"לפעמים הכלבים רצים למרחב המוגן עוד לפני האזעקה"
אסנת ניימן, בת 24, עובדת במוסך בקריית־שמונה
באחד הבקרים בחודש מאי הגיעה אסנת ניימן לעבודה במוסך בקריית־שמונה, וגילתה על הרצפה שביל פרחים. בקצהו חיכה לה החבר, אמיר, והציע לה נישואין לעיני כל החברים מהעבודה. היא מיד אמרה כן.
לקריית־שמונה היא הגיעה מירושלים לפני חמש שנים. ״התאהבתי בצפון, הרגשתי שכאן זה הבית וכאן אגדל את ילדיי״, היא אומרת. למוסך היא הגיעה לפני שנה וחצי. ״קנינו רכב במגרש סמוך, ראיתי את המוסך וביקשתי מבעל המקום לעבוד אצלו. לא היה לי ידע או ניסיון, ולקח לי קצת זמן לשכנע אותו, אבל בסוף הוא הסכים״.
המוסך הוא מפעל חיוני, אבל לא רק בגללו היא נשארה בקריית־שמונה בימי המלחמה. ״יש לנו ארבעה כלבים, חלקם כאלה שהושארו בקריה על ידי הבעלים שלהם ואנחנו אימצנו אותם", היא אומרת. "זה סיפור להתפנות איתם. איפה יקבלו אותנו עם ארבעה כלבים גדולים?״
כשנשמעת אזעקה בזמן העבודה, הם רצים למקלט הצמוד. לפני חודשיים הייתה נפילה ליד המוסך: דקה לפני כן ניימן ישבה שם ברכב, ובמזל הספיקה לצאת. ״זה טמטום לא לפחד״, היא קובעת. ״יש חשש, ולומדים לחיות איתו. אנחנו כבר יודעים לזהות נפילות ויירוטים ואת הארטילריה שלנו. כשיש אזעקות, הכלבים רצים מעצמם למרחב המוגן. לפעמים עוד לפני האזעקה הם רצים פתאום, מרגישים שהולך להיות משהו״.
שגרת המלחמה מוזרה, אומרת ניימן. כשהיא מטיילת עם הכלבים ברחוב, היא יודעת איפה נמצאים המקלטים לאורך הדרך, "ואם שומעים שהיה חיסול בלבנון – יודעים מתי יהיה ירי ובאיזו שעה אפשר לצאת לטיול. מלחמה זו לא תקופה של בילויים, בוודאי לא בקריית־שמונה, שגם ככה היא לא מקום שמתאים לבילויים. גם הסופרים והמכולות – אלו שעדיין פתוחים – נסגרים מוקדם, ואנחנו נאלצים לנסוע אל מחוץ לעיר כדי לעשות קניות״.
בשעות הפנאי היא מטפחת את אוסף דגמי כלי הרכב שלה, ויש לה גם אוסף של רסיסים מרחוב מגוריה, וכמה שנשלפו מגג ביתה. אבל התחביב העיקרי הוא שמיעת מוזיקה, וגם הוא נכנס לשגרת מלחמה. ״אנחנו שומעים בתורות: פעם אני עם האוזניות ופעם אמיר. דואגים שתמיד אחד יישאר קשוב למה שקורה. שאם תהיה אזעקה או התרעה, יהיה מי שישמע".
המציאות חייבת להשתנות, היא אומרת. "אנחנו לא רוצים לחוות ירי טילים ולא רוצים להיות רצועת ביטחון. החלום שלי הוא שיהיה שלום עם לבנון. שנוכל ללכת להשתזף על חוף הים בביירות. אבל זה חלום שלא יתגשם, לצערי. אני מקווה שישקמו את קריית־שמונה וישקיעו בפיתוח שלה, ובעיקר באמצעי התחבורה אל העיר וממנה, שנרגיש חלק משאר ישראל. היום התחושה היא שאנחנו פחות מחוברים למדינה ושהמדינה פחות מחוברת אלינו״.
ומה עם החתונה?
