הבית // דו־משפחתי, 133 מ״ר, בשכונת האנפה. נבנה לפני כעשור, ומשפחת פוגל החלה לגור בו מיד אחרי שאוליביה נולד, כשהדיירים הקודמים החליטו לעזוב את הקיבוץ. בקומה הראשונה סלון, מטבח, חדר שינה של ההורים, שירותים ומקלחת, חדר שינה של הילדים שהוא גם הממ"ד, שירותי אורחים, מרפסת וגינה. בקומה השנייה יש סטודיו, חדר אורחים, מקלחת ושירותים, ומרפסת גדולה עם נוף לים. "הבית לא שייך לנו, הוא שייך לקיבוץ. אנחנו לא משלמים דמי שכירות".
בוקר טוב // נתלי מתעוררת בדרך כלל סביב ארבע, ומעבירה את הזמן במיטה עם המחשב או הטלפון. בשבע השעון מצלצל ונתלי יוצאת מהמיטה כדי להכין אוכל לאוליביה. הוא יוצא לבית הספר לבד באופניים. צביקה קם סביב שבע וחצי, מעיר את קאמי ולוקח אותו לגן. "שנינו עובדים מהבית במהלך היום, כך שאנחנו נמצאים ביחד חלק גדול מהזמן".
פרנסה // בשנת 2014 הם הקימו את מרכז נונה לאמנויות הקול, מרכז שעוסק במקהלות ובמוזיקה ווקאלית. יש להם ארבע מקהלות לגילאים שונים, סטודיו לפיתוח הקול, תוכניות לגיל הרך, בית ספר למנצחי מקהלה, תוכניות שירה לקהל הרחב ועוד. נתלי: "שנינו עובדים במרכז במשרה מלאה. צביקה מנצח על המקהלות הבוגרות, מלווה בפסנתר את המקהלות הצעירות, כותב עיבודים ועוד, ואני מנצחת על המקהלות הצעירות ומנהלת את המרכז מבחינה אדמיניסטרטיבית". נתלי גם מרצה בפקולטה לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי לחינוך בתל־אביב.
צרפת // נתלי נולדה בקיבוץ כנרת לאבא צבר, חבר קיבוץ, ולאמא צרפתייה שהייתה מתנדבת בקיבוץ. "היא רצתה לקרוא לי נטלי, ואבא שלי התחכם ואמר: 'נקרא לה נתלי, נתן לי'". שנתיים אחרי לידתה הם עברו לפריז, והיו שם שנתיים. "אין לי הרבה זיכרונות משם. לאחר שנתיים אבא שלי רצה לחזור לארץ, אז אמא שלי הסכימה אבל רק אם חוזרים לקיבוץ אחר, לא לכנרת. ככה הגענו למעגן־מיכאל: הם חיפשו קיבוץ שאין בו לינה משותפת, ובאותה שנה היא בוטלה במעגן־מיכאל. אני יודעת שהחזרה לקיבוץ הייתה טראומטית בשבילי, למשל מבחינת האוכל. בזהותי אני צרפתייה מאוד, וזאת הייתה השפה הראשונה שדיברתי". היא הבת הבכורה, ויש לה אחות ואח. "כולנו גרים בקיבוץ עד היום". היא שירתה בצבא כמשקית ת"ש.
רומניה // צביקה נולד בחיפה להורים שעלו מרומניה. הוא הבן הבכור, ויש לו אחות אחת. בצבא שירת כמוזיקאי מצטיין, ועבר לגור בתל־אביב.
מוזיקה // "שנינו ניגנו פסנתר מגיל צעיר. צביקה למד תואר ראשון בפסנתר באקדמיה למוזיקה בתל־אביב, ואז עשה תואר שני בניצוח על מקהלות באקדמיה למוזיקה ותואר שני נוסף בתחום באוניברסיטת קמברידג׳ באנגליה. לי היה ברור שלא אהיה פסנתרנית, ושארצה ללמוד יותר את הצדדים התאורטיים של המוזיקה. למדתי תואר ראשון תיאורטי באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובהמשך למדתי לתואר שני במוזיקולוגיה באקדמיה למוזיקה בתל־אביב. שנינו הגענו לתחום המקהלות והתאהבנו בו. שנינו מאמינים ששירה היא דרך לביטוי עצמי, ודרך להיות חלק מקהילה. אני מרגישה שלא מעט פעמים הצלחנו לבנות לאנשים ביטחון עצמי דרך השירה. מקהלה גם מאפשרת לילדים לבנות מיומנויות חיים".
ההיכרות // הם נפגשו במקהלה שעבדו בה יחד, ולפני 12 שנה התחתנו.
מקהלות // במקביל לעבודה השוטפת הם נוסעים לחו"ל עם מקהלות, ועובדים עם מוזיקאים אחרים – למשל, הם שיתפו פעולה עם נוגה ארז שלמדה אצל נתלי בתיכון ועם דיוויד ברוזה ואחרים. "המוזיקה נמצאת אצלנו בתוך הבית כל הזמן, הילדים שלנו גדלים לתוך זה וגם שרים במקהלה הצעירה". מאז שהוקם מרכז נונה בקיבוץ, חברי מעגן־מיכאל "שרים, מאזינים לקונצרטים, צורכים תרבות. התחושה היא שיש יותר מקום לדברים מהסוג הזה. יש גם המון אנשים טובים שעוזרים לנו בכך, נוצרים כל הזמן שיתופי פעולה חדשים. יש פרגון מאוד גדול מצד האוכלוסייה המקומית. זה ממש יצר סביבנו קהילה".
גיל // נתלי מבוגרת מצביקה בשמונה שנים. "תמיד שואלים אותנו איך אנחנו מסתדרים עם פערי הגיל, אבל אצלנו זה חסר משמעות, מלבד במובן הביולוגי. באופן כללי אנחנו נון־קונפורמיסטים בתפיסת החיים שלנו, ואני בטוחה בבחירות שלי ולא מקשיבה לרעשי הרקע. בתור ילדה בקיבוץ גדלתי בחוסר ביטחון מתמיד, תחושה של 'מה יגידו', אבל בגרתי להיות אישה שלא אכפת לה מה אומרים עליה. בתור ילדה הייתי צריכה לתת דין וחשבון על כל דבר שעשיתי, היום פשוט לא אכפת לי".
קיבוץ // "הכול שלו ורגוע, אין מלחמת קיום כמו זאת שרבים מתמודדים איתה בחוץ. המסגרות של הילדים מצוינות ועובדות במשך כל השנה, גם בחופשות. הילדים יכולים להסתובב בחוץ ללא חשש, ויש המון ספונטניות במפגשים עם חברים. בעת צרה תמיד מקבלים המון תמיכה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
