"שמענו אותם שופכים נוזל על הקרוואן. הבנו שהם עומדים לשרוף אותנו"

הקרוואן הקטן עמד בלב התופת, מוקף בצהלות המרצחים ובזעקות הקורבנות. איכשהו, המחבלים שסבבו אותו מכל עבר, טובחים וחוטפים מכל הבא ליד, הניחו שהוא נטוש ולא נכנסו אליו. אך בסביבות 12 וחצי בצהריים, שש שעות אחרי תחילת המתקפה, הם הקדישו גם לו תשומת לב. אחד המרצחים נצמד לחלון וקרא לחבריו. "יש פה אנשים חיים, בואו", הוא צעק.

שישה ישראלים התחבאו בקרוואן, בחניון הסמוך למתחם פסטיבל נובה. זה היה רעיון של לורה בלג'מן־כאדר, המפיקה של מסיבת "יוניטי" שהתקיימה ביער רעים יום קודם לכן. כקצינה במיל' ששירתה במשטרה הצבאית, היא נטלה יוזמה והובילה את בעלה שי ועוד ארבעה חברים למה שנדמה לה כמחסה זמני, טוב יותר מכל אפשרות אחרת באזור. כעת שמעה והרגישה כיצד המחבלים חובטים בדלת הקרוואן, ואז מנסים לגרור אותו לכיוון עזה. כשהדבר לא עלה בידיהם, הם ניסו להצית את המבנה היביל הקטן על יושביו. ולאורך כל הזמן הזה, בלג'מן־כאדר חיכתה לצה"ל, לא מבינה מדוע העזרה מבוששת כל כך לבוא.

אותות היום הנורא ההוא לא ניכרים בה, לפחות לא כלפי חוץ. בלג'מן־כאדר מתראיינת בזום מאמסטרדם, שם היא עוסקת בהסברה נמרצת למען מדינת ישראל. מה שהחל כהצטרפות שלה ושל שי למשלחת ביוזמת משרד החוץ הפך למשימה מתמשכת בת שבעה חודשים. חמושה בצרפתית רהוטה ובלהט לעשות הכול כדי להחזיר הביתה את חבריה שנחטפו, היא מרצה, מתראיינת, מספרת את סיפורה ומשלימה לאירופים את פערי המידע שגורמים להם לצדד בחמאס. עם זאת, היא אינה יודעת מתי תהיה מסוגלת לשוב לכאן פיזית. צה"ל הוא אהבת חייה – פרט לשי, כמובן – ומכאן האכזבה הקשה וגם הפחד העמוק שהיא נושאת עמה מאז 7 באוקטובר, "השביעי" כפי שהוא מכונה בפיה.

"ודאי שאני כועסת על הצבא, ודאי שאני מאוכזבת", היא אומרת. "גם אם בצה"ל לא היו מוכנים למה שקרה, לא הגיוני שזה נמשך עוד ועוד ועוד. מצד אחד אני עדיין סומכת על הצבא שלי ומאמינה שידע להפיק את הלקחים. מצד שני, אני נמצאת בחו"ל כבר יותר מחצי שנה ולא מצליחה לבוא לביקור בארץ, כי אני מתה מפחד. יש לי חרדה גדולה מלשמוע שוב אזעקה. אני לא ישנה בלילות. בכל פעם שדלת נטרקת אני קופצת, משוכנעת שהנה, זה הגיע שוב. ומנגד, אני מצליחה אחר כך לגייס כוחות ולהגיע להרצאה או לריאיון, כאילו מדובר בקיום נפרד. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לחזור לישראל ולשמוע עברית ברחובות, אבל אנחנו לא מצליחים למצוא את הדרך הביתה.

"במסיבות הטבע יש אחווה מיוחדת, ולכן הסיפור הזה קשה כל כך. המחבלים פגעו במרחב מאוד בטוח, ובשבט מאוד סגור. כשאתה מגיע למקומות האלה, אתה מכין את עצמך לטוב בלבד – לחיבוק, לאהבה ולמוזיקה. אנחנו באנו לסוף השבוע הזה ממש באורות"

"אני מבינה שבארץ אנשים חוזרים גם למסיבות טבע, ואני גאה בכל מי שמצליח לעשות את זה. בהרצאות אני אומרת שהחברים שלי נרצחו על הזכות לרקוד במדינה שלנו. אבל בפן האישי, אני לא מצליחה לחזור לארץ, ואני מתקשה אפילו לדמיין את עצמי יוצאת לרקוד ביער בישראל. לצערי, אלה דברים שעדיין גדולים עליי".

משלחת ההסברה הראשונה שהיא הצטרפה אליה יצאה למטה האיחוד האירופי בבריסל כבר בסוף אוקטובר. "זה היה אינטנסיבי מאוד. כשחזרנו שקעתי למיטה לשבוע־שבועיים, הפסקתי לענות לטלפונים ולא התראיינתי. ואז חמאס שחררו סרטון של החטוף יגיל יעקב, ילד בן 12. הסרטון הזה פירק אותי. אמרתי לבעלי: הילד הזה שם, וחמאס דחפו לו מיקרופון. אז מי אני שאסרב להתראיין?"

