ד"ר ירון סחר הביט בנתונים המבהילים שזרמו אליו מבתי החולים, והבין איזו טעות קשה עומדת להתרחש, אם לא נעשתה כבר. אלפי פצועים זרמו למחלקות השונות מיישובי העוטף, מכבישי הדרום ומהמסיבה ברעים, ובשל העומס הרב הוחלט לשחרר במהירות הביתה את כל מי שאפשר, ולהפנות את כל המשאבים לטיפול בנפגעים שחייהם בסכנה. ד"ר סחר, מנהל אגף השיקום במשרד הבריאות, חשש שחלק מהמטופלים ייפלו בין הכיסאות וישוחררו לביתם בלי שמישהו ידאג להפנות אותם לתהליך האיטי אך הקריטי של טיפול שיקומי.
"ראינו אנשים שבקבלה לבתי החולים הוגדרו כפצועים בינוני ואפילו קשה, ואחרי שמצבם התייצב הם שוחררו לביתם ולא למסגרות שיקום. העברנו לקופות החולים רשימות של מטופלים כאלה כדי שיפנו אליהם, וחלקם אכן הגיעו לשיקום בהמשך. העומס ההולך וגובר על מערכת השיקום באותם ימים יצר אתגרים יוצאי דופן, אבל האתגר העקרוני הזה – לוודא שאנשים לא נופלים דרך המסננת – קיים גם בעיתות שלום. לפעמים הוא מורכב יותר דווקא כשמדובר במטופלים שמצבם נחשב קל לכאורה, אלה שלא סובלים מפגיעות מוטוריות בולטות. ייתכן שהם ספגו פגיעה מוחית, ויש להם הפרעות מסוימות בהתנהגות או בשפה, אבל לא ברמה ששיח פשוט יכול לחשוף. הם יכולים להתפספס, וצריך לפעול כדי שזה לא יקרה, כי אם לא יגיעו לשיקום – הם יינזקו".
גם כשהפציעה ניכרת לעין, הוא מסביר, לא תמיד יש התאמה בין החומרה הרפואית שלה לקושי התפקודי שינבע ממנה, והדבר עלול לגרום לשגיאות מצד מערכת הבריאות. "אדם שהגיע עם פציעה קלה ביד, שלא מסכנת חיים, עלול לא להמשיך לשיקום, כשבפועל יש לפציעה שלו משמעות תפקודית קשה. אין לי שמץ טענה על מה שקרה במיון, ואף אחד מאיתנו לא מסוגל לדמיין את העומסים שהיו בבתי החולים באותה שבת. אני לא יודע על מערכת רפואית שנדרשה להתמודד עם משהו כזה בשנים האחרונות – אולי במקרים של אסונות טבע קיצוניים, אבל גם אז לא עם פציעות כאלה, ולא בתוך זמן קצר כל כך. בתי החולים עשו כל מה שביכולתם, אבל אנחנו הבנו שצריך לחזור למטופלים ששוחררו ולראות מה מצבם. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לעמוד באתגר הזה שוב".
לצד סתימת הפרצה הזו, ד"ר סחר הבין שהמספרים הבלתי נתפסים של הפצועים יתורגמו כעבור ימים אחדים לגל של מטופלים שיציף את מחלקות השיקום ברחבי הארץ. "היה לי ברור מהרגע הראשון שצריך להיערך לכך. כשהגל אכן הגיע למחלקות השיקום במספרים שצפינו, המערכת הצליחה להתרחב בקצב טוב ולספוג אותו, תוך הקפדה שזה לא יבוא על חשבון מטופלי השגרה. עם זאת העומסים היו גבוהים מאוד, כשבמקביל היה צמצום מסוים ביכולות הטיפוליות, כי מחלקות בנהריה ובאשקלון נסגרו בגלל בעיות מיגון. המערכת שילמה מחיר באותם שבועות, ואפשר להניח שיהיו לזה השלכות".
