ח"כ מיכאל ביטון נכנס בשעת חצות למטבח של כיתת הכוננות בקיבוץ חניתה, בודק את המקררים ומתאכזב. "שוב הם עשו לי את זה", הוא רוטן בתסכול. "אני שולח להם רשימת מצרכים, והם מקצצים ממנה חלקים כדי לחסוך. רציתי להכין דניס, והם הביאו מושט". אבל ביטון לא מתייאש. שעתיים לאחר מכן, בעודו מאייש את החמ"ל של כיתת הכוננות, הוא משגר מסרון ארוך לח"כ לשעבר יעל רון־בן־משה, חברת קיבוץ געתון. למחרת בבוקר היא מתייצבת במטבח בחניתה כשבידיה שקיות גדושות. וכך חברי כיתת הכוננות – התושבים היחידים שנשארו בחניתה, הרחק ממשפחותיהם המפונות – נהנים בליל שבת גם מדגי מושט ברוטב בסגנון מרוקאי, וגם מדגי דניס ממולאים בתנור.
הסיפור הקטן הזה פותח צוהר למציאות הבלתי אפשרית שמתקיימת בתשעת החודשים האחרונים בחניתה שבצפון – מציאות של חיים תחת אש, עמידה מתמדת על המשמר, אזרחים שמתפקדים כלוחמים חמושים, אבל גם הווי פנימי ואפילו רגעי נחת בתוך המצב הלא פשוט. ב־16 באוקטובר, תשעה ימים אחרי מתקפת הטרור של חמאס על יישובי הדרום, הוציא מפקד פיקוד הצפון צו אלוף שהורה על פינוי האוכלוסייה מהיישובים צמודי הגדר. שמונה מ־32 היישובים במועצה האזורית מטה אשר התרוקנו מתושביהם, ובהם גם חניתה, הקיבוץ הוותיק שהוקם ב־1938 כאחד מיישובי חומה ומגדל. 760 החברים פונו בתחילה לקיבוץ עין־חרוד בעמק יזרעאל, ובחניתה נשארו רק כעשרים גברים, חברי כיתת הכוננות, כדי להגן על הבית. גם כמה מתנדבים הצטרפו אליהם כדי לסייע בשמירה על הקיבוץ הריק כמעט. ביניהם היה אחד שעצם בואו למקום עורר תחילה מחלוקת, לפני שהתגלתה תרומתו הייחודית להגנה על חניתה.
ביום חמישי שעבר הצטרפתי למיכאל ביטון בנסיעה הארוכה מירוחם לגבול לבנון, כדי לראות את שגרת החיים שם מגובה הסירים והחמ"ל. גילוי נאות: אנחנו חברים ותיקים. בדרך צפונה הזכרתי לו שגם החברות שלנו התחילה משמירה משותפת. זה היה לפני 23 שנה, ביוני 2001. בעקבות מכת גנבות רכב בשכונה ששנינו התגוררנו בה אז, הוחלט לקיים סבב שמירות של התושבים. באחד הלילות השותף שלי למשמרת לא התעורר, וכך מצאתי את עצמי משגיח לבדי על הרחוב. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, ופתאום נעצר לידי רכב. ביטון, שהיה אז מנהל המתנ"ס, פתח חלון ושאל מה אני עושה פה בשעה כזאת. כששמע את התשובה, החליט באופן ספונטני להעביר איתי את המשמרת.
הקשר שלו עם חברי חניתה, מספר לי ביטון כעת, התחיל לפני ארבע שנים. בממשלת האחדות של נתניהו וגנץ הוא כיהן כשר לנושאים אזרחיים וחברתיים במשרד הביטחון, ובמסגרת תפקידו היה אחראי בין השאר על הקשר של המשרד עם הרשויות המקומיות, וכן על נושאים הקשורים למוכנות העורף האזרחי בחירום. חודש לאחר כניסתו לתפקיד הוא סייר בצפון יחד עם שר הביטחון גנץ, ונפגש עם אנשי קו העימות. "הם הציגו את האתגרים שהם מתמודדים איתם, כמו מיגון הצפון, מצב כיתות הכוננות ותקנות בתחום המס שעמדו לפגוע בהם. בתוך חצי שנה נתתי מענה. השגנו תקציב לאימוני כיתות הכוננות, לכספות ולהקמת 'דבורה' (יחידת התערבות לאירועי טרור בגבול לבנון – א"ר), טיפלנו בהטבות המס והתחלנו למגן את הצפון בסכום של 100 מיליון שקלים".
