אהבת חייה של ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות, היה אהוד בן־דרור, שכרטיסי "אדי" המצהירים על נכונות לתרומת איברים לאחר המוות נקראים על שמו. אבל דווקא את הפרט הזה, שמקשר בין חייה ובין תפקידה המקצועי, אשכנזי לא חשבה לכלול ברומאן האוטוביוגרפי למחצה שלה "לטובת הילדה" (ידיעות ספרים), המספר על חוויית האימוץ שלה. רק בעקבות הערה של חברה קרובה אשכנזי הסכימה להוסיף גרסה מעובדת של ההתרחשויות: במקום אדי היא קוראת לדמות "אודי", אבל שאר הסיפור מסופר פחות או יותר כפי שהיה באמת.
הם הכירו בבית החולים כשאדי, חולה כליות, הגיע אליו לטיפולי דיאליזה, ואילו תמר (בספר: "טלי") הייתה בשלבי סיום הכשרתה בבית הספר לאחיות. "הייתי בתקופת מעבר בין הלימודים שהסתיימו למועד הגיוס בפועל", כותבת אשכנזי בספר. "התחיילתי בטרם התחלתי את לימודי הסיעוד במסגרת העתודה, כדי לשרת אחר כך כאחות בצבא". רק אחרי שנתיים של דיאליזה, כמעט כלאחר יאוש, נמצאה לאדי־אודי כליה מתאימה – אבל אחרי ההשתלה, "בלי כל התרעה, פתאום הופיע אצלו חום, ובדיקות הדם הצביעו על הרעה בתפקודים. הבנו כי מתחילה דחייה של הכליה. מיד הוא הועבר לחדר אחר לבידוד. רק אמו ואני הורשינו להיכנס אליו, בחלוק ועם כיסוי מיוחד לנעליים".
כעבוד יומיים ללא הרעה במצבו אך גם ללא שיפור, היא עזרה לו להתארגן לקראת מקלחת. "לאחר שסייעתי לו לשבת בכיסא מתחת לברז, יצאתי לרגע להביא את השמפו והמגבת שהכנתי מבעוד מועד על מיטתו, במרחק מטר וחצי משם. נעדרתי לשתי שניות בלבד, אבל כשחזרתי למקלחת ראשו היה שמוט, והוא היה מחוסר הכרה. 'אודי! אודי!', צעקתי והזעקתי את האחות, שלחצה על פעמון הקריאה להחייאה. בתוך דקות הוחזר אודי למיטתו, וצוותי ההחייאה הסתערו עליו עם כל הציוד הטיפולי. זה לא עזר. אודי שלי מת".
"בלי כל התרעה, פתאום הופיע אצלו חום, ובדיקות הדם הצביעו על הרעה בתפקודים. הבנו כי מתחילה דחייה של הכליה. מיד הוא הועבר לחדר אחר לבידוד. רק אמו ואני הורשינו להיכנס אליו, בחלוק ועם כיסוי מיוחד לנעליים"
זה היה ב־1978. הוריו של אדי, דבורה ושמואל בן־דרור, החליטו להקים לזכרו את עמותת אדי שעסקה בהחתמה המונית על כרטיס ההסכמה לתרומת איברים לאחר המוות. הם ראו בכך את צוואתו של בנם, שייחל לכך שסבל דומה יימנע מחולי כליות אחרים. ב־1989 משרד הבריאות לקח חסות על יוזמת ההחתמה, אך היא המשיכה לשאת את שמו של אדי. עד אז חתמו כ־200 אלף ישראלים על הסכמתם לתרומת איבריהם. כיום כבר חתומים על הכרטיס הזה יותר ממיליון ישראלים, כ־11 אחוזים מהאוכלוסיה. ועדיין, זהו נתון נמוך יחסית למדינות אחרות במערב.