המלחמה ההולכת ומתמשכת תשלח מן הסתם עוד מטופלים למחלקות השיקום, וזה בלי לדבר על מה שצפוי לנו אם תיפתח מערכה גם בצפון. יש לכם יכולת להתמודד עם מצב כזה?
"עוד לפני 7 באוקטובר, משרד הבריאות שקד על שורה של מיזמים בתחום השיקום. יש פרויקטים שנפתחו לפני המלחמה, כמו מחלקת השיקום בעדי נגב. מחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים נפתחה בשבוע שעבר, וגם בבית החולים פוריה תחל לפעול מחלקה כזו בעוד כמה חודשים, ואנחנו שואפים להקדים את הפתיחה שלה. פרט לזה, בתי חולים עשו מאמצים להגדיל את הקיבולת שלהם, ולו באופן זמני. בשיבא פתחו מסגרות, באיכילוב ובהדסה הגדילו את מספר המיטות – הכול כדי לתת מענה מהיר לעלייה הצפויה במספר המטופלים. זה מיתן את ההשלכות השליליות של האירוע, וקנה לנו זמן להרחיב עוד יותר את המערכת. השתמשנו בלא מעט פתרונות מידיים, בידיעה שחלקם עשויים להיות זמניים. זה אתגר ענק. המלחמה לא נגמרה, אנחנו לא יודעים מה ילד יום, וצריך להיערך לכל התרחישים".
הפנסיונרים מתגייסים
על פי נתוני משרד הבריאות, נכון לכתיבת שורות אלה, מספר הנפגעים שקיבלו טיפול רפואי מאז שבעה באוקטובר הוא 13,651. בשל העומס שנוצר בראשית המלחמה, טרם ידוע הפילוח המדויק של הנפגעים לפי פציעות שונות. בסוף חודש נובמבר דיווח ד"ר סחר לוועדת הבריאות של הכנסת כי לבתי החולים הגיעו 37 קטועי גפיים מהמלחמה. "המספרים עוד יגדלו, לצערי", אמר באותה ישיבה, ובחודשיים שחלפו מאז אכן התווספו עוד כמה עשרות פצועים כאלה. "אנחנו עובדים על נתוני כלל הפצועים ואוספים אותם מכל היחידות, ותוך זמן לא רב יהיה לנו מידע מדויק יותר", אומר לנו סחר. "אחד הלקחים הוא שצריך לבנות מערכות מידע שמספקות בזמן אמת את כל הנתונים, כדי שנוכל לקבל החלטות מושכלות. אנחנו עובדים על זה. כשאתה מגיע לאירוע כזה, אתה מבין עד כמה מערכות מידע הן קריטיות לניהול שלו. ביומיום יש זמן לחשוב ולברר, פה היינו צריכים את הנתונים מעכשיו לאתמול".
"אדם שהגיע עם פציעה קלה ביד, שלא מסכנת חיים, עלול לא להמשיך לשיקום, כשבפועל יש לפציעה שלו משמעות תפקודית קשה. אין לי שמץ טענה על מה שקרה במיון באותה שבת, אבל אנחנו הבנו שצריך לחזור למטופלים ששוחררו ולראות מה מצבם"
בניגוד למחלקות טיפול אחרות, "מיטה" במחלקת השיקום היא לא רק המקום שבו המטופל שוכב, ולכן גם אפשר לצלוח תקופות עומס על ידי העמדת מיטות בצפיפות מסוימת או במסדרון. המשמעות של המונח הזה כוללת בתוכה מרחב טיפולי ואנשי צוות רבים. "המטופל במחלקת שיקום בקושי נמצא במיטה", אומר ד"ר סחר. הוא נח שם בצהריים וישן בלילה, אבל לאורך כל שאר שעות היום הוא עובד. כשמדברים על תוספת מיטות בשיקום, האתגר הגדול הוא כוח האדם. אתה צריך את המטפל המיומן שיהיה שם, ומספרם של המטפלים האלה הוא צוואר הבקבוק של המערכת. צריך להגדיל אבסולוטית את מספרם של רופאי השיקום, וגם למשוך אותם למערכת הציבורית בעזרת תמריצים, כדי שירצו לתת יותר שעות שם ולא רק במסגרות פרטיות. אנחנו בונים למחסור הקיים כמה פתרונות – גם ברמה התקציבית, גם בהבאת רופאים עולים, וגם בגיוס רופאים שפרשו לגמלאות ויכולים לבוא ולתרום.