איך בכלל הגעת לעיסוק בהסברה?

"בשביעי, בדרך הביתה, אמרתי לשי: 'תראה את כל המתים, אני חייבת להתגייס למילואים'. הוא אמר לי: 'אנחנו עדיין לא מבינים מה עברנו, עצרי רגע לפני שאת זורקת את עצמך לעוד טראומה'. אבא שלי התראיין באותם הימים לערוצים הצרפתיים, ויום אחד הוא התקשר אליי ואמר ששאלו אותו אם אני מוכנה להתראיין. אבל הוא גם הזהיר: 'קחי בחשבון שאם אני נותן את הטלפון שלך לעיתונאי, יתחיל קרקס'. חשבתי עשרים שניות, והבנתי שקצינים בצבא יש הרבה, אך אין הרבה שורדים מהנובה שדוברים צרפתית ויכולים להתראיין ולהסביר. הגעתי למסקנה שכך אוכל לתרום הרבה יותר".

לפני כשבועיים היא הצליחה להביא את סוגיית החטופים לאחד האירועים הנוצצים באירופה – פסטיבל הסרטים בקאן. בלג'מן־כאדר נכנסה לשם לבושה בשמלה צהובה שעליה מודפסות תמונותיהם של חטופים, והתייצבה מול המצלמות. "היוזמה הגיעה מארגון צרפתי־יהודי שקרוי 'הקולקטיב של 7 באוקטובר'", היא מספרת. "הכול התארגן בתוך שלושה ימים. בכלל, מדהים לראות את העוצמה של העם היהודי בתפוצות, איך כולם מתגייסים ומחפשים, כל אחד בעולמו, כיצד לסייע לישראל.

"שאלו אותי אם אני יכולה להשיג כרטיסים לפסטיבל קאן. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל מכיוון שכבר הכרתי כמה אנשים, הרמתי טלפונים. כך הגעתי לגורמים מדהימים באירופה, שרוצים להישאר מאחורי הקלעים, והם עזרו לי בעניין הכרטיסים".

על השמלה של בלג'מן־כאדר הודפסו בין השאר תמונותיהם של שני חבריה הטובים, אלקנה בוחבוט ואליה כהן, שנחטפו מהמסיבה, ושל שני חטופים נוספים – ירדן ביבס מניר־עוז והתצפיתנית לירי אלבג. על כתפיה הונח בהצלבה סרט בד שחור, ועליו כיתוב בצהוב: "Bring Them Home". "בלילה לפני האירוע, כשלא יכולתי להירדם, תליתי את השמלה מולי. הסתכלתי על התמונות שלהם, וזה מה שנתן לי את הכוח, נתן לי את האש: ההבנה שאני לא עושה את זה למען עצמי אלא למענם, כי הם לא יכולים לעשות כלום".

המאבטחים בפסטיבל עיכבו אותה בכניסה, אך לבסוף אפשרו לה להיכנס וגם לעמוד כשלושים שניות על המדרגות המפורסמות, המחופות שטיח אדום. תמונותיה משם הופיעו בכלי תקשורת רבים בעולם. אגב, ימים ספורים לאחר מכן תעמוד שם השחקנית ההוליוודית קייט בלאנשט, לבושה שמלה בצבעי דגל פלסטין.

"רבים באו אליי ואמרו לי 'כל הכבוד'", מספרת בלג'מן־כאדר. "היו נשים שסיפרו לי שהן לובשות שמלה של מעצבת ישראלית, והוסיפו 'אנחנו איתכם'. היו גם שהסתכלו עליי והתעלמו בהפגנתיות, אבל לא קיבלתי תגובות שליליות. אנשים שאלו אם אני שחקנית, ועניתי: 'אני לא. אני מפיקת מסיבות ששרדה את הנובה'. בתוך כל הטירוף הזה קיבלתי הודעות גם ממשפחות של חטופים שהודו לי. זה היה שווה הכול, גם כשזה פירק אותי והביא אותי לבכי".

הציטוט מהקוראן לא עזר

לורה בלג'מן־כאדר (35) נולדה בצרפת וגדלה בישראל. היא תושבת רמלה, עיר הולדתו של בן זוגה, שי כאדר. לאחרונה הוציאה בצרפת את הספר "להאמין בחיים", שנכתב עם מחברת הביוגרפיות והעיתונאית היהודייה־צרפתייה דומיניק רוש, וראה אור בהוצאת רובר לאפון (Robert Laffont). בלג'מן־כאדר מגוללת בו את סיפורה האישי, ומסבירה גם על המציאות במדינת ישראל – על שירות החובה בצה"ל, על יישובי העוטף, על החיים המשותפים עם הציבור הערבי, על המחאה נגד הרפורמה המשפטית ועוד. קיומן של מסיבות טבע, היא מציינת שם, מצריך הליך בירוקרטי מוגזם לעיתים, "אך כל עוד יש תושבים שחיים בעוטף, אין שום סיבה שאנחנו לא נוכל לרקוד שם".