כחמישים נפטרים בישראל תרמו איברים ב־1998; בשנים האחרונות מספרם הגיע ל־105 בממוצע. מהנפטרים נתרם יותר מאיבר אחד, ולכן יש כ־350 השתלות של איברים מהמת מדי שנה בישראל. בספרד, המובילה בתרומות איברים מן המת, אין כלל צורך בתרומות מהחי, בשל שיעור ההסכמה הגבוה לתרומות מנפטרים. "הם לא זקוקים לזה. בספרד מחכים עד שנה לתרומת איבר מהמת ואילו אצלנו מחכים חמש שנים בממוצע", אומרת אשכנזי. "רמת הדתיות שם נמוכה, ובדת הקתולית האפיפיור מעודד תרומת איברים. אבל בעיקר יש להודות שהאתיקה שם אינה נר לרגלם: ידם קלה על ההדק יותר מאשר אצלנו בקביעת המוות. שם רופא מחלקה קובע מוות של אדם. ראיתי פעם סרטון של התהליכים בתחום שם, וזה עורר צמרמורת. בנוסף יש אצלם גם יותר תאונות דרכים".
ישראל, מנגד, מובילה בתרומות מן החי. אחריה ניצבת טורקיה, "אבל סביר שבטורקיה מדובר גם בסחר באיברים", טוענת אשכנזי. בשתי המדינות יש יותר תרומות מן החי דווקא בגלל החולשה בתחום התרומות מן המת. "בטורקיה אין כמעט השתלות מהמת כי המוסלמים תורמים בשיעורים נמוכים מאוד. המוסלמים בישראל נוטים לתרום יותר מהם". בתרומות איברים אלטרואיסטיות מהחי, לישראל אין אח ורע בעולם.
מהמת אל החי
כבר 26 שנים היא ניצבת בראש המרכז הלאומי להשתלות. כל תרומת איברים בישראל – מהחי ומהמת, תרומות אלטרואיסטיות ותרומות בתוך המשפחה – עוברת דרכה, ובין השאר תחת החסות הזאת מתקיימת גם משימת ההחתמה ההמונית על כרטיסי אדי. היא נקלעה למשרה כמעט במקרה, ובלי שום קשר להיכרותה עם אדי ז"ל. כשהוקם המרכז הלאומי להשתלות במשרד בשנת 1993 הוא הופקד על ניהול מאגר התורמים ועל קידום החתימה על כרטיסי אדי בישראל; אשכנזי נכנסה לתמונה רק ב־1997, כשעזבה את עבודתה כאחות בחברת התרופות טבע. "בנסיעה לבית החולים רמב"ם חבר טוב שלף גזיר עיתון שנכתב בו שמשרד הבריאות מחפש מתאמת השתלות ארצית. הלכתי להתראיין, עברו כמה חודשים, ומנכ"ל משרד הבריאות דאז גבי ברבש הזמין אותי אליו לריאיון נוסף. בטיפשותי אז, במה שמכונה 'בוחן מציאות לקוי', לא מיהרתי להסכים ואמרתי שאבדוק ביומן אם מתאפשר לי להיפגש. בסופו של דבר קיבלתי את המשרה הזאת ומאז אני בתפקיד".
עד הקמת המרכז הלאומי להשתלות ב־1993 קבע כל בית חולים בישראל בעצמו את סדר העדיפויות להשתלה במסגרתו. חולים היו נרשמים אז ברשימות של כמה בתי חולים, ומקווים שבאחד מהם יימצא איבר להשתלה עבורם. "מעולם לא ידעת למה קראו דווקא לחולה מסוים להשתלה ולא לחולה אחר. לא היו נהלים", מספרת אשכנזי. "מעת הקמת מרכז ההשתלות אפשר היה להירשם להשתלה רק במרכז השתלות אחד, ונקבעו נוהלי הקצאה וקריטריונים".
כיום המרכז הלאומי להשתלות הוא הגוף היחיד בישראל שמורשה לגייס תרומות איברים להשתלה ולהקצות אותם לחולים הממתינים. כשראו שמספר תורמי האיברים לא גדל למרות הקמת המרכז, שלח מנכ"ל משרד הבריאות את הצוותים ללמוד את המצב בעולם, ולבדוק כיצד לשפר אותו: "כך גילו שבספרד, שמובילה עד היום בתרומות איברים, קיים איש מפתח לתרומות איברים בכל בית חולים", מספרת אשכנזי. "החליטו לעשות זאת גם כאן. בתחילה היו בארץ שישה בתי חולים שהוצבו בהם מתאמות השתלה, שהיו עובדות סוציאליות. זאת אומרת, הן ידעו לדבר עם המשפחה של התורם הפוטנציאלי אבל לא נקטו את הטיפול הנדרש כדי לשמר את האיברים עד התרומה בפועל. בעקבות מקרה טרגי מסוים החליט ברבש שמתאמות ההשתלה יהיו אחיות. הוקם אז מערך של מתאמות השתלה בכל בית חולים בישראל, ולשם כך גויסתי אני".