"חלק מהדברים אי אפשר להגדיל עד אינסוף, ואנחנו לא נסתמך על מתנדבים ופנסיונרים לאורך זמן. לכן במקביל אנחנו נערכים לפתרונות ארוכי טווח, כמו הגדלה של מספר המתמחים בשיקום. זה מה שיכול להשאיר אותי בסוף המלחמה עם מערכת טובה יותר מזו שהייתה כשנכנסנו אליה. היא הייתה אומנם איכותית גם קודם, אבל הייתה מתוחה ומיצתה באופן מלא את היכולות הטיפוליות שלה, ועם פרוץ המלחמה נדרשנו פתאום לתת מענה לכמה מאות מטופלים בכל רגע נתון. זו לא מיטה שנתפסת לשלושה ימים ואז מתפנה, אלא תהליך ארוך שנמשך שבועות, ולכן העומס הולך ועולה. כעת יש התייצבות, כי מטופלים אצלנו כבר מתחילים להשתחרר".
כיום, מפרט סחר, שוהים במחלקות השיקום כ־300 מאושפזים שנפצעו במלחמה, ו־300 נוספים כבר שוחררו ועברו לאשפוז יום בקהילה. "בתחילת הדרך היו פערי תפוסה בין המחלקות, שנבעו מהמצב הביטחוני. היום כל המערכת מלאה".
מה השיקולים בהפניה למחלקת שיקום זו או אחרת?
"בשגרה זה נעשה מתוך דיאלוג בין המטופל לקופת החולים שלו, שיש לה הסדרים עם בתי חולים מסוימים, אבל הפצועים במלחמה פשוט בחרו לאן להגיע. הרוב החליטו ללכת לשיבא. ישראלים אוהבים להיות ביחד, בעיקר חבר'ה צעירים, ואם חצי מהיחידה מצאה את עצמה שם, גם אתה תלך. זה שיקול לגיטימי לחלוטין, הרצון להיות עם חברים ולשאוב מהם תמיכה".
הוא מציין שנשקלה האפשרות לעבור לניתוב מרכזי, כלומר שמערכת הבריאות היא זו שתחליט היכן לאשפז את המטופלים הרבים, בין השאר לפי שיקולי תפוסה. "זו החלטה כבדה מאוד, לקחת מאדם את הזכות לבחור איפה הוא מתאשפז. אתה גם לא יכול לנתב רק קבוצה אחת: אם אתה מנתב חיילים, אתה חייב לנתב בהתאם למצב החדש גם את נפגעי פעולות האיבה ואת המטופלים שבשגרה, וזה מחייב אותי לפתוח את כל ההסדרים. בינתיים המערכת התארגנה בלי זה, ואני מקווה שלא נידרש לכך. מבחינת האיכות אני סומך את ידיי על כל מסגרות השיקום בארץ, כולן מסוגלות לתת את הטיפול הראוי. יש מקומות עם מומחיות ספציפית, אבל זה סיפור אחר. אם אני הייתי צריך טיפול שיקומי, הייתי חושב איפה קרוב ונוח לי, איפה המשפחה שלי תוכל לבקר אותי בקלות.