קיבלת מההוצאה הצרפתית יד חופשית לכתוב הכול, או שהיו נושאים שביקשו שתיזהרי בהם?

"קיבלנו יד חופשית לגמרי. הספר נועד לצעירים שלא מכירים את הסיפור, ואני שמחה שהוא יצא קצר וקולע. הרעיון הוא לשכנע את הלא משוכנעים, להגיע לאנשים שלא מבינים מה זה ישראל. מבחינתם פסטיבל הנובה זה כמה יהודים שהלכו לרקוד ליד הגבול. אני רציתי לאפשר להם לראות חיים של בחורה נורמטיבית בת 35, שחיה בארץ ואוהבת לצאת למסיבות בסופי שבוע. זה ספר נטול אג'נדות שמנסה להציג את מדינת ישראל מבעד לעיניים שלי".

אירועי 7 באוקטובר מתוארים בספרה בכרוניקה מצמררת, שיורדת עד כדי פירוט מדויק של דקות. את לוח הזמנים היא ידעה לשחזר לפי הודעות הוואטסאפ בטלפון שלה. "לקרוא שוב את כל ההודעות האלה, להיכנס לזה מחדש – זאת הייתה תופת אמיתית", היא מספרת. "בהתחלה הרגשתי שזה לא בסדר שאני כותבת ספר. איבדתי הרבה חברים, אבל אנחנו חזרנו, אז הסיפור שלי הוא לא חשוב. לקח לי קצת זמן להבין שקצת כמו אחרי השואה, אין סיפור שהוא לא חשוב".

עד פרוץ המלחמה היא עבדה בניהול משרד וכוח אדם, במקביל להפקת אירועים ופסטיבלים. מי שהכניס אותה לתחום המסיבות היה די־ג'יי מתן (קידו) אלמלם. בהרצאותיה באירופה בלגמ'ן־כאדר מספרת על קידו, שתקלט בנובה ונרצח, ומראה את מחזיק המפתחות ששם הבמה שלו כתוב עליו. היא שומרת את הפריט הזה כחפץ מעבר מהתופת לאור, מנסה לשאוב ממנו כוחות.

כשאני שואלת אותה כיצד לדעתה השפיע השימוש בחומרים משני תודעה על מבלים שמצאו עצמם בתוך אירוע טרור קיצוני, היא משיבה: "אין לי ספק שמבחינת המחקר יש המון מה ללמוד מהאירוע הזה, לטוב ולרע. אני שומעת הרבה על אנשים שזה מיקד אותם מאוד, או עזר להם לרוץ במשך שעות ולא להתעייף. מי שזה לא עזר לו כנראה לא פה כדי לספר".

"הייתי רוצה לבטל את הראיונות ולהישאר בפיג'מה על הספה, בוכייה, אבל סרטון התצפיתניות מכריח אותי לקום. מי שיושב במרתפי חמאס יותר מותש ממני. זאת הייתי יכולה להיות אני בסרטון, ואבא שלי היה מתראיין ומתחנן שיחזירו אותי"

שוב ושוב היא מציינת את הגיוון האנושי במסיבות הללו, ואת אווירת העזרה ההדדית. "יש אחווה מיוחדת, ולכן הסיפור הזה קשה כל כך. כי המחבלים פגעו במרחב מאוד בטוח ובשבט מאוד סגור. כשאתה מגיע למקומות האלה, אתה מכין את עצמך לטוב בלבד – לחיבוק, לאהבה ולמוזיקה. באנו לסוף השבוע הזה ממש באורות".

היא ושי הגיעו ליער רעים כבר ביום חמישי בבוקר, כדי לטפל בכל הקשור לפסטיבל יוניטי, המסיבה שקדמה לנובה. איתם הגיע גם הקרוואן שהם נוהגים לקחת בהשאלה מחבר – קרוואן שהם גם נישאו לצידו בחתונת שטח לפני כשנתיים. יש בו מיטות ויש מקלחת שזורמים בה מים חמים, הודות לבלוני גז שהותקנו שם. איש לא חשב אז שהבלונים הללו יהפכו למקור אימה צרופה, כשהמחבלים ישפכו נפט על הקרוואן וינסו להצית אותו.