״קודם נעבור את התקופה הזו, שהחברים שלנו יחזרו ותהיה שגרה, או תקווה לשגרה. אז נדבר על מועד לחתונה״.
"אנחנו ערכיים, שורשיים, ציונים וחזקים. נצלח את כל האתגרים"
זוהר ליפקין־שמיר, בת 60, יו"ר צח"י בקיבוץ הגושרים
ב־5 באוקטובר 2023, כחלק מחגיגות 76 שנה לקיבוץ הגושרים, נערך טקס לציון סיום עבודתה של זוהר ליפקין־שמיר כמנהלת הקהילה ויו"ר צוות החירום היישובי, תפקידים שמילאה במשך שמונה שנים. ליפקין־שמיר עמדה אז לפני הישורת האחרונה בהתמודדות על ראשות המועצה האזורית הגליל העליון, בבחירות שנועדו להתקיים ב־31 באוקטובר. יומיים לאחר מכן, בשבע בבוקר, היא קיבלה את ההודעה שכתב מפקד כיתת הכוננות לכל חברי הכיתה ולצוות החירום: ״אני מעריך שמתחילה מלחמה״. ליפקין־שמיר התגייסה מיד לעשייה.
היא בת 60, סא"ל במיל' שחזרה לקיבוץ אחרי קריירה צבאית מרשימה: ראש ענף נפגעים בשריון, רע"ן פרט בפיקוד הצפון, קצינת פניות הציבור בצה"ל ועוד. והיא גם אם לארבעה: לי, בת 37; דין, בן 35; ים, בת 31; וגל, בן 29. כשקיבוץ הגושרים – 2.5 ק״מ מהגבול – פונה ב־22 באוקטובר, היא כבר הבינה שזה יהיה אירוע מתמשך. ״אנחנו כמו הפזורה הבדואית. הקהילה שלנו פונתה לשמונה מקומות – מרמות בגולן ועד קליה בים המלח. זה אתגר עצום לניהול קהילה. מינינו בכל אחד מהמקומות מפקדת מחנה, שלקחה אחריות גם על שאר המפונים באזור, ופתחנו חמישה מתחמי חינוך. בתור יו״ר צח״י, נשארתי בהגושרים כדי לתכלל את הפעילויות. אנחנו מפעילים חמ״ל 24 שעות ביממה, ויש לנו קשר עם כל תושב".
השבוע הגיעה המלחמה אל לב קיבוץ הגושרים: רקטה שירה חיזבאללה הרגה את ניר פופקו בן ה־28, תושב שנשאר בקיבוץ כדי לעבוד בחקלאות. למרות הסכנה, ליפקין־שמיר לא חושבת לעזוב, "וגם על חופש אין מה לדבר. מדי פעם אני יוצאת בסופי שבוע ללילה אחד, לפגוש את הילדים. במקביל אני ממשיכה בתפקידי כחברת מליאת המועצה ובהנהלת המועצה. בחודשים האחרונים אני גם פרויקטורית מטעם המועצה והתנועה הקיבוצית, ופועלת לאפיון הצרכים של קיבוצי המועצה. לצערי הממשלה לא רואה אותנו – לא רק את המפונים, אלא את הפריפריה. אבל אנחנו אנשים ערכיים, שורשיים, ציונים וחזקים, ולכן נצלח את כל האתגרים שעוד נכונו לנו. ל'פרטנר' שלנו (חיזבאללה, א"מ) אני לא מאמינה. לתחושתי המלחמה תפרוץ – אם לא היום אז בעוד שנה־שנתיים. גם אם ייחתם הסכם, הוא לא יחזיק מים.
"לפני המלחמה הגענו לשיא של צמיחה ושגשוג נדל״ני. מאז זה התרסק, אבל אני אופטימית ומאמינה בתושבים. התפקיד שלנו, ההנהגה, הוא לתמוך בכל יחידה משפחתית, ולא משנה מה היא תחליט לעשות. לא לשפוט. נכון, יהיו משפחות שלא יחזרו לגליל, אבל יהיו חדשות שיבואו. האתגר הוא לייצר תחושת ביטחון אישית, יישובית ואזורית בכל היישובים, וביישובים צמודי הגדר בפרט. ייקח לנו כמה שנים להשתקם, ואני משוכנעת שנצליח".