זמן קצר לאחר מכן פנו אליו ארז אדר, הרבש"ץ של חניתה, ונדב קמינר, יו"ר ועד ההנהלה של הקיבוץ, והזמינו אותו לביקור נוסף כדי לעמוד מקרוב על סוגיות הקשורות במיגון. "הגעתי אליהם בתשע בבוקר. הם הראו לי את הגבול ודיברו על פרצות בגדר ועל צורך במצלמות. בשלב מסוים אמרתי להם בחיוך: איך אתם לא מתביישים. בן אדם בא אליכם מירוחם, נסע יותר משלוש שעות, ואתם לא מציעים לו אפילו קפה? הם התחילו מיד לתת לי תירוצים ולבדוק אם יש להם ערכת קפה בג'יפ. כבר במפגש הזה קצת התאהבתי בהם וברוח של חניתה. אמרתי להם: לא רק שאעזור לכם במה שאוכל, אלא גם אבוא לפה לסוף שבוע עם המשפחה". קמינר הפנה אותו לכתובת המתאימה, אבל התעקש לארח בעצמו את משפחת ביטון לארוחת ערב, כדי לכפר על פגמי האירוח בביקור הקודם. בהמשך התארחה גם משפחת קמינר אצל הביטונים בירוחם.
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, ביטון הסתובב תחילה בחזית הדרום הקרובה לביתו. הספקנו אפילו להיפגש בחמ"ל העירוני של שדרות ולרוץ יחד לממ"ד. לאחר ההחלטה על פינוי היישובים בצפון הוא עלה לסיור באזור, ביקר בחניתה והביע באוזני חברו קמינר את רצונו להצטרף מדי פעם לכיתת הכוננות, לבשל לחברים ולסייע בשמירות. קמינר אהב את הרעיון, גם אדר הרבש"ץ הסכים, אבל אנשי כיתת הכוננות שלא הכירו את ביטון התחברו פחות. "אתה לא יכול לדמיין איזו התנגדות הייתה לרעיון שיבוא לפה פוליטיקאי", יספר לי קמינר. "הייתה תסיסה גדולה. הרבה אנשים טענו שהוא בא לעשות עלינו סיבוב. זה לא היה אישי נגד מיכאל; היה כעס על כל חברי הכנסת. אמרתי להם שזה אדם שהיה רתום לסייע לכיתות הכוננות עוד לפני המלחמה, ושאני לא מביא אותו כפוליטיקאי. מכיוון שארז זרם איתי, החלטתי לספוג את ההתנגדות של החברים. לא סיפרתי מילה למיכאל על זה".
העיר פונתה בגלל הלחץ
המשמרת הראשונה של ביטון בחניתה התקיימה כבר באמצע אוקטובר, ומאז הלך והתקבע הנוהל: בימי חמישי מדי שבועיים – ולפעמים כבר בימי רביעי, בהתאם לעבודת הכנסת – הוא מצפין לחניתה, לסוף שבוע שלם של שמירות ושל בישולים. ביום שישי בתשע בבוקר הוא מתייצב במטבח הקטן, ובשמונה השעות הבאות הוא מתפקד שם על תקן השף. כמה חברים מקבלים ממנו הוראות ומסייעים בהכנות. ביטון דאג להביא לכאן סיר גדול, תרומתו של בעל קייטרינג מירוחם. בשבועות הראשונים הח"כ גם ערך בעצמו את הקניות, אבל בהמשך סוכם שהוא יעביר רשימת מצרכים לרס"פ של כיתת הכוננות. "אני אמור לבשל ל־12 איש בערך, אבל אני מבשל כמות שמספיקה לארבעים", מודה ביטון. "עם הזמן נוצרה דינמיקה – הם מקצצים לי ברשימת הקניות, ואני מתעקש על השלמות, כי הגיוון חשוב לי".
ההתמדה, השמירות המשותפות בש"ג בשעות הקטנות של הלילה, שיחות הנפש בחמ"ל וגם המטעמים שיצאו מתחת ידיו עשו את שלהם. "כל החברים הגיעו אליי אחד־אחד להתנצל ואמרו שצדקתי", מספר קמינר. "מי שהיה ראש המתנגדים לצירוף של מיכאל הוא היום אחד המעריצים הכי גדולים שלו".