פריט נוסף שהיה בקרוואן הוא פלטת שבת. אחד מחבריהם של בני הזוג, שתפעל דוכן בפסטיבל יוניטי, היה אמור להשתמש בה בשבת ההיא. סמיילי, כך מכונה החבר בספר. בלג'מן־כאדר מספרת ששמו האמיתי אליעד חממי, ושאביו הוא הרב של שיכון ה' בבני־ברק ורב הקהילה התימנית בעיר. היא ניסתה לשכנע את חממי לשהות איתם גם בשבת, אך אביו התקשר אליו והצליח לשכנע אותו לחזור הביתה. "אני מכירה את הרב יוסף חממי מקרוב, הוא אפילו חיתן אותנו", אומרת בלג'מן־כאדר. "אף פעם לא ראיתי אותו מתעקש ככה על משהו. וזה נס גדול, כי כך אליעד ניצל".

פסטיבל יוניטי דומם את מנועיו ביום שישי אחר הצהריים, ולקראת חצות התחילה מסיבת הנובה. בבוקר שבת יצאו לורה ושי מהקרוואן כדי לרקוד במסיבה, והצטלמו עם החברים לתמונת סלפי. "חצי שעה לפני… תכף החיוכים התמימים האלה יימחקו", כתבה בלג'מן־כאדר כשהעלתה את התמונה לעמוד הפייסבוק שלה, ב־31 באוקטובר. "תכף הקרוואן שישנו בו יהפוך לתקווה היחידה שלנו. תכף המוזיקה ברקע תיפסק ותתחלף בקולות שלא נצליח לשכוח לעולם. תכף נבין שאנחנו לא מבינים כלום. תכף חלק מהנשמה שלנו יידבק לרצפת הקרוואן ויישאר שם. תכף נאבד יותר ממה שנוכל לספר. תכף הכול יתחיל. תכף הכול ייגמר".

היא ישבה בפתח הקרוואן ונעלה נעליים כשנשמעו האזעקות הראשונות. הדי־ג'יי הכריז ברמקול שהמסיבה נגמרה, אך לורה ושי נשארו במתחם, לחכות שהכול יירגע ואז לנסוע הביתה בבטחה. "בשלב הראשוני הזה עוד נתתי לעצמי להתפנק, הנחתי את הראש על שי", היא משחזרת. "נכנסנו לקרוואן והתחלנו לארוז דברים. תוך כדי כך שמענו קולות נפץ, והתלבטנו אם מדובר ביריות. אמרתי שאנחנו ליד הגבול בשטח פתוח, אז אולי אנחנו שומעים ירי תועה מרחוק.

"מישהו עבר לידנו ואמר 'שמעתם שירו באבו־אשרף?'. אבו־אשרף הוא בן הדוד של שריף שעובד איתנו באירועים. הבנו שירו בו בתחנת דלק קרובה. אמרנו: אוקיי, זה לא כאן, אבל כדאי שנזוז מפה. ואז חברתי דארין התקשרה ואמרה: תקשיבי, יש מחבלים בכל השבילים".

בהרצאות ובראיונות שלה בחו"ל היא מדגישה שלא רק יהודים נפלו קורבן לרצחנות של חמאס ב־7 באוקטובר. "באירופה מתעלמים בהפגנתיות מכך שגם מוסלמים רבים נרצחו באותו יום, ומהעובדה שיש עדיין שני חטופים מוסלמים, כי זה הורס להם את התיאוריות והקונספירציות. מאשימים את המדינה שלי באפרטהייד, כשבפועל אני חיה בבניין ברמלה עם שכנים מוסלמים, ויש לי ולהם אותן זכויות וחובות.

"לחברים דרוזים שלנו היה דוכן במסיבה. הם התחבאו וראו את המחבלים תופסים נער מוסלמי שעבד בחניונים. כשאמר להם שהוא מוסלמי, המחבלים ענו: 'אוקיי, אז תצטט משהו מהקוראן'. הילד ציטט מהקוראן והתחנן על חייו, אבל הם אמרו 'אתה עובד עם יהודים', וירו לו בראש. הם גם לא אוהבים את בני עמם. כשצה"ל מפציץ בעזה, הם לא מנסים להכניס את הילדים שלהם למנהרות כדי להציל אותם, אלא שולחים אותם קדימה להיפגע".

360 מעלות של צרחות

"אנחנו מבינים שהמחבלים מחסלים את הפצועים. הם מוודאים שאף אחד לא ישרוד. בכי, אנקה, יריית אקדח, שתיקה ואז ירייה אחרונה. הפצועים מתים. כולם… בכל מקום סביבי אני שומעת מוות" (מתוך הספר).

אחרי ששמעו על הירי בתחנת הדלק, החלו לורה ושי לחפש את חפ"ק המשטרה שפעל במתחם המסיבה. בדרך הגיעו לעמדה של מד"א, ושם ראו לראשונה פצועי ירי. "ברגע ההוא עשיתי סוויץ' בראש", משחזרת בלג'מן־כאדר. "הבנתי שאנחנו בסכנת חיים, ועברתי לדבר צבאית. אמרתי לשי: 'אנחנו צריכים לעשות הערכת סיכונים. אני כבר לא מפחדת מהנפילות. הרקטות זה הדבר הכי פחות מסוכן כרגע בסיפור'".