מספר ההשתלות צמח גם בשל הניסיון הרפואי הצומח בתחום. "כשהיו רק שלושה ניתוחי השתלת כבד בשנה, ההשתלות הסתיימו לא פעם במוות. זה עורר פחד בקרב המיועדים להשתלה. אבל מתרומה של שלושה כבדים בשנה הגענו בתוך שנה לחמישים כבדים, מה שהביא לכך שהחולים והרופאים שלהם נתנו אמון בתהליך והסכימו להירשם כממתינים", מספרת אשכנזי.
כחלק מתפקידה מקבלת אשכנזי דיווח בזמן אמת על כל מוות בישראל שיש בו פוטנציאל לתרומת איברים, והיא מנהלת את מאמצי התיאום להשגת אישור המשפחה, לטיפול בה, ולחיבור איברי התרומה עם החולים שיקבלו אותה. "במקור מרכז ההשתלות נועד לתרומות איברים מהמת, אבל אט־אט וככל שהתפתחו הרפואה והידע, הרכיב של תרומות איברים מהחי התרחב", אומרת אשכנזי. "בראשית שנות האלפיים נרשמו חמישים־שבעים תרומות מהחי מדי שנה, ורובן תרומות בתוך המשפחה. היום יש בישראל 300 תרומות איברים מהחי מדי שנה, רובן אלטרואיסטיות".
בהשתלות הללו כרוכים לעיתים מאמצי תיאום רבים, ולפעמים נרחבים מאוד. בהשתלות הצלבה שכוללות שלושה, ארבעה וחמישה ניתוחי השתלה מקבילים במעגל תרומה רחב, התיאום הנדרש כולל מאמצים חובקי עולם ושיתופי פעולה בינלאומיים. לעיתים כליה ישראלית מוטסת לחולה בחו"ל ותמורתה מוטסת ארצה כליה מתאימה להשתלה בחולה ישראלי. מאז הסכמי אברהם גם איחוד האמירויות, למשל, משולבת במעגל ההצלבות הישראלי.
כולם קדושים
מקרב תורמי האיברים החיים, בכ־45 אחוזים מהמקרים אלה תרומות בתוך המשפחה. 55 האחוזים האחרים הם תרומות אלטרואיסטיות. "יש בישראל הרבה יותר נדיבות מהרגיל", מנמקת זאת אשכנזי. "בשנה־שנתיים האחרונות הפסקתי לשבת בוועדות המאשרות את התרומה, אבל במשך 12 שנים ישבתי בהן והתרשמתי שכמעט כל תורמי האיברים תורמים לחברה בדרכים נוספות ומתנדבים. בדי־אן־איי שלהם מוטבעת הנתינה". להתרשמותה של אשכנזי, רוב התורמים האלטרואיסטים מגיעים מהציונות הדתית.
"כשהיו רק שלושה ניתוחי השתלת כבד בשנה, ההשתלות הסתיימו לא פעם במוות. זה עורר פחד בקרב המיועדים להשתלה. אבל מתרומה של שלושה בשנה הגענו בתוך שנה לחמישים, מה שהביא לכך שהחולים והרופאים שלהם נתנו אמון בתהליך והסכימו להירשם כממתינים"
כל התורמים החיים וכל משפחות התורמים שנפטרו מקבלים מאשכנזי את מספר הטלפון האישי שלה, והיא מבקשת שייצרו איתה קשר בכל עניין. והיא אכן זמינה. "מתקשרים אליי המון, גם מהחזית", היא אומרת. "איך ידעתי שהתמרון היבשתי התחיל? תורם דתי התקשר בשעה מאוחרת בליל שבת לשאול בעניינים רפואיים דחופים. היה מישהו שתרם בראש השנה ואחרי שלושה שבועות התגייס למלחמה. כעסנו עליו ואמרנו לו שהוא משוגע. הוא התקשר אליי בשלב מסוים ושאל עד איזה שלב אחרי התרומה צריך לישון היטב בלילה. לא ירדתי לסוף דעתו עד שהבנתי שהוא מוצב בגבול הצפון, וישן על הרצפה בהיעדר מיטה". אשכנזי, בת קיבוץ בית־השיטה, הפעילה את קשריה בתנועה הקיבוצית – ובתוך דקות נמצא ללוחם־התורם הזה חדר לישון בו בקיבוץ אילון.