"המענה ארוך הטווח שלי צריך להיות הפיזור בכל הארץ, ובפרט בפריפריה. התהליך שציינתי לגבי עדי נגב, פוריה והדסה הוא חלק מזה. לצערי ירושלים היא פריפריה בתחום השיקום. אתגר נוסף הוא חיזוק המערך האמבולטורי – לתמרץ את קופות החולים לחזק ולהרחיב את הפריסה של שירותי הבריאות בקהילה, ואז לייצר את כוח האדם שימלא את השורות האלה. דיברו לאחרונה על קיצוץ בתקציב, אז אני שמח שאחד התחומים שכן יקבלו תוספת זה השיקום. אני מאמין שבסופה של הזוועה הזאת נמצא את עצמנו עם מערכת שיקומית גדולה יותר, פרוסה יותר בכל הארץ, ועם יותר יכולות טיפוליות".
ארוכה הדרך לעצמאות
אם המטופלים המגיעים בימי שגרה למחלקות השיקום סובלים משבר בירך בעקבות נפילה או מפגיעה נוירולוגית בשל אירוע מוחי, למטופלים של ימי מלחמה יש מאפיינים אחרים לחלוטין. "הרבה פגיעות טראומטיות, אורתופדיות", מתאר סחר. "פצועים שסובלים מפגיעות חודרות של רסיסים וקליעים, שגרמו נזק לעצמות ולעצבים היקפיים. יש גם פצועים עם פגיעות ראש וחוט שדרה, אבל במספרים קטנים יותר.
"בשיקום אתה תופר חליפה למטופל, ואין שני מטופלים זהים", הוא מדגיש. "בתחילת התהליך, כל אחד עובר הערכה על ידי אנשי הצוות הרלוונטיים, והם בונים לו שגרה טיפולית שגם היא משתנה כל הזמן: מה שמתאים לו בשבוע הראשון, כשהוא מרותק למיטה, לא נכון בשבוע השני כשהוא מתחיל ללכת. אם למטופל יש יעדים שחשובים לו, מעיסוק בספורט ועד נגינה כתחביב, יבנו יחד איתו את התהליך שמוביל אליהם, מתוך שיח מתמשך. גם היעדים עוברים עדכון כל הזמן. אחת המשימות החשובות של מטפל בשיקום היא לזהות מה המטופל מסוגל לעשות ומה קשה לו, ולשחק על הטווח הזה כל הזמן. לתמוך, אבל באופן שיאפשר התקדמות. כך לאט־לאט המטפל מצמצם את העשייה שלו, עד שהוא רק משגיח על התהליך. ברגע שהמטופל עצמאי לגמרי, אפשר להפסיק גם את זה. זו המטרה שלנו, להביא אדם לעצמאות".
בימים כתיקונם רוב המשתקמים הם אנשים מבוגרים, אך המלחמה הביאה למחלקות חבר'ה צעירים. "נקודת הפתיחה הבריאותית של צעירים היא טובה יותר. מצד שני, אם הפציעה היא מקרב קשה, המטענים הרגשיים מחייבים התייחסויות עמוקות יותר"
הבדל נוסף בין מטופלי שלושת החודשים האחרונים למטופלי השגרה הוא הגיל. בימים כתיקונם רוב המשתקמים הם אנשים מבוגרים, באמצע החיים והלאה, אך המלחמה הביאה למחלקות חבר'ה צעירים בשנות העשרים לחייהם. "נקודת הפתיחה הבריאותית של צעירים היא טובה יותר. מצד שני, אם הסיטואציה שיצרה את הפציעה היא קרב קשה, המטענים הרגשיים מחייבים התייחסויות עמוקות יותר. לכן השגנו תקציב לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים בכל מחלקות השיקום בארץ, והם נמצאים מהשנייה הראשונה של התהליך. זה לא משהו ש'נחמד שיש', או שלב שאפשר לחכות איתו. אי אפשר להפריד בין הבריאות הנפשית לבריאות הפיזית, זו מקשה אחת, וגם תמיכה נפשית וסוציאלית היא חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום. הגיל הצעיר של הפצועים מצריך התייחסות בהיבטים נוספים, כמו הסטטוס המשפחתי או המצב התעסוקתי שהם נמצאים בתחילתו. אלה דברים שיש לתת עליהם את הדעת".