היא שקלה את האפשרויות, והגיעה למסקנה שהמעשה הנכון הוא להסתגר בקרוואן – מאחורי דלת לא חזקה במיוחד, ומנעול עשוי פלסטיק. ארבעה חברים הצטרפו אליהם. באותו שלב היא עדיין חשבה שמחבלים ספורים חצו את הגבול, והניחה שבתוך זמן קצר יגיעו למקום כוחות צבא מהבסיסים הסמוכים ויחסלו את האיום. "נכנסנו פנימה, ואז התחלנו לשמוע כמויות של מחבלים מתקרבים. שמענו אותם לוקחים טרקטורונים, נוסעים בשטח, צוחקים, יורים באוויר – והצבא לא מגיע. לאט־לאט הבנתי שחמאס פשוט כבש את השטח שאנחנו נמצאים בו. הם כבר לא צריכים לקחת אותי לעזה; אני בשטח של חמאס, ואין איך להגיע אליי. סרקתי בעיניים את הקרוואן כדי לדעת כמה מים יש לנו, בהבנה שאנחנו עלולים להתחבא שם עוד זמן רב".

"שמענו אותם שופכים נוזל על הקרוואן. הבנו שהם עומדים לשרוף אותנו. רק ברגע הזה הבחנתי שהראש שלי נשען על בלוני גז. באינסטינקט נבהלתי, אבל אז אמרתי לעצמי: אם הבלונים יתפוצצו – בתוך שנייה את לא פה. זה ייגמר מהר"

בשעות הארוכות לאחר מכן היא התכתבה עם חברים המקושרים לעיריות ולגורמי סיוע, ותיארה את הנעשה בשטח. להוריה דיווחה שהיא במקום מבטחים, ושהיא ממתינה לחילוץ. לאחיה בנימין, לוחם בחטיבת כפיר שגויס בצו 8 באותן שעות ממש, סיפרה את האמת. "היו המון יריות וצרחות", היא משחזרת. "במשך שעות שמענו 360 מעלות של צרחות, אנשים רצים, כאוס. ככל שהזמן עבר, נעשה שקט יותר. בהתחלה חשבתי שהמחבלים עברו אותנו והמשיכו הלאה, אבל מהר מאוד הם הגיעו מכיוון אחר, רצו וחזרו. התחלתי לשמוע אותם תופסים אנשים, מוצאים פצועים ועושים וידוא הריגה. המזל הגדול שלנו היה שדלת הקרוואן יכולה להיפתח רק החוצה. אי אפשר לבעוט בה ולהיכנס. עבר מחבל, בעט בדלת פעמיים, וכשראה שהיא לא נפתחת הוא עזב אותנו. ואז שמענו גם ניסיון חטיפה".

איך נשמע ניסיון חטיפה?

"המחבל צעק 'תעל, תעל' (בוא, בוא – מ"פ), והבנו שהוא תפס מישהו חי. כנראה אותו אדם המשיך לרוץ, כי שמענו שתי יריות ואז צעקה ונפילה של גוף על האדמה".

בצהריים החליטו המחבלים לבדוק אם מישהו מסתתר בקרוואן. שי, שדובר ערבית,  שמע אותם צועקים שיש אנשים בפנים. "הם עלו עלינו, זה נגמר", לחש ללורה. היא מספרת שחשה ייסורי מצפון נוראים. "חשבתי לעצמי: למה אמרתי לאחרים לבוא להתחבא איתי כאן? כל אחד מהאנשים שיושבים פה היה יכול להינצל אילו ניסינו לברוח כבר לפני חמש שעות. עכשיו המחבלים יהרגו את כולם, וזה עליי. 'אחריי!' זו אמירה של מפקד, ואני לא מפקדת של אף אחד, אז מה חשבתי לעצמי?

"המחבל עמד צמוד לקרוואן, עד כדי כך שיכולתי להרגיש את הצעדים שלו, לחוש את הדף הירי של הקלצ'ניקוב שבידיים שלו. בעיניים פעורות ישבנו וחיכינו שזה יגיע אלינו. לא הייתה שאלה של אם זה יקרה, אלא מתי. את יושבת ושואלת את עצמך מה ההרגשה כשכדור פוגע לך בגוף. באיזשהו מקום את מחכה שזה כבר יקרה, כי נדמה שההמתנה נוראית עוד יותר".