ההסתדרות הרפואית מבקשת לאחרונה לאסור על תורם אלטרואיסטי להגביל את המיועדים לקבל את כלייתו. אני עצמי, לאחר שתרמתי כליה, הסברתי ש"התנאי היחיד שלי היה שהכליה תלך ליהודי. זה העם שלי, וזו הקהילה שלי". אשכנזי מאשרת שפרשת הרצון לתרום כליה בתנאי שהיא תינתן ליהודים בלבד עוררה משבר פנימי בקהילת העוסקים בתחום, אולם כעובדת מדינה היא מנועה לדבריה מלהשיב לשאלות בנושא. בכל זאת חשוב לה לומר מילה טובה על תורמי האיברים: "כשישבתי בוועדות תמיד הרגשתי קטנה לידם. עד היום, למרות שאני לא אוהבת להשתמש בסופרלטיבים, הצוות שלי וגם גורמים במשרד הבריאות שומעים ממני בקשר אליהם את המילה 'קדושים'. יש בי מחויבות רגשית ומוסרית להעניק להם מענה מהיר, שירות וסיוע. אני לא מדברת על מילוי החובה בחוק, אלא הרבה מעבר – על כל מה שסביב לתרומה ותלוי בנו: הזמינות, הנגישות, האוזן הקשובה וכמובן גם פתרון בעיות כשצריך. נראה לי שהרוח הזאת מחלחלת הלאה גם לקופות חולים, לחברות ביטוח ולמשרד הבריאות".
למה חשוב לחתום על כרטיס אדי, כאשר בכל מקרה ברגע האמת, לא עלינו, ניגשים למשפחה ומבקשים ממנה לתרום את איברי הנפטר?
"כשמישהו חתום על כרטיס ברור למשפחה שזה מה שיהיה. כמעט אין מקרה שמישהו חתם על הכרטיס והמשפחה לא מילאה את בקשתו, גם אם המשפחה לא היתה בוחרת בזה מלכתחילה מעצמה. אתה לא מתאר לעצמך עד כמה זה עוזר. אנחנו משיקים עכשיו תוכנית ארצית שעבדה כבר בכמה בתי חולים: אם מגיע אדם לחדר מיון לאחר החייאה ארוכה בלי דופק, והחייאה של לפחות חצי שעה לא הועילה – פונים למשפחה לבקש לתרום את איבריו. אם המשפחה מסכימה מחברים את המת למכשיר שממשיך את פעולת הלב באופן מלאכותי. כך איבריו זמינים לתרומה במשך זמן ארוך יותר. במצבים האלה אם יש כרטיס אדי אפשר להתחיל מוקדם יותר את תהליך התרומה ולהציל יותר חיים".
בחלוף השנים עולה גיל התורמים האפשריים. בניגוד לעבר, לא פעם גם איברים של בני שמונים־תשעים נמצאים ראויים לתרומה, "כי תוחלת החיים עולה וכיום אנשים מגיעים לגיל מבוגר יותר כשהם בריאים, מקפידים יותר על תזונה ומבצעים פעילות גופנית". גם האיברים עצמם מוענקים לאנשים מבוגרים יותר: "בעבר הגבילו את גיל קבלת הכבד ל־65. מי שעבר את הגיל הזה היה צריך לנסוע לחו"ל כדי לזכות בכבד, או להשלים עם מר גורלו. בשלב מסוים הסרנו את קריטריון הגיל. זה קרה כשבאחת הוועדות בעניין פרופ' אסא כשר שאל לתומו למה לגיטימי ליטול איבר להשתלה מאדם בן 75, אבל אי אפשר להעניק איבר לאדם בגיל כזה".