ביטון מצידו מספר כיצד המשימה שנטל על עצמו בחניתה השפיעה גם על סדר יומו כחבר כנסת וכיו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל. "ההגעה לכאן פקחה לי את העיניים לראות את הדברים שנחוצים לאזור. למשל, לדאוג למענקים שישמרו את העובדים בתעשייה כאן, לדאוג לבעלי העסקים ולסייע להם מול רשות המיסים, וכמובן לקדם הצטיידות מתאימה של כיתות הכוננות. לקראת הקיץ פעלנו למשל להכין את הכיתות להתמודדות עם שרפות, כי בקו הגבול שרפות הן לא נושא אזרחי, אלא צבאי ואסטרטגי. באופן כללי אני משתדל להיות כתובת עבורם".
אשתו אילנה והילדים תומכים בהתגייסות שלו, למרות המחיר המשפחתי, וכבר התרגלו ללו"ז המשוגע הנובע מכך. "הרעיון הוא לעשות דבר שיש בו התמדה ועומק", אומר ביטון. "לא להסתפק בביקור, אלא להיות חלק. כמו בפסוק 'עמו אנוכי בצרה', שנאמר אומנם על הקב"ה, אבל אפשר לקחת ממנו את הרעיון שצריכים להיות עם אנשים בצרה שלהם".
כמי שהיה ממונה בעבר על צעדי החירום הננקטים בעורף, אתה סבור שפינוי התושבים בצפון היה מהלך נכון?
"היה צורך לפנות את היישובים בטווח של שני קילומטרים מהגבול לצורך יצירת מרחב לחימה, כדי שהצבא לא יהיה ממוקד באזרחים אלא במשימה הצבאית. אבל את העיר קריית־שמונה לא היו צריכים לפנות. ההחלטה הזאת הושפעה מאוד מלחץ ציבורי".
איום הקרפיונים
אנחנו מגיעים לחניתה בחצות. ביטון בודק את תכולת המקררים, ולאחר מכן נערך למשמרת בחמ"ל, קומה מתחת למטבח. חלק מאנשי כיתת הכוננות, ובעיקר המילואימניקים המתנדבים שהצטרפו אליה בחודשים האחרונים, ישנים צמוד לחמ"ל, ושאר חברי הכיתה לנים בבתיהם בקיבוץ. ביטון ישן בדרך כלל בביתו של קמינר. הפעם הבית היה אמור להיות ריק, כי נדב קמינר שהה עם משפחתו בדירה שהם שוכרים בכפר־ורדים. כשאנחנו מגיעים לבית אנחנו מופתעים למצוא שם את אחד מחברי הקיבוץ, יקי מאיר. בשבוע שעבר הוא חזר עם משפחתו משליחות של שלוש שנים בפריז, שם שימש קצין הביטחון של אל־על. מכיוון שהבית שלהם בקיבוץ עדיין מושכר, הם שכרו לעצמם דירה בנהריה, ויקי (50) מיהר להצטרף לחבריו בכיתת הכוננות בחניתה.
ביטון יוצא למשמרת של כמה שעות בחמ"ל, ואני פורש לישון, לא לפני שהוא מצווה עליי להעיר אותו בזמן כדי שיתחיל בבישולים. המטבח הקטן שאנחנו נכנסים אליו בבוקר נמצא במועדון הוותיקים, שהוסב במהלך המלחמה לחדר אוכל. כמה מחברי כיתת הכוננות כבר יושבים כאן ומחכים לשקשוקה של ביטון כדי לפתוח את היום.
ברוך בן־זקן, 63, עובד כמורה בגשר־הזיו. לחניתה הוא הגיע לפני חמישים שנה כילד חוץ במסגרת עליית הנוער, "ועד היום החברים בקיבוץ קוראים לי ילד חוץ". אשתו אורנה הגיעה לקיבוץ כשעלתה ארצה מצרפת בגרעין עולים, וכאן נפגשו דרכיהם. יש להם שלושה בנים, אחד מהם לוחם ימ"מ שהשתתף בקרבות ביישובי עוטף עזה בימים הראשונים של המלחמה.
את שירותו הסדיר עשה בן־זקן כלוחם בשייטת, ולאחר מכן שירת שנים ארוכות בחטיבת המילואים של הצנחנים. בגיל 47 הצטרף לכיתת הכוננות של חניתה. "הצבא שומר, ואנחנו אמורים לעזור לו ככוח מקומי", הוא מסביר. "בכל שבוע אנחנו מקיימים תרגילי ירי, אימוני לוחמה או כיבוי אש – אנחנו הרי בתוך יער – והאימונים הללו מחזיקים אותנו במתח. אני גם מסתובב הרבה בקיבוץ על אופניים חשמליים, כדי לראות אם יש נזקים ודברים שצריכים לתחזק".