המחבלים ירו פעמיים לתוך הקרוואן. "הם כנראה רצו לשמוע אם יש צעקות מבפנים. כדור אחד עבר ליד הראש של שי, וכדור שני נכנס במזגן. כולנו שמרנו על דממה. הבנו שאם נעשה רעש הכי קטן, זהו, נגמר. ואז שמענו שריקה: גז המזגנים השתחרר לתוך הקרוואן. הרגשתי שאני מתחילה להירדם. שאלתי את עצמי: מה זה, מנגנון הגנה? אני לא מסוגלת כבר להתמודד עם מה שקורה, ומעדיפה שיהרגו אותי בזמן שאני ישנה? אני מכירה את עצמי, יודעת שזה לא מתאים לי. לא ייתכן שזו הדרך שלי להתמודד. לקח לי כמה שניות להבין: 'לא, מטומטמת, זה לא מנגנון הגנה. זה הגז שמרדים אותך'. התחלתי לצבוט את עצמי ברגל כדי להישאר ערה, כי אם ארדם, לא אוכל לשלוט יותר במה שקורה".

מחבלים נוספים נשמעו מתקרבים אליהם. "לקחתי את הטלפון ושלחתי הודעות לשני חברים, כדי שידעו שאלו הדקות האחרונות שלנו. ביקשתי שכשהכול ייגמר, הם ילכו למשפחה שלי וימסרו שאני אוהבת אותם, ושאני מצטערת ששיקרתי להם. כתבתי גם שאני מתנצלת על שאני מפילה עליהם את המשימה הזאת, אבל אני חייבת לוודא שמישהו יעשה את זה.

"בחלק מהשירות שלי בצבא התעסקתי בהקצאה של קציני נפגעים שהולכים להודיע למשפחות. אחד הקצינים האלה סיפר לי: 'אני רואה מהחלון משפחה מתנהלת באופן נורמטיבי לחלוטין, עוברת מהמטבח לסלון, ואני יודע שבעוד כמה דקות אדפוק להם בדלת, ומה שיש להם כרגע ייגמר לעולמים'. רציתי לגנוב בשביל ההורים שלי עוד כמה שעות של נורמליות, שבהן הם יחשבו שהכול בסדר איתי. שלחתי את ההודעות לחברים, ואז סגרתי את הטלפון, כי טלפון לא מועיל בשום צורה כשיש מחבל שפורץ פנימה בעוד רגע. שי החזיק את הדלת, ולכן הוא לא ישב לידי ולא יכולנו להחזיק ידיים. רק הסתכלנו זה לזו בעיניים, ושי לחש לי 'אני אוהב אותך'. עניתי 'אני אוהבת אותך', וזהו. עצמנו עיניים ופשוט חיכינו".

שואה בצבעים

כשהמחבלים ראו שדלת הקרוואן נעולה, הם ניסו לשבור את חלונותיו העשויים פי־וי־סי, אך ללא הצלחה. "אחר כך שמענו אותם שוברים את החלונות של הרכב שהקרוואן היה מחובר אליו", מספרת בלג'מן־כאדר. "הם רצו לחטוף אותנו לעזה יחד עם הקרוואן, אבל לא הצליחו להניע את הרכב. ואז שמענו אותם שופכים נוזל על הקרוואן. הבנו שהם עומדים לשרוף אותנו.

"רק ברגע הזה הבחנתי שלאורך כל השעות האלה, הראש שלי נשען על בלוני גז. באינסטינקט הראשוני נבהלתי מאוד, אבל אז אמרתי לעצמי: אם הבלונים יתפוצצו – בתוך שנייה את לא פה. לא תרגישי, זה ייגמר מהר, תגידי תודה. אני לא יודעת למה, אבל האש לא תפסה והקרוואן לא נשרף. הם עזבו אותנו ושמענו אותם מדברים ביניהם. פתאום שמענו מכת אש שהלכה וגברה. נצמדנו לרצפה של הקרוואן, פוחדים שכדור תועה ייכנס. אחרי כארבעים דקות שוב השתרר שקט מוחלט".

בשלב הזה הם קיבלו לוואטסאפ הודעה מוקלטת של יגיל רימוני, ממארגני מסיבת הנובה והאחראי על האבטחה במקום. בהמשך נודע שרימוני חבר לכוחות הביטחון שניהלו לחימה במתחם. "הוא אמר: 'השטח של הפסטיבל בידינו. מי שמתחבא – תשלחו לו את המיקום ושיגיע אלינו'. אבל מתנו מפחד, ולא הסתמכנו על ההודעה הזאת. הצלחנו להשיג את יגיל בטלפון, והוא ענה לנו אף שהסוללה שלו כמעט נגמרה. כשתיארנו לו היכן אנחנו נמצאים, הוא אמר: 'אני רואה את הקרוואן. הכול טוב, אתם ממוקמים מאתיים מטרים מאיתנו. רוצו אלינו בידיים מורמות כדי שאף אחד לא יבלבל ביניכם לבין המחבלים'".

