ערב יום השואה, ח"כ לשעבר מיכל קוטלר־וונש נסעה ברכבת לאושוויץ. שליחת מדינת ישראל למאבק באנטישמיות שוחחה איתי מן הקרון בדרכה אל "מצעד החיים" השנתי באתר ההיסטורי של מחנה ההשמדה, בין אושוויץ לבירקנאו. "יחד עם עוד יהודים רבים, אנחנו נמצאים כעת על הרכבת בדרך אל אותו היעד. אבל בניגוד לעבר אנחנו נעזוב כבר היום את אושוויץ, נצא ממנה", היא מציינת, והסמליות מצמררת את העור.
"החברה היהודייה במשפחת העמים צריכה לקום מספסל הנאשמים ולדרוש יחס שווה אליה כמו אל כל אומה אחרת. וליהודים ברחבי העולם יש יכולת חשובה לפעול בנוגע לכך, כי המלחמה הזאת מתחוללת במקומות מושבם. הם ה'בוטס און דה גראונד', כוחות הקרקע של העם היהודי במאבק באנטישמיות, והם משוועים למסר הזה ולמישהו שיכיר בכך".
כלומר, הם צריכים שתבואי כנציגת מדינת ישראל, ותאמרי: "יש לכם תפקיד"?
"לחלוטין. ושהוא תפקיד קיומי. אם מדינת ישראל לא תגיד את זה, מי יגיד? יש לישראל אחריות ליהדות התפוצות, ולהם יש אחריות למדינה. השיח הזה צריך להתבסס על רעיונות. גם התשתית הרעיונית תדרוש משאבים. צריך להבין מהו הקשר בינינו, בהמשך הפרויקט המשותף של מדינת ישראל – כשבונים את הקומה הבאה שלה, את הרבעון הרביעי. בשיחה ברכבת, בדרך למחנה ההשמדה, עלה כאן שהשפה המשותפת שלנו הייתה בעבר התפילה. זאת הייתה השפה שחיברה יהודים מכל מקום בעולם כעם. אנחנו חייבים שתהיה לנו שפה משותפת".
ל"חוזה" בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, היא אומרת, יש בסיס כתוב, שמוטמע במגילת העצמאות: קריאה לעם היהודי להתלכד סביב היישוב בארץ, ובקשה, כפי שהיא מנוסחת במגילה, "לעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". "זהותה של ישראל כמדינה מבוססת על כך שהיא הגשמת חלומם של מאות דורות יהודים", היא אומרת, והמערכה רחוקה מלהסתיים; עכשיו זה ברור מאי פעם. "השאלה על 'חוזה' היא בעיניי כמעט אוקסימורון, כי אין עם יהודי ללא מדינת ישראל ואין מדינת ישראל ללא עם יהודי. גאות האנטישמיות מאז 7 באוקטובר מבוססת על עלילת הדם שמדינת ישראל היא תוצאה של זוועות השואה, פרס ניחומים לעם היהודי. אפילו לא 'עם', לפי הנרטיב הנוכחי. זה נרטיב שקרי, שלמרבה הצער יש אצלנו מי שמצטטים אותו. עם ישראל שב למולדתו, שיש לו זכות ילידית עליה, אחרי השואה – ולא בגלל השואה.
"שנאת היהודים, שקיימת כבר אלפי שנים, משתמשת בכל פעם בקונסטרוקציה החברתית המנחה של אותו העידן. פעם היא התבססה על דת, אחר כך על מדע, ועכשיו היא נתלית בדת החילונית של זכויות האדם. זו מוטציה חדשה של נגיף עתיק. המנגנון לא השתנה, הוא רק מחליף את צורתו. ואנחנו כבר יודעים שאם לא מצליחים לזהות את כל הזנים של וירוס, מאפשרים לחלק מהזנים להמשיך להדביק את החברה, את המדינה, את הרשתות החברתיות ואת הקמפוסים. האנטישמיות מזינה את הטרור שגרם להתרחשות פשעי 7 באוקטובר, ומזינה את תגובות ההכחשה שהחלו עוד באותו היום, בעוד הזוועה משודרת בשידור חי. התובנה של הרצל, שהמקום היחיד שבו העם היהודי יכול להיות בטוח הוא מדינת ישראל, הפכה לרלוונטית יותר ויותר. העם היהודי בתפוצות חייב להבין שמדינת ישראל חייבת להתקיים, והישראלים ומדינת ישראל חייבים להיות מודעים לאנטישמיות ולהיאבק בה".
היא חוזרת אל החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1975, שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". "זאת הייתה יריית פתיחה למלחמה ממושכת שהאויב לא צריך לירות בה ולו כדור אחד", היא מסבירה. "התעמולה הסובייטית היא המנגנון שמתדלק את מה שקורה עכשיו באוניברסיטת קולומביה. כי אם ציונות היא גזענות וישראל היא מדינת אפרטהייד, אז 'גזענים אינם מתקבלים כאן'. זהו ההיפוך האורווליאני ביותר של העובדות, שנטען בו שמדינת ישראל מבצעת רצח עם.
"אתמול דיברתי בוורשה על 'עשרת ימי תקווה' שמצוינים עכשיו, ועל החיבור של העם היהודי דרך התקווה. תקווה, כמו שאמר הרב זקס ז"ל, היא לא אופטימיות, אלא האמונה שיחד אנחנו יכולים לגרום למצב להשתפר. ה'יחד' קריטי לתקווה. אופטימיות היא סבילה, אבל תקווה היא פעילה מאוד. נדרש אומץ כדי לשאת תקווה. הנאצים ניסו להכחיד את התקווה. ביום העצמאות נציין את שובנו למולדתנו ההיסטורית עם התקווה שלא הצליחו לרצוח לנו באושוויץ. האנטישמיות למרבה הצער לא נרצחה, אבל גם התקווה לא. וכדי לשאת אותה יש צורך בבהירות מוסרית, באומץ – ובעמידה יחד כעם".
ﬡָנוּ קוֹרְאִיﬦ אֶﬥ ﬣָעָﬦ ﬣַיְּﬣוּדִי בְּכָל הַתְּפוּצוֹﬨ לְﬣִﬨְלַכֵּד סְבִיב הַיִּשּׁוּב בַּעֲלִיָּﬣ וּבְבִנְיָן וְﬥַעֲמֹﬢ לִימִינוֹ בַּמַּעֲרָכָﬣ הַגְּדוֹלָﬣ עַל הַגְשָׁמַת שְׁﬡִיפַﬨ ﬣַדּוֹרוֹת לִגְאֻלַּﬨ יִשְׂרָאֵﬥ.