בן־זקן גם לקח על עצמו באופן לא רשמי את תפקיד רכז התרבות של כיתת הכוננות. "התרבות זה החוסן שלנו. אני מגייס את החברים להעביר פה שיחות על החיים שלהם, על העבודה ועל תחביבים. גם אחרי חמישים שנה בקיבוץ לא הכרתי את כולם, ובזכות השיחות בתקופה הזאת אני מכיר אותם הרבה יותר. שכנעתי גם את הבן שלי מהימ"מ לספר על מה שהוא עבר בתחילת המלחמה. הוא דיבר ארבעים דקות. בחיים לא שמעתי אותו מספר כל כך הרבה".
הוא מודה שהיה בין אלה שלא התחברו בהתחלה לביטון. "אמרתי, מה מכניסים לנו פוליטיקה, ומי זה בכלל הבחור הזה. ומצד שני, חשבתי, אם קמינר מדבר עליו ככה, בואו ננסה להכיר אותו. כששמרתי בשער יחד עם הבנים שלי, מיכאל בא, התיישב איתנו והתחלנו להכיר. דיברנו על החיים, בלי מילה אחת על פוליטיקה. מאז אני לא מוכן לוותר על המפגש איתו. באחת הפעמים הוא הביא לכאן חבר שלו, שחקן, כדי שיעשה לנו הצגה על שביל ישראל. הנשים שלנו מקנאות בנו כי אנחנו מתעדים את הבישולים של מיכאל, והן רואות שיש לנו ארוחות גורמה. אנחנו צריכים אומנם לנקות המון כלים אחרי שהוא מסיים לבשל, אבל עושים את זה באהבה".
ברוך בן־זקן: "התרבות היא החוסן שלנו. אני מגייס את החברים להעביר שיחות על החיים שלהם, על העבודה ועל תחביבים. בזכות התקופה הזאת אני מכיר אותם יותר ממה שהכרתי אחרי חמישים שנות מגורים בקיבוץ. שכנעתי את הבן שלי לספר מה הוא עבר במלחמה, והוא דיבר ארבעים דקות. בחיים לא שמעתי אותו מספר כל כך הרבה"
פול וינשטיין (57) הגיע לחניתה בשנת 1987 כחייל בודד. "עליתי ארצה מדרום־אפריקה. השירות בצבא שם היה חובה, ואמרתי שאם כבר להיות חייל, אז רק בישראל", הוא מספר. "כאן נתנו לי כל מה שחייל בודד צריך, עד כדי כך שוויתרתי על המענק מהצבא". את אשתו גאולה הוא הכיר כמה שנים אחר כך, כשלקח את המתנדבים בקיבוץ לטיול בטבריה. אחד משלושת ילדיהם אמור לסיים בימים הקרובים את שירותו כלוחם בסדיר, וכרגע הוא מוצב לא הרחק מהקיבוץ.
לצד ההתנדבות בכיתת הכוננות, וינשטיין עובד כראש צוות מכני באחד ממפעלי הקיבוץ. בני משפחתו שוהים ביישוב נופית שבגליל התחתון, והוא רואה אותם אחת לשבועיים. חברי הכיתה, הוא מספר, זוכים לחיבוק מהרבה מתנדבים ותיירים, שמגיעים לשער הקיבוץ ומשאירים שם חבילות מזון עבורם.
בזמן ארוחת הבוקר מגיעה יעל רון־בן־משה, ומביאה את המצרכים שביטון ביקש אחרי שסקר בדאגה את תכולת המקררים. הקיבוץ שלה, געתון, משתייך גם הוא למועצה האזורית מטה אשר, אבל לא פונה מתושביו. את חברי כיתת הכוננות של חניתה היא מכירה משנים של שכנות טובה וגם מפעילותה הציבורית. מדצמבר 2020 עד נובמבר 2022 היא כיהנה כחברת כנסת בסיעת כחול לבן לצד ביטון, והייתה גם מזכ"לית המפלגה. היום היא מנהלת את איגוד מגדלי הבננות. לדבריה זאת לא הפעם הראשונה שביטון מקפיץ אותה להשלמת קניות ביום שישי, אבל היא עושה זאת בשמחה. יחד איתה בא לכאן בן זוגה דורון, שמשרת במילואים בחטיבת אלכסנדרוני אף שעבר את גיל הפטור. הוא בדיוק יצא לכמה ימים מרפיח, ועכשיו הוא מתיישב ליד השולחן ומקלף שיני שום בשביל המטבוחה של ביטון. אני על חיתוך העגבניות.