אצלנו בבית־השיטה
מפעל ההשתלות המתעצם בישראל תופס את עיקר סדר יומה של אשכנזי זה יותר מחצי יובל שנים, אך עיקרו של הספר שכתבה, "לטובת הילדה", עוסק בעניין אחר לחלוטין – המסע המפרך בדרך לאימוץ שני ילדיה, יולי ויונתן, מבית היתומים מס' 10 בסנט־פטרבורג. לא כל פרט בספר הוא תיאור מדויק של חוויותיה, אבל ככלל מדובר בהתרחשויות אמיתיות לגמרי. אשכנזי (ובספר "טלי") נאלצת לעבור מסעות ייסורים, להיפרד מהון רב ולטוס שוב ושוב בקו נתב"ג־סנט־פטרבורג־מוסקבה כדי לזכות בילדה משלה, ובשלב הבא גם בילד. מסופר שם בין השאר על השופטת הרוסייה שמטעמי אנטישמיות פסלה את בקשת האימוץ השנייה של אשכנזי, כביכול בשם הסכנה הנוראה הצפויה לילד אילו יגיע לישראל, בשיא האינתיפאדה השנייה.
אשכנזי הפעילה אז את כל מי שהייתה יכולה להשיג ברשויות הישראליות, ובין השאר את שר החוץ פרס, שהעלה את הנושא בשיחותיו עם בכירי הממשל הרוסי. היא גם עירבה את הרב הראשי של רוסיה ברל לזר, סיפרה לו שהיא נצר לבעל התניא (מה שנכון), וביקשה את סיועו בקידום האימוץ, והוא נחלץ לעזור. אגב, לפי הספר וגם במציאות ברוסיה נהוג להעניק לשופטים מתנות – במקרה הזה בקבוקי בירה – כדי לשכנע אותם "לפסוק נכון". סוף דבר, בית המשפט העליון במוסקבה הפך את החלטת המחוזי בסנט־פטרבורג ואישר את האימוץ.
הבת המאומצת בספר, אלה, מבקשת בהמשך חייה לפתוח את תיק האימוץ, שהיה עבורה פצע מדמם, עניין בלתי פתור ומטריד. האם ובתה שבו לרוסיה, ועמדו שוב בפני בית המשפט הרוסי עד שאישר לבסוף את פתיחת התיק. אלה וטלי גילו שבית היתומים מס' 10 נסגר חמש שנים קודם לכן ולא נותרה ממנו אלא חורבה; ואלה פגשה לראשונה בחייה את אחיה הביולוגי מישה, שיכור מוודקה, שגילה לה שאמה ושאר משפחתה כבר אינם בין החיים. מישה הבהיר לה שאמם הביולוגית עשתה עמה חסד גדול בכך שמסרה אותה לאימוץ, כי אלמלא כן הייתה גדלה במציאות של פשע, סמים ואלכוהול וללא תקווה, חיים טיפוסיים לעיר השנייה בגודלה ברוסיה. אשכנזי מסבירה שעלילותיה של אלָה בסיפור אינן נוגעות לילדיה שלה – הם דווקא לא גילו עניין בפתיחת תיק האימוץ שלהם – אלא מבוססות על סיפוריהן האמיתיים של שלוש נערות מאומצות שראיינה.
"לטובת הילדה" אינו הספר הראשון של אשכנזי: ספרה הראשון "אֵבֶל – היום שאחרי" כולל ציטוטים ותובנות מקבוצות התמיכה הרבות למשפחות שכולות שהיא מרכזת. "כשהגעתי למרכז ההשתלות, בתוך חצי שנה התעוררה אצלי התחושה שההילה שם סובבת את הרופאים ואת עצם תהליך ההשתלות, אבל המשפחות שתרמו את איברי יקיריהן נבלעות מעט", היא אומרת. "בתום חודש אחרי התרומה משפחת התורם מקבלת מאיתנו מכתב הזמנה לקבוצות תמיכה ולאתר האינטרנט שלנו. אנחנו שולחים דוא"ל, יש לנו קבוצות ואטסאפ. אני בקשר מתמיד עם המשפחות. קיימות הגדרות לצמיחה אחרי אובדן ובמחקרים שנערכו בקרב מי שהשתתף בקבוצות הללו נמצאה צמיחה גבוהה יותר אחרי אובדן".
לקבוצות התמיכה להורים שכולים שהיא מנחה בחיפה, בתל־אביב ובבאר־שבע הצטרפו לאחרונה קבוצות תמיכה לסבים וסבות לחללי חרבות ברזל. "זאת קבוצה מרגשת מאוד", היא אומרת. "שואלים אותי איך אני שורדת את כל האבל הזה. אני עונה: 'אתם לא מבינים, יוצאים משם מחוזקים'. אלה אנשים משכמם ומעלה". היא גם כתבה דוקטורט על הסתגלות לאובדן. בכלל, המוות נוכח עמוק בתודעתה; ויש לכך קשר לקיבוץ ילדותה, בית־השיטה.