"אני בעד למחוק את חיזבאללה, אבל אני לא רוצה ששום חייל ייהרג על המצפון שלי"
ויקה וגנר, בת 55, "מלאכית של שלומי"
בתחנת הרענון לחיילים בעיירה שלומי, ״המלאכיות של שלומי״ מכינות מדי יום כאלף מנות מזון חמות, שמחולקות לחיילים בגזרה. את המקום מתפעלת ויקה וגנר, תושבת שלומי בת 55. היא אם לשישה: בת אל, בת 36; יניב, בן 32; עדן, בת 27; ימית, בת 21; ליאור, בן 19, חייל בגולני; ודניאל, בת 13. כשהחלה המלחמה אימצה וגנר את החיילים שהוצבו באזור שלומי ודאגה להם לאוכל, לבגדים ולציוד נוסף – הכול מתרומות. ״המדינה הייתה בכאוס מוחלט. ראיתי חיילים שאין להם ציוד ואין להם מה לאכול. בישלתי להם בבית שלי, אבל הביקוש עלה וזה נעשה גדול עליי. חלמתי לפתוח מקום לחיילים, שאוכל להכין להם ארוחות בכל יום, ודגים לשבת. כי דג וחלה הם סמל לשבת, לבית ולמשפחה, ורציתי לתת להם קצת תחושה של בית״.
היא פנתה לחבר מועצת העיר שלומי סאלם, מייסד עמותת "אגילה בישועתך", שהוקמה עבור נזקקים בעיירה ומאז שפרצה המלחמה הוסבה פעילותה לתרומה ועזרה לחיילים. סאלם הרים את הכפפה ויחד הם הקימו את התחנה: הוא דואג ללוגיסטיקה ולתרומות, היא ממונה על התפעול ועל הכנת האוכל. ״הבן שלי בצבא, וכמו שאני לא רוצה שהוא יהיה רעב וצמא ומבואס, כך אני לא רוצה שהחיילים האחרים יהיו", היא מסבירה. "חשוב לי לתת את המינימום לחיילים שנמצאים כאן להגן עלינו. זה סוג של ערבות הדדית. הם שומרים עלינו, ואני דואגת להם״.
על עזיבת הבית בשלומי היא בכלל לא מוכנה לשמוע. ״כפרה עליך, נראה לך שנסראללה יוציא אותי מהבית? אף אחד לא יוציא אותי מהבית״, היא קובעת בנחרצות. הממ״ד בדירתה לא תקין: ״כשיש הרבה אזעקות אני יורדת עם הבת הקטנה שלי למקלט במרתף הבניין. בדרך כלל הפיצוץ תופס אותנו במדרגות. השבוע היה רצף אזעקות במשך כמה ימים, אז שלחתי את הילדה אל מחוץ ליישוב. אני נשארת כאן, לא יוצאת משלומי לדקה. אם אני אלך, מי יחליף אותי? מי ידאג לחיילים? ומה אגיד לחיילים? 'היום אין אוכל כי הלכתי להשתכשך בבריכה בנהריה'?"
את דעותיה על המצב ועל תפקוד הממשלה היא לא מסתירה, ודואגת לפרסם אותן בעשרות קבוצות בוואטסאפ ובפייסבוק. ״הדרום היה מטווח עשרים שנה וכולם קיבלו את זה בהבנה. היום זה הצפון, וגם אותנו רוצים להרגיל שטיל פה וטיל שם זה בסדר. זה לא יכול להימשך ככה. אני בעד למחוק את חיזבאללה, אבל אני לא רוצה ששום חייל ייהרג על המצפון שלי.