בתקציב 2024 זכה תחום השיקום לתוספת של 200 מיליון שקלים. שר הבריאות אוריאל בוסו גם הודיע לפני כמה שבועות על תוכנית מעודכנת להגדלת מספר מיטות האשפוז על מנת לתת מענה לצרכים האקוטיים של המערכת. לפי התוכנית, ל־1,001 המיטות הקיימות במחלקות השיקום יתווספו עוד 300, ומספר המיטות במחלקות בריאות הנפש יגדל ב־245. מלבד זאת יזכו בתי החולים בתוספת של 1,790 מיטות.
כמו תחומים רפואיים רבים אחרים, גם עולם השיקום נהנה בשנים האחרונות מפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, ולצד זאת צריך לעדכן ללא הרף את תפיסותיו. "יש היום יותר הבנה שהתהליך של השיקום הוא מתמשך, ולכן יש לחזק את הטיפול בקהילה. כשאני משחרר מטופל מהמחלקה, צריך שיהיה מי שיקלוט אותו בצד השני, בכל מקום בארץ. זה אתגר גדול. אם יש לי רק עשר מחלקות שיקום שרובן במרכז, המשחק בשלב של אשפוז יום נעשה מורכב. כשאני מאשפז אדם בלוינשטיין למשך שלושה חודשים, והבית שלו נמצא רחוק בצפון, זה לא אופטימלי אבל זאת התגייסות לפרק זמן מוגדר. לעומת זאת, כשהוא צריך להגיע כל יום מהבית כדי לקבל טיפולים, ברור שהמרכז שמטפל בו צריך להיות קרוב יותר למקום מגוריו. לכן הפריסה הגיאוגרפית חשובה וצריך לחזק את המרכזים בקהילה, כי אם אחזק את אשפוז היום בלוינשטיין, לא הועלתי בכלום למי שגר באופקים".
כדי להפחית מעט מהעומס על מרכזי השיקום, הוחלט להיעזר במערכות שיקום מרחוק – עזרים טכנולוגיים שמנטרים את מצב המטופל במהלך תרגול, ומצלמות מתקדמות שמאפשרות למטפל לעקוב אחר תגובותיו ותנועותיו של המשתקם גם בלי להיפגש איתו. "זה מייעל את התהליך ועוזר להוריד עומס מהמטפלים. במלחמה הזאת קרה גם שהיינו צריכים לתת טיפול שיקומי מרחוק לאנשים שפונו מבתיהם, כשגם המטפל בעצמו פונה".
כשהטופס בבנק הוא אתגר
ד"ר ירון סחר (54), נשוי ואב לשלושה, מתגורר בכוכב־יאיר. הוא נולד עם פגיעה בחוט השדרה וכיום הוא נעזר בקביים כדי להתנייד, מה שלא מפריע לו להיות נמרץ ואנרגטי. רפואה הוא למד באוניברסיטת תל־אביב, ואז התמחה בשיקום בבית לוינשטיין, ונשאר שם כרופא בכיר שתחום עיסוקו העיקרי הוא שיקום מוחי. לאחר מכן מונה לראש המחלקה לחבלות ראש, תפקיד שמילא במשך כ־12 שנה. לפני שנתיים הגיע למשרד הבריאות – "החלטתי לעבור לצד הניהולי, לראות את המאקרו. זאת התנסות אחרת, מעניינת".
בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל־אביב, הוא מספר, ההתמחות בשיקום הייתה חובה, וכך הוא עצמו הכיר את העולם הזה. "החשיפה לשיקום בכל בתי הספר האחרים נמוכה משמעותית, והיא צריכה להשתפר. רוב האנשים שמגיעים לבית ספר לרפואה לא מדמיינים את תחום השיקום. אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות זה להגדיל את החשיפה, כדי שיותר אנשים ירצו להתמחות בתחום. מעבר לכך, רופאים שנחשפו לשיקום יעשו עבודה טובה יותר גם במחלקות אחרות, כי ההסתכלות התפקודית היא דבר חוצה תחומים. רופאים צריכים תמיד לחשוב איזה טיפול לתת כדי לשפר את התפקוד של המטופל בעתיד.
"שיקום הוא תחום מיוחד ושונה בתוך עולם הרפואה, כי הוא לא מטפל בהיבטים הראשוניים של הבעיה הרפואית, אלא בהשלכות התפקודיות שלה, והן רחבות מאוד. ברמה הבסיסית זה תנועה, קוגניציה, היבטים רגשיים, שפה. כל זה מיתרגם בהמשך לתפקוד ברמה היומיומית – להתלבש, להתרחץ, להתנייד ממקום למקום – ואחר כך, ברמה הגבוהה יותר, זה כבר לנהוג, לצאת לסידורים בבנק ולהבין את הטפסים שכתובים בשפה מורכבת".
הוא מדגיש את החשיבות של עבודת צוות בתחום הזה. "בשיקום אתה עובד עם קבוצה של מטפלים מתחומים רבים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, סיעוד, קלינאות תקשורת, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. כל אחד מחברי הצוות למד בבית ספר אחר, ומתקיימות ישיבות שבהן כל אחד נותן את ההיבט שלו. כך אתה לומד על המטופל מהרבה זוויות, מקבל תמונה מקיפה, וממנה אתה גוזר את ההתערבות. רופא השיקום מנהל ומנווט את התהליך הזה, וצריך לדבר עם כל אחד מאנשי המקצוע שסביבו. בנוסף, יש היבטים רפואיים ספציפיים כמו טיפולים תרופתיים והתערבויות אחרות שאתה כרופא יכול לעשות, ואילו שאר חברי הצוות – שכל אחד מהם מוכשר מאוד בחלק שלו – לא יכולים לתת.
"בשיקום אתה לא רק בא ומאבחן מחלה, אלא מאבחן ליקוי ומנסה לעשות איתו משהו. זו נקודת מבט אופטימית מאוד, אף שבמקרים רבים המטופל סובל מפגיעה קשה. משם הוא הולך ומשתפר, ואתה יחד עם כל הצוות שסביבך מנסה לנווט את התהליך כך שיגיע לשיפור הגדול ביותר האפשרי. מה שאתה עושה באשפוז השיקומי הוא למעשה יצירת סימולציה של החיים האמיתיים בתנאי מעבדה. אתה מתרגל עם המטופל הליכה בין מקבילים, ואז הליכה במסדרון, ממשיך למדרגות תרגול ומשם לגרמי המדרגות של בית החולים עצמו – אבל זו עדיין סימולציה כי אתה לא יודע אם ככה נראות המדרגות אצלו בבית, ואם המקלחת במחלקה זהה למה שיש אצלו. לכן אנחנו רוצים שמטופלים יצאו לחופשה בבית בסוף השבוע".
"אני מקווה שמקצוע השיקום יהפוך לנחשק יותר בעיני רופאים. יש מחסור ברופאי שיקום, גם כי זה לא טרנדי וגם כי זה לא מקצוע לסוליסטים. יש בתחום הזה שינויים טכנולוגיים, יש התקדמות בהבנה התיאורטית, אבל בסופו של דבר זה מקצוע של אנשים. אתה צריך את המטפל המיומן שיחוש את המטופל, שיעבוד איתו יד ביד"
באשפוזים ארוכים, מסביר סחר, החופשות האלה חשובות לקשר עם המשפחה והסביבה