"כשמישהו חתום על כרטיס אדי, ברור למשפחה שזה מה שיהיה. כמעט אין מקרה שמישהו חתם והמשפחה לא מילאה את בקשתו, גם אם המשפחה לא היתה בוחרת בזה מלכתחילה. אתה לא מתאר לעצמך עד כמה זה עוזר"
היא עזבה את הקיבוץ לפני כחמישים שנה, וזה עשורים ארוכים היא מתגוררת ברמת־גן, אך בתודעתה היא עדיין קיבוצניקית מהעמק. "אצלנו בבית־השיטה", היא אומרת כשהיא מזכירה את הקיבוץ. היא מעורה היטב בנעשה שם גם היום, ובנה יונתן אף מתגורר בו. בית־השיטה מזוהה בהוויה הישראלית עם מחיר הדמים של מלחמת יום הכיפורים, סמל לשכול: 11 מבני הקיבוץ נפלו במלחמה, מספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה. מלחמת חרבות ברזל אולי הסירה את בית־השיטה מהבכורה המפוקפקת הזו בתחום השכול: ישיבות הסדר, מכינות ויישובים ביהודה ובשומרון, וכמובן יישובי עוטף עזה, ספגו מכות אנושות לא פחות מבית־השיטה, ואולי אפילו יותר.
אשכנזי זוכרת את השנים שאחרי המלחמה כתקופה קשה ועצובה בבית־השיטה. שם החלה לעסוק במוות, ובמסגרת מרכז ההשתלות היא הרי מופקדת כל העת על התפר בין החיים למוות. "פסיכולוג אמר לי 'את כל השנים מפלרטטת עם השכול'. אני חושבת שזה נולד אצלי מיום כיפור של 73' בבית־השיטה", היא אומרת.
בעת המלחמה, היא ושאר בני הנוער בקיבוץ היו מופקדים על ניהולו; כל הגברים במשק גויסו. "אני זוכרת את ההפצצות הראשונות: מיגים סוריים הבליחו, ונכנסנו למקלטים. קלטנו את תושבי מרום גולן ורצנו להוציא להם מזרונים. באחת השבתות במלחמה שמרנו בבית הילדים. היו שם שמונה תינוקות. המטפלת קפצה לביתה כדי לנצל את ההזדמנות שהילדים אינם בבית, ולהתקלח. נשארתי לבד עם התינוקות בבית הילדים ולפתע נשמעה אזעקה. הייתי צריכה להעיר אותם משנת הצהריים ולקחת שמונה תינוקות למקלט".
שוויון בהנצחה
לקראת ערב יום הכיפורים השנה, יובל אחרי המלחמה ההיא, קיימה אשכנזי תחקיר מעמיק על האבל הקהילתי בבית־השיטה. "ראיינתי עשרים אנשים בריאיונות עומק: אלמנות, נציגי כל המשפחות, מי שנולדו בקיבוץ אחרי המלחמה ואפילו מי שהתחתנו עם בני בית־השיטה אחרי המלחמה. בדקתי איך נתפס בזיכרונם האבל שהקיבוץ היה נתון בו", היא מספרת. החומרים שהשיגה עובדו לכתבה ב־ynet. "עננה כבדה רבצה על בית־השיטה", מצטטת אשכנזי בתחקיר את אחת הדוברות. "העצב הורגש אפילו על המדרכות. לא דיברו על רגשות. קיימו את החיים ואת החגים, אבל לא הרגשתי שמחה. הדור שלנו עבד עם השכל, לא עם הרגש, הרגש הודחק כל השנים. החברה לא השאירה מקום לכאב ולאבל. ציפו שאדם יחזור לתפקד כאילו כלום. כל המנהגים המסורתיים של ישיבת שבעה לא היו מקובלים אז. בבית־השיטה החלו לשבת שבעה על נפטרים רק אחרי מלחמת יום הכיפורים".