"יושבים בכנסת 120 סמרטוטים שהם לא באמת שמאל או ימין. לא מעניין אותם הצפון ולא מעניין אותם הדרום. מעניין אותם רק הכיסא שלהם, וההטבות שמתלוות אליו. לכן חייבים להחליף את הממשלה דחוף, כמה שיותר מהר. והראשון שצריך ללכת זה ביבי עם הלהקה שלו. ביבי הוא בת יענה. פחדן. מול האויב אין לו אומץ. יש לו אומץ רק מול תושבי ישראל. אבל דבר ראשון צריך להחזיר את החטופים. את כולם. עסקה עכשיו״.
"בלי רצועת ביטחון אין לנו זכות קיום כאן"
מיטל כהן־ששון, בת 51, מנהלת הקהילה ויו"ר צח"י בדישון
מושב דישון בהרי נפתלי שבגליל העליון, 1.5 קילומטרים מהגבול, הוא יישוב קטן. 360 תושבים בסך הכול. כמה חודשים לפני המלחמה החלו עבודות הפיתוח בשטח ההרחבה של המושב: 86 מגרשים, כל מגרש בן דונם אחד, הצלחה שיווקית. אבל אז הגיעה המלחמה, והכול נעצר. רוב תושבי דישון פונו, ומאחור נותרו חברי כיתת הכוננות, כמה חקלאים עקשנים, וגם מיטל כהן־ששון – מנהלת הקהילה, יו״ר צח״י ודוברת היישוב.
היא בת 51, נשואה לאריק ואם לארבעה: נעה, בת 26; שחר, בן 25; מאיה, בת 24; וזיו, בת 22. יש לה גם נכד אחד: יגל, בן שנה וחצי. הרבה עומס ואחריות מוטלים על כתפיה בדישון. בין השאר היא מופקדת על הקשר עם רשויות המדינה ועם המועצה האזורית, ועל מערכת היחסים המורכבת בין המושב לצבא. ״אנחנו לא שטח צבאי, אבל לפעמים יש מי שחושבים שכן. אני כאן כדי להעמיד את הצבא במקום, להציב גבולות, ולמצוא את הדרך לעבוד בשיתוף פעולה״.
היא נכנסה לתפקיד בפברואר 2023. ״אני בתפקיד יותר זמן בחירום מאשר בשגרה״, היא אומרת. בחודשים הראשונים של המלחמה עסקה בעיקר בהשלכות הפינוי. ״ניהול קהילה שמפוזרת זה חתיכת סרט. הקהילה שלנו מפורקת, וגם זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו. 20 אחוז מהתושבים נמצאים בבתי מלון בטבריה, 50 אחוז בדיור עצמאי ו־30 אחוז נשארו במושב או חזרו אליו. אלה בעיקר החקלאים הוותיקים, שנמצאים כאן בגלל עונת הקטיף במטעים. במהלך המלחמה קברנו שבעה חברי מושב, רובם ותיקים. זה פועל יוצא של הידרדרות בבריאות ובמצב הקוגניטיבי בגלל המלחמה".
ב־7 באוקטובר גויסו כל ילדיה. ״התרוקן לי הבית בבת אחת. שבועות לא הצלחתי לישון. איך אפשר להירדם כשכל הילדים שלך, כולל החתן, מגויסים? הצלחתי לישון רק אחרי ששחר נפצע בגליל המערבי והגיע הביתה. היום, אחרי שמאיה השתחררה מהמילואים במג״ב וגויסה לכיתת הכוננות שלנו, כל ילדיי במושב. אז עכשיו אני ישנה מצוין, עם טלפון ומכשיר קשר ליד הראש".
בתחילת המלחמה עסקה רק בענייני ביטחון, אך היום היא שוקדת על החזרת המושב לשגרה. "עבודות התשתית להרחבה ממשיכות, והתחלנו בשיקום המקווה ובשיפוץ המועדון ובריכת השחייה. אנחנו מצליחים גם לקדם רכיבי ביטחון כמו הוספת ממ״דים", היא מספרת. "יש משפחות שאמרו שבלי הכרעה צבאית הן לא יחזרו, ואני בהחלט יכולה להבין אותן. הסכם עם חיזבאללה לא יחזיר לפה אנשים. הרי עכשו אנחנו בהסכם – החלטה 1701 – שכולם חתומים עליו. אז מה? את מי זה מעניין? הרי שום דבר ממה שכתוב בו לא מתקיים. ונגיד שייחתם הסכם, מי יאכוף אותו? איך אפשר להאמין לארגון טרור? בלי רצועת ביטחון, שמנקים אותה ומוחקים ממנה כל איום, אף אחד לא יחזור. בלעדיה אין לנו זכות קיום כאן״.