"רבים באו אליי בפסטיבל קאן ואמרו לי 'כל הכבוד'. נשים סיפרו לי שהן לובשות שמלה של מעצבת ישראלית, והוסיפו 'אנחנו איתכם'. היו גם שהתעלמו בהפגנתיות. קיבלתי הודעות גם ממשפחות חטופים שהודו לי. זה היה שווה הכול, גם כשזה פירק אותי"

הדקות הבאות, היא אומרת, היו הקשות ביותר בכל היום המסויט הזה. "הבנים בעטו בדלת ופתחו אותה. יצאנו לשדה מלא גופות. אי אפשר לתאר ואי אפשר להסביר. בהרצאות אני אומרת: דמיינו סרט על השואה. כי אלה באמת הסרטים היחידים שבהם רואים כזו כמות של אנשים מתים. הסרטים האלה בדרך כלל מצולמים בשחור־לבן, בנוף חורפי. ופה היה יום מדהים, השמיים כחולים, הנוף ירוק ופסטורלי, ועל הרצפה – אנשים יפים, אנשים טובים, שוכבים מתים. בנות בשמלות, הכול צבעוני מאוד, כי כולם באו לרקוד. אני רצה את מאתיים המטרים האלה, מדלגת מעל הגופות, ומהר מאוד מבינה מי הלך בתוך רגע ובמי התעללו. מי קיבל כדור ברגל ורק אחר כך כדור בראש".

הם יצאו ממתחם המסיבה ברעים בנסיעה ארוכה, ונמלטו דרך אופקים, שגם בה עוד היו מחבלים. בסוף היום חזרו לביתם ברמלה. "לא היה לנו חשמל, כי נפלה רקטה ברחוב. בכניסה לבניין שלנו ישבו ההורים של שי יחד עם השכנים המוסלמים שלנו. השכנים באו אלינו בוכים בהיסטריה, הם כל היום היו בחרדה. אני מודה להם ומעריכה אותם על כך. אומר בכנות: קשה לי לשמוע ערבית מאז, אבל החיבוק שהם נתנו לנו מחזק ועוזר בעיבוד הטראומה".

אחר כך ישבה בבית וצפתה בסרטונים הנוראים שאנשי חמאס העלו לרשת, מחפשת ומוצאת עוד ועוד חברים שנטבחו. למתחם ברעים היא לא שבה עד היום, אך כשבועיים לאחר הטבח היא הוזמנה בידי דובר צה"ל להגיע לחניון המכוניות שנגררו, ולשחזר בתוך הקרוואן את מה שעבר עליהם. "הקרוואן היה מפורק עד כדי כך שהיה אפשר לראות את הפח והקלקר שהוא עשוי מהם. את מסתכלת ואומרת: זה מה שהציל אותנו? אילו היינו מחנים את הקרוואן בתוך מתחם המסיבה, ולא בחניון הסמוך – לא היינו יוצאים מזה בשלום".

אם בזמן ההסתתרות בקרוואן היא ייסרה את עצמה על שלקחה לשם את חבריה, היום טורדות את מנוחתה שאלות הפוכות: "אני אוכלת את עצמי – למה לא קראתי לעוד אנשים, שהיו יכולים להתחבא שם ולהינצל? אשמת השורד גורמת לך להתמודד כל הזמן עם שאלות כמו באיזו זכות את אוכלת, באיזו זכות את מתכסה בלילה, בשעה שחברים שלך מתים או חטופים. את כל הזמן חושבת: למה אני כן והם לא".

מחיר הניתוק

"שדה פסטיבל נובה חזר לעצמו בצבעים והדר. הרוח סחפה את האפר, הגשם שטף את הדם. הטבע עשה את עבודתו. הדשא צמח בחזרה והפרחים בקעו. לא נותר זכר לאימה" (מתוך הספר).

לורה של לפני 7 באוקטובר מתוארת בספר כ"כדור אנרגיה היפראקטיבית שמדברת יותר מדי ורועש מדי, מעשנת יותר מדי, זזה יותר מדי, ובעיקר, שהתקדמה בלי להסתכל לאחור". את לורה הזאת היא מחפשת מאז "השביעי", ולא מוצאת. היא מסתובבת עם שי ברחבי אירופה, מספרת שוב ושוב את סיפורה בהרצאות ובראיונות לתקשורת. כך היא עושה כבר שבעה חודשים, להוציא חופשת ירח דבש בהודו – שאליה טסו כשהבינו שמצבם הנפשי הולך ונעשה רעוע.

"בוקר אחד, כשהיינו בדרך לחוף בהודו, לבשתי את החצאית שלבשתי למסיבת הנובה. הסתכלתי במראה ואמרתי: 'וואו, הורדתי עשרה קילו, עכשיו היא יושבת עליי הרבה יותר יפה'. ירדתי לחוף והתיישבתי בבית קפה. יש לי נטייה לשבת עם הרגליים למעלה, והחצאית עלתה מעט. פתאום נזכרתי שגם כשהתחבאנו בקרוואן זה קרה. באותו רגע כבר לא הייתי בהודו, אלא שוב בתוך הקרוואן. הורדתי מעצמי מיד את החצאית ונשארתי בבגד ים. הפלשבק הזה הכניס אותי ליומיים קשים ביותר, וגרם לי להיפטר מהחצאית אחת ולתמיד".