בערך בעשר בבוקר, כשביטון כבר עמוק בסירים, קמינר מגיע למטבח והשניים מתחילים להתווכח האם היה צורך בדגי דניס. "מושט זה אחלה דג", נוזף קמינר בשף האורח, "אם לא תפסיק עם הדניס, אני אתחיל להביא קרפיונים". ארז אדר הרבש"ץ מסביר לי שהוויכוח הזה חוזר על עצמו כמעט בכל ביקור של ביטון. "הורדנו לו את המצרכים בחצי, ועדיין האוכל שהוא מבשל מספיק לנו לכל השבוע, ואפילו נשאר לנו".
קמינר (49), סגן־אלוף במילואים, סיים לפני ארבע שנים שירות צבאי ממושך בחיל הים. לחניתה הוא עבר ב־2008. "גרנו לפני כן בנשר, אבל חיפשנו מקום קהילתי יותר. בדיוק באותו הזמן ארז שיווק את ההרחבה של חניתה, ואנחנו היינו מהמשפחות הראשונות שהצטרפו". היום הוא לא רק חבר קיבוץ, אלא כאמור גם יו"ר ועד ההנהלה של חניתה. במקביל יש לו שני עסקים – שלא מתפקדים עכשיו בגלל המצב הביטחוני – והוא מועסק כיועץ לאגף התכנון במשרד הביטחון. אשתו עובדת ברפאל, והבכור משלושת ילדיהם סיים עכשיו שירות מילואים ברפיח. לאחר הפינוי עברה המשפחה לעפולה למשך כמה חודשים, וכעת הם שוכרים דירה בכפר־ורדים, עם עוד כשלושים משפחות מחניתה.
ארז אדר (47) הוא דור שלישי בחניתה. לפני שבע שנים מונה לרבש"ץ, ולצד זאת הוא ממונה על הבטיחות במפעלי הקיבוץ. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים שנמצאים עכשיו בנהריה. את המשפחה שלו הוא רואה רק אחת לשבוע וחצי־שבועיים.
קמינר ואדר מספרים שההצטרפות של ביטון לכיתת הכוננות תרמה לחברים לא רק שעות שמירה והררי אוכל, אלא גם פתחה להם את הדלת למקבלי ההחלטות בירושלים. "מיכאל נתן לנו קול בכנסת", אומר קמינר. "הוא עזר לנו לדחוף את תהליך ההצטיידות של כיתות הכוננות, היה הראשון בכנסת שדאג לתמיכה בעסקים ובמפעלים שנאלצו לעזוב את האזור, ועזר לנו בתהליכים בירוקרטיים כמו הוצאת רישיונות לאקדחים. כל דבר שהיה חסר פה, בנושאים צבאיים ובנושאים אזרחיים, עלה דרכו לדיון בכנסת. מעבר לזה, מיכאל שם את חניתה על המפה. הוא ישב פעם בוועדה שלו כשהוא לבוש חולצה של כיתת הכוננות, ולקראת אחד הנאומים במליאה הוא ביקש ממני רשימה של כל חברי הכיתה, שמות הנשים שלהם ומה כל אחד מהם עושה. הוא הזכיר אותם בנאום, וזה היה מרגש".
אתם מרגישים שכיתות הכוננות מקבלות היום יחס ראוי?
אדר: "לצערי עדיין יש בעיה בתפיסה. חלק מהציוד הצבאי שאמור להגיע אלינו לא מגיע, או שנותנים לנו ציוד ישן. צריך לזכור שמי שעשה את העבודה בעוטף עזה היו כיתות הכוננות".