"קנינו גנרטור אחד ללול ואחד לבית, כי אנחנו חייבים חשמל"
נטלי משיח, בת 53, אחות בקריית־שמונה ולולנית במרגליות
בסוף יום העבודה במרפאת שירותי בריאות כללית בקריית־שמונה, נטלי משיח עולה לביתה במושב מרגליות ומתחילה יום עבודה נוסף במשק החקלאי של המשפחה. יש להם לול מטילות, וכשהיא חוזרת מקריית־שמונה היא נכנסת לשם מיד, לאסוף את הביצים ולנקות. "אתה לא יכול להגיד לתרנגולות: תתאפקו, חכו שבוע, ואז ביום אחד תטילו שבע ביצים ואנחנו נבוא ונאסוף".
היא בת 53, נשואה למאיר ואם לשניים (אביאל, בן 24; ובת אל, בת 22), תושבת מרגליות – 700 מטר מהגבול. יש לה ותק של 30 שנה בתור אחות, כולל ארבע שנים כאחות טראומה בברית המועצות. אחרי שעלתה ב־1994 היא הייתה אחות אחראית בבית הסיעודי בקיבוץ דפנה, וזה 11 שנים היא עובדת בכללית. בימי שגרה היא האחות האחראית במרפאות של מטולה ושאר־ישוב, ומאז שפרצה המלחמה היא עובדת במרפאת החירום בקריית־שמונה. שלושה ימים בשבוע היא גם מגיעה לביקורים אצל מטופלים שפונו לבתי מלון בטבריה ובגינוסר, אבל רבים מהם מעדיפים, למרות הסכנה, להגיע אליה לקריית־שמונה: ״באים אלינו לבדיקות דם ולבדיקות מעקב. אני כאן בשבילם, זאת שליחות״, היא אומרת.
מתח ודאגות לא חסרים. "הבת שלי בכיתת הכוננות של המושב, והבן שלי מסתובב בין היישובים מתוקף תפקידו. כשיש הפגזות הבית שלנו רועד, והוא כבר נפגע מרסיסים. גם קווי המים של הלולים נפגעו. אז אנחנו לא יכולים לעזוב, כי חייבים להיות עם אצבע על הדופק כל הזמן. אשקר אם אגיד שאני לא מפחדת. בהתחלה ישנתי במקלט. היום אנחנו למודי ניסיון, יודעים לזהות מתי זה ירי שלנו, מתי יש יירוטים ומתי יש נפילות, ואנחנו ישנים במיטה שלנו בבית".
היא חשה שכל הרשויות נטשו אותה ואת שכניה. "לצערי לא סופרים אותנו. אין מעקב אחר מי שנשאר במושב ומי לא. אף אחד לא מתעניין באמת במה שאנחנו צריכים. יש כאן הפסקות חשמל כל הזמן, כי פוגעים לנו בקווי המתח. קנינו גנרטורים, אחד ללול ואחד לבית, כי אנחנו חייבים חשמל. כבר קרה שהייתה הפגזה בזמן שעבדתי בלול, אז ישבתי בחדר הקירור, חיכיתי עד שנגמר הבלגן, והמשכתי לאסוף את הביצים.
"פעם עלינו הביתה מקריית־שמונה ובדרך תפסה אותנו אזעקה. בדקנו שזו לא התרעת כטב״ם, וטסנו במהירות של 140 קמ״ש. זה לא יכול להימשך כך. ועם כל זה שהמצב גרוע, חייבים קודם כול לגמור את הסיפור של החטופים ולהחזיר אותם – את כולם – הביתה. הבת שלי הייתה תצפיתנית. אני רואה את הסרטונים מהדרום ומעזה, והלב שלי מתכווץ. אני לא פוליטיקאית ולא יודעת להגיד איך לעשות את זה, אבל קודם כול צריך להוציא אותם מעזה ואז לעשות סדר, כדי שאף אחד – בצפון או בדרום – לא יחשוב אי פעם לנסות לפגוע בנו".
