווה את רוני להסעה".
הילדים // שקד עולה לכיתה י"ב. בית הספר שלה, בקיבוץ דפנה, מפונה כרגע, והיא לומדת בחצור. אחד התחביבים שלה הוא ריצות מרתון. עמר עולה לכיתה ח' בבית הספר אביטל במרום־גולן, והוא "פנומן בכדורגל". רוני עולה לכיתה ג' ונהנית להשתתף בנבחרת התעמלות הקרקע.
מים // רותם עוסק בפיתוח טכנולוגיות לטיפול במים ובמקביל הוא מרצה להידרולוגיה במכללת תל־חי.
לבנדר // רות מפעילה חווה לגידול צמחים ארומטיים, ובעיקר לבנדר. יש בחווה, שצמודה לעין־זיוון, שלושה מבני אבן צ'רקסיים ששופצו לאיטם: חנות, מבנה ייבוש ללבנדר, וחדר סדנאות. כמובן, בחוץ נמצאות טראסות של הגידולים: חלקות־חלקות לפי זנים – ורד דמשקאי להפקת מי ורדים, לבנדר מחמישה זנים שונים, ודם המכבים האיטלקי, שהוא צהוב ומרשים. "כשעבדתי במשתלה התאהבתי בלבנדר, וגיליתי עולם שלם של זנים. הזנים הייחודיים לשמן לבנדר מתאימים לאזורי ההר הגבוה בארץ, ובימי הקורונה התעורר בי הרצון לשלב את האהבה שלי ללבנדר עם האהבה שלי לתיירות ולפיתוח מותג ותוכן. בסוף 2021 פתחנו את החווה, והרעיון היה להקים כפר תיירותי, שמאפשר להכיר מקרוב את הגידול ואת הפקת המוצר ואת פיתוח מותג הריח. החנות מציעה מוצרי לייפסטייל וארומות לבית ולגוף, וגם פתחנו אתר שאפשר לקנות דרכו".
ימי מלחמה // "מסגרות החינוך היו סגורות ונפתחו רק אחרי חנוכה, חלק מבתי הספר של דפנה מפונים וחלק לא, יש חשש בנסיעה בכבישים שמוגדרים שטחים פתוחים ואינם מכוסים בהגנה האווירית. לפעמים אנחנו יושבים לארוחות ערב בחוץ והכול פסטורלי, ולפתע יש יירוטים ואזעקות. איבדנו מכרים מקיבוץ אורטל, ניר ונעה ברנס, ואחינו הדרוזים עברו טראומה קשה. אנחנו חיים באי ודאות".
עונת הקציר // ביוני־יולי, כשהגיע הזמן לקצור את הלבנדר, היה מחסור בידיים עובדות. "גייסנו את נוער עין־זיוון, החברים של עֹמר, ובכל בוקר לפני הלימודים הם הגיעו רכובים על אופניים וקצרו ואיגדו זרים ותלו זרים לייבוש. גילינו נוער למופת, מחויב למשימה. אנשי שדה אמיתיים".
חולה // רות גדלה בגונן בעמק החולה, בת להורים אנגלים קתולים. אביה הגיע לארץ לאחר שעבד אצל יהודי בגרמניה, נחשף לתולדות השואה והרגיש שעליו לראות את העם היהודי בתקומתו בישראל. "הוא בא להתנדב בקיבוץ גונן, שב לעבודתו בגרמניה, ובפרוץ מלחמת ששת הימים הודיע לבעל העסק שהוא חוזר לעזור למדינה הקטנה שנתונה בצרה – ונשאר". אמא של רות הייתה חברה טובה של אחותו, והוא ביקש שתצטרף אליו. "היא עבדה אז באיטליה, ולכן עלתה על אונייה בסרדיניה והגיעה לארץ – צעירה אנגלייה יפהפיה מלאה בקלאס. עד היום קוראים לה ליידי די".