מותשים ומסכנים? לא כאן
בזמן שאנחנו מדברים, ביטון ממשיך לבשל ולעדכן את התפריט. כבד, פרגיות, קציצות בשני טעמים, שני סוגי דגים, אורז, תפוחי אדמה, עוף ממולא, חמין והמון סלטים. ברשימה מופיע גם הסעיף "שניצלים לפרטר", וביטון מסביר: "הוא אוכל רק שניצלים, אז אני מכין לו במיוחד". פרטר מהשניצלים הוא גיל פרטר (45) – חבר קיבוץ חניתה מזה 15 שנה, ו"עצמאי שלא עובד כבר תשעה חודשים". אשתו ושלושת ילדיו התגוררו עד השבוע במעונות הסטודנטים בעפולה, וכעת עוברים גם הם לכפר־ורדים. את שירותו הצבאי עשה כחובש בגולני, ומאז שעבר לחניתה הוא חבר כיתת הכוננות. "אני לא מאלו שהרימו גבה כשמיכאל הגיע", הוא אומר. "הבן־אדם בא מתוך אכפתיות, נותן מהזמן שלו, מהכסף שלו, מהאנרגיה שלו. החיבור איתו היה מיידי".
החברים בחניתה יודעים לגמול לביטון. בפברואר הם חגגו לו יום הולדת 54, ובשבוע שעבר קיבל מהם סינר הנושא את הכיתוב "שף מיכאל ביטון, כיתת כוננות חניתה". ובמקביל הוזמנו ארבעה סינרים המכתירים את לובשיהם כסו־שף של ביטון. החברים קנו מתנה ברוח זו גם לכרם, הנכדה שנולדה לביטון לפני כחודשיים. הוא מצידו כתב להם שיר, ובו השורות: "שׁוּב עֲנָנִים מִתְקַדְּרִים בְּשָׁמֵינוּ / שׁוּב צִפּוֹרֵי בַּרְזֶל מַרְעִידוֹת כְּנַף בֵּיתֵנוּ / (…) שׁוּב הָרֵעוּת מַרְכִּינָה רֹאשׁ מִתְגַּיֶּסֶת אֶל אַחְוַת אַחִים / שׁוּב מְפַעֵם בָּם חֹסֶן מוֹרֶשֶׁת קַדְמוֹנִים כְּחוֹמָה וּמִגְדָּל כּוֹנָנִים".
האווירה במבנה של כיתת הכוננות נהדרת, אבל בחוץ ממתינה מציאות ביטחונית מאתגרת. "בימים הראשונים של המלחמה היינו בהמתנה דרוכה שייכנסו לכאן מחבלים מלבנון. כבר נהרגו אז כמה מחבלים על גדר הגבול", מספר אדר. "היום אנחנו מעבירים הרבה זמן במרחבים מוגנים בגלל התרעות על כטב"מים, לפעמים נשארים אפילו במשך חצי יום, כי זה מציל חיים". וכאן בחניתה ניתנה המחשה כואבת לקביעה הזאת: לפני כשלושה חודשים נפל חלק של כטב"ם לא הרחק מהמקום שבו אנחנו יושבים, ורועי אטלי, אחד מחברי כיתת הכוננות, נפצע באורח קשה. "הייתה התרעה ארבעים דקות לפני כן, בשלב מסוים חזרנו לשגרה, ואחרי שמונה דקות נפל הכטב"ם", מספרים החברים. "לפעמים יש אזעקה, ולפעמים אתה פשוט שומע מכסחת דשא שעפה באוויר, וצריך למצוא מחסה בתוך שניות".
איך המצב הזה אמור להסתיים מבחינתכם?
קמינר: "יהיה הסכם, אבל אנחנו רוצים הסכם שיבוא אחרי מלחמה, ולא לפני. חשוב לי לומר שאנחנו לא מסכנים, וגם אם אנחנו מקטרים, מצבנו מצוין בסך הכול. אנשים נפגעו כלכלית, אבל אף אחד פה לא רעב ללחם, יש לנו קורת גג, והמדינה מממנת לנו את קורת הגג הזאת. אבל יש פה עניין אסטרטגי של 'רצועת ביטחון' שנוצרה בתוך שטח מדינת ישראל. מעבר לכך, אנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו. אנחנו לא מותשים ומסכנים, אנחנו חזקים פי מאה ממה שנראה, אבל ישראל צריכה להפוך את תושבי לבנון למותשים ומסכנים.
"אני מצפה למענה אמיתי – נגבה מחיר ממדינת לבנון ולא רק מחיזבאללה, ושההסכם יבוא מעמדה של כוח. אני לא מצפה שהרמטכ"ל יגיד לי מהן תוכניות הצבא, אבל אני כן דורש מממשלת ישראל שהן יכללו גם תקיפה חזקה וכבדה. אנחנו צריכים לשלול מחיזבאללה את המוטיבציה לתקוף בעשרים־שלושים השנים הקרובות, ובלי שום טפטופים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