מנצח התזמורת של בית־השיטה, יוסף שריג, שחיבר את השיר "אור וירושלים", היה מורה למוזיקה בקיבוץ. הוא אחד מה־11. "מאז שיוסף נפל", סיפרה אחותו רות אורן לאשכנזי, "לא הייתה ממש תזמורת. הפסנתר של יוסף עומד עד היום באולם התרבות התחתון". ומה נשתנה בקיבוץ אחרי המלחמה? אשכנזי הסבירה ש"ערב יום הזיכרון הורחב והוגדל. כל הכוחות התרבותיים של בית־השיטה, ההצגות והריקודים והמופעים, נותבו להפקת הערב הזה. בערב עצמו משתתפים חברי הקיבוץ, ילדי בית הספר מכיתה ז' וכן בני משפחות החללים שנהרגו בצבא ובפיגועים. עד היום, רבים מבני הקיבוץ שעזבו מגיעים במיוחד לטקס יום הזיכרון. להיות שותפים, לתחזק את הזהות הפנימית של הבית. ממקום עמידתו כמנחה הטקס, הצופה על הגבעה, מעריך יאיר אלון שמגיעים לטקס כ־600 עד 800 מאות משתתפים".
בבית־השיטה, מספרת אשכנזי, הקפידו שבני הנוער יופקדו על הנחת הזרים על קברי החללים. "הקפידו גם שאותו הנער יניח בכל השנים את הזר על אותו הקבר, וכך יתחבר לחלל המסוים הזה ויכיר את סיפורו ואת משפחתו", היא אומרת. אשכנזי העידה גם שבטקסי יום הזיכרון, חברי הקיבוץ הוותיקים נהגו לספור את המילים שנאמרות לזכר כל חלל, כדי לוודא שאיש לא מוזנח ואיש אינו זוכה להעדפה על פני חלל אחר. זה היה מעמד מקודש ממש, ככל שאפשר לדבר במושגי קודש באחד ממעוזי החילוניות. בת הקיבוץ שנולדה לאחר המלחמה סיפרה לאשכנזי: "למדנו בבית הספר על 'כל נדרי' ועל מחילת העוונות והמנהגים הנלווים של היום המיוחד, אבל בחוויה שלי יום הכיפורים היה כל השנים שם זהה למלחמת יום כיפור. רק כשהגעתי לצבא תפסתי פתאום שיום כיפור הוא לא רק המלחמה".
מטבע הדברים אשכנזי מגויסת במלחמה הנוכחית להנחיל לדור האבל התורן מעט מתובנותיהם של הקיבוצניקים הוותיקים מהעמק. למשל, היא הכינה יום עיון ליישובי העוטף כהכנה ליום הזיכרון. "זה ממש לא אותו הדבר", היא אומרת, "אבל יש הרבה ללמוד מהניסיון שלנו".
אחרי שפרצה מלחמת חרבות ברזל, אשכנזי ראיינה רבים שנגעו ביגון ובאובדן. יש מי שאמר לה שהוא מפחד לצעוד על המדרכות ביישובו, שלא יצוץ משם לפתע זיכרון קשה. בבית־השיטה, היא מספרת, רק ארבעים שנה אחרי המלחמה הוקמה אנדרטה במרכז הקיבוץ, ללא שמות הנופלים. אך על סמך ניסיונה, היא אומרת, רק מיסוד האבל בחיי הקהילה יאפשר לה להתחזק ולהמשיך בחיים בעלי משמעות ותקווה. הטקסים משמרים את המסורת ומחזקים את החוסן הקהילתי, בפרט בקרב מי שנוספה אצלם טראומה על טראומה בדמות פינוי ארוך טווח ממוקד חייהן.
ועוד דבר שחשוב לדעתה במלחמה הזאת, עוד יותר משהיה חשוב במלחמת יום הכיפורים: השוויון בין הנופלים. "לא להבדיל בין חללי מלחמה לנפגעי פעולות האיבה – גם בלוחות הזיכרון, גם בבתי העלמין". וכמו בבית־השיטה, היא ממליצה גם לקיבוצי הנגב המערבי להעניק מקום שווה לכל חלל במפעלי ההנצחה, "ממש ברמה של מספר השורות שנכתבות על כל אדם שנהרג, לכתוב אותו מספר מילים״. בכתבתה ב־ynet רגע לפני פרוץ חרבות ברזל היא כתבה: "מרבית החברים זוכרים כיום שכעבור שנתיים־שלוש מהמלחמה, לצד העצב הרב, בית־השיטה חזר לעצמו. החגים, התרבות, החיים. זוגות נישאו, ילדים נולדו. המשיכו לשיר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