"הבית שלי הוא העוגן היחיד. נמאס לי לנדוד"
דניאלה פורת־פנסו, בת 57, חברת צוות החירום ביפתח ודוברת הקיבוץ
השער בכניסה ליפתח, קילומטר מהגבול, סגור כמו בכל היישובים המפונים לאורך גבול לבנון. אין כניסה לקיבוץ סתם ככה. גם לא לתקשורת. ליד השער ממתינה לי דניאלה פורת־פנסו, דוברת הקיבוץ וחברה בצוות החירום היישובי. היא בת 57, אם לשניים (ברק, בן 29, ויעל, בת 26), עובדת כמאמנת אישית ומלווה רוחנית. בימים הראשונים של המלחמה יצאה מהקיבוץ, כמו כל החברים, ובמשך זמן מה היא נדדה: התארחה אצל ילדיה במרכז, ושכרה צימר באמירים כדי ״להיות קרובה הביתה״. בחודשים האחרונים חזרה לגור בקיבוץ.
״לא מצאתי סיבה לא לחזור", היא אומרת. "בעלי מת שלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה. הילדים שלי גדולים ולא נמצאים בקיבוץ, אז הבית שלי – שנכנסנו אליו חצי שנה לפני המלחמה – הוא למעשה העוגן היחיד שלי. אני לבד, ולא צריכה לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמי, לכלבות שלי ולחתולים. נמאס לי לנדוד, וחשוב לי להיות ליד המשפחה הקרובה שלי, שחיה בגליל. באופן לא מוסבר, אני לא מפחדת. אז אני כאן".
הקיבוץ נטוש, הבתים סגורים, הגינות הפרטיות מוזנחות. ״אני מסתובבת עם הכלבות שלי בשבילי הקיבוץ ואין נפש חיה״, אומרת פורת־פנסו. ״אני לבד״.
בימים הראשונים של המלחמה, היא מספרת, התקשורת גילתה הרבה עניין ביישובים המפונים. "כשהיו שרפות כתוצאה מפגיעת רקטות או מרסיסי מיירטים, היה מבול של פניות. רצו לראיין את החקלאים. גם כשנהרג לנו חייל הייתה הרבה התעניינות. אבל היום אנחנו לא מעניינים אף אחד. צריך לקרות משהו קריטי מאוד כדי שייזכרו בנו, וגם אז זה יהיה לכמה שעות וזהו".
גם החיים באי ודאות מתמשכת מאתגרים. ״יש לנו גם אתגר לא פשוט: לשמור על הקהילה, שמפוזרת בהרבה מקומות, כי לאנשים נמאס לשהות בבית מלון. רבים יצאו מהמלונות ושכרו בתים באזור סובב כנרת, שלא נחשב למאוים. אנחנו כבר באוגוסט, משפחות עם ילדים צריכות להחליט מה יעשו ב־1 בספטמבר, ואין מי שייתן תשובות.
"יש שאלות שמרחפות מעל הקיבוץ – אם יחזרו, כמה יחזרו, ומי יבוא במקום אלה שלא יחזרו, כי כבר יש משפחות ששוקלות לא לחזור. נכון, רוב התושבים הצהירו שהם חוזרים, אבל גם מי שהצהיר כך, מתנה זאת בביטחון ובהגנה".
פורת־פנסו חושבת שצריך תגבור של הצבא לאורך הגבול, אבל שהכוחות לא אמורים להיות בתוך הקיבוץ, "כי אנחנו לא רוצים מחנה צבאי. כן צריך לחזק ולתרגל את כיתות הכוננות. אי אפשר לוותר על היישובים על הגבול. לאן נגיע? נגור כולנו בין סובב כנרת לבאר־שבע?״