זקונים // רות היא בת הזקונים במשפחה: יש לה אחות בכורה, נעמי, ואח ששמו יונתן. ההורים התגרשו כשרות הייתה בת כמה חודשים בלבד, אך נשארו שניהם לגור בקיבוץ. "כשהייתי בת 11 אבי החליט להתגייר, בקיבוץ שלוחות. הוא נפגש עם הרב יהושע צוקרמן, שהכרנו במשך יותר מ־25 שנה כי הוא הגיע לגונן בכל יום כיפור מאז מלחמת יום כיפור. הרב תהה למעשיו של אבי בשלוחות, והציע לו לבוא לירושלים ללימודי תורה ורוח. אבי התגייר וחזר בתשובה, ואחר כך חזר לקיבוץ החילוני. אז מה שקרה בפועל הוא שבנעוריי חייתי בבית מורכב: דתי וחילוני, קיבוצי, ישראלי ואנגלי".
שירות // בגיל 18 ביקשה גם רות להתגייר: כל חבריה יצאו לשנת שירות והיא עלתה לירושלים לחצי שנה של לימודי אמונה. אחר כך התגייסה למשמר הגבול, חזרה לקיבוץ, יצאה לטיול בעולם, ולמדה חינוך – ובזמן הלימודים עבדה במשתלה והתאהבה בצמחים. "בניתי עם חבר חממה קטנה, פתחתי עסק עצמאי של חנות פרחים, אבל במלחמת לבנון השנייה הייתי בהיריון והחלטתי שעסק עצמאי בשלב הזה זה לא הכי נכון. הצטרפתי לבוטיק השוקולד 'דה קרינה' בגולן, ופיתחתי שם את תחום התיירות והשיווק".
בשן // רותם נולד וגדל בלהבות־הבשן, ויש לו שלושה אחים. אביו הוא ממקימי הקיבוץ, ואמו הגיעה לקיבוץ בגרעין משכונת המזרח בראשון־לציון – בת למשפחה תימנית מסורתית עם תשעה אחים ואחיות. "היא הביאה איתה לקיבוץ ניחוח של בית, תבלינים, תרבות ובעיקר לב חם ואוהב. הם התאהבו, התחתנו והקימו את ביתם בקיבוץ". בשלב מסוים ביקשו להתיישב בקיבוץ לא "חונק", והגיעו לעין־זיוון – הקיבוץ הראשון שעבר הפרטה. רותם עשה שנת שירות במסגרת השומר הצעיר, התגייס לסיירת גולני, טייל בעולם ופנה ללימודים. בשנת 2014 סיים לימודי דוקטורט בטכניון.
ההיכרות // בין גונן ללהבות־הבשן היו קשרים (רות: "הלכנו ללהבות כדי לראות סרטים בחדר האוכל. רותם גלש בסקי עם חברי לכיתה, והיה בצוות בצבא עם חבר טוב"), אבל הם לא הכירו בילדותם. "נפגשנו בחופשת השחרור שלי בפאב של להבות־הבשן בליל חורף קר, בימים הקשים שאחרי אסון המסוקים שבו איבדנו לא מעט חברים. אני התחלתי איתו. הוא היה עדיין בצבא ואני הייתי כבר חיילת משוחררת".
תיירות // "בחודשיים האחרונים שומם בגולן, וגם העסק שומם. זה מאוד קשה, אף שהכנו את עצמנו מנטאלית: כבר באוקטובר הבנו שזה יהיה המצב, וקידמנו הקמת אתר אינטרנט וקטלוג לחגים לארגונים וחברות. עסקים רבים במרכז חיבקו ועדיין מחבקים אותנו. זה מחמם את הלב. זה מאפשר לנו להחזיק את החווה ולהעסיק את העובדים, ובעיקר להמשיך לגדל ולייצר. עוד ניפגש בשדות פורחים בגולן, בימים טובים ושקטים".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