מצד אחד היא דאגה שביום הזיכרון תישמע צפירה מתוך המחשב שלה במלון בפריז, ועמדה דום בחדרה; מצד שני היא לא מסוגלת לשמוע קולות שמזכירים אזעקה. מצד אחד היא מוקירה את החיילים שלחמו ביער רעים, מצד שני היא תוהה איפה היה צה"ל במשך שעות רבות כל כך. בשיחתנו היא מביעה חשש שהדואליות גורמת לה להצטייר כמבולבלת, אך בפועל היא רהוטה, אסרטיבית וכריזמטית, שמטיבה להתנסח ולהסביר את הדיסוננס המלווה אותה.

הראיונות שלה בכלי התקשורת מקבלים מאות תגובות, והיא גם סופגת לא מעט איומים והודעות נאצה ברשתות החברתיות. בדרך כלל היא מתמקדת בסיפור שלה ובהסברה על המתרחש כאן, ולא בביקורת. "אני לא מדברת על הרבה דברים שכואבים לנו, קהילת השורדים. אנחנו מקבלים מהמדינה רק פירורים, וגם עליהם אנחנו צריכים להילחם. איבדתי את העבודה שלי, אבל אני לא זכאית לדמי אבטלה כי אני לא בארץ. ומילא שאף אחד לא מתעניין בנו; קראתי ריאיון עם מיה שם, וגם היא אומרת שלא מתעניינים בה ולא שואלים מה איתה. גם אצלה זה כך? אז במי כן מתעניינים?"

אחת השיחות שלנו מתקיימת כמה שעות לפני פרסום סרטון חטיפת התצפיתניות מנחל־עוז. בלג'מן־כאדר מאופרת למשעי, אך מספרת שזמן קצר לפני כן בכתה. בידה היא מחזיקה את דיסקית החטופים. "אחרי השיחה הזאת אני מתראיינת לתקשורת הקנדית. הייתי רוצה לבטל את שני הראיונות ולהישאר בפיג'מה על הספה, בוכייה, אבל סרטונים כמו זה שעומד לצאת היום הם אלה שמכריחים אותי לקום ולהתאפר. בכל פעם שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לקיים עוד הרצאה, עוד שיחה, אני מזכירה לעצמי שמי שיושב במרתפים של חמאס הרבה יותר מותש ממני.

"הסרטון של התצפיתניות צולם לפני כל כך הרבה זמן. מה לא קרה מאז, מה הן לא עברו. בהרצאות שלי אני תמיד מדברת עליהן, כל הזמן יש לי בראש שזו הייתי יכולה להיות אני, זה היה יכול להיות סרטון שלי, אני עדיין הייתי יכולה להיות שם ואבא שלי היה מתראיין ומתחנן שיחזירו אותי מעזה. עם כל הכאב שבדבר, אני חושבת שמדינת ישראל צריכה לשחרר לצפייה גם את כל 'סרטון הזוועות'. אלה דברים שצריכים לראות בחוץ, כי בכל מקום מאשימים אותנו בזוועות ולא מבינים למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כיום".

כשאת מספרת את הסיפור שלך בכל פעם מחדש, זה מעורר מחדש את הטראומה או דווקא מאפשר לך לאוורר את הדברים הקשים שעברת?

"כדי להתראיין בלי לבכות אני נדרשת לעשות מעין ניתוק בראש, ויש לזה מחיר כבד. הניתוק הזה מצד אחד מגן עליי, ומצד שני פוגע בי. כי כשהרגש מתחבר בחזרה, זו בעיטה בבטן, זה תופס אותי בפלשבקים. מהר מאוד הבנתי שאם אתחיל לבכות, אולי ירחמו עליי, אבל אף אחד לא יקשיב ולא יבין, ואני באה כדי שיקשיבו ויבינו. ההחלמה ארוכה ומייסרת, אבל זו הדרך שבחרתי, ואני הולכת בה. זה מאוד 'קצין', מאוד צבאי: פועלים עכשיו ומרגישים אחר כך".

מה בכל זאת משאיר אותך אופטימית אחרי כל מה שעברת?

"כמו שם הספר – להאמין בחיים. זו המלחמה החדשה שלי. מלחמה יומיומית להמשיך להאמין, להמשיך לחיות, להישאר אופטימית. יש ימים שבהם זה בא יותר בקלות, לפעמים זה לא בא בכלל. אוקטובר עוד לא נגמר, אבל הפרק הזה חייב להיגמר כדי שנבין מה הנזקים ועם מה יצאנו. לראות את החוזק של העם היהודי בתפוצות ובגולה זה דבר מדהים, ובסופו של דבר האירוע הזה מראה לנו כמה אנחנו חייבים שהמדינה שלנו תהיה חזקה. עוד יהיה טוב, גם אם אני לא רואה את זה כרגע".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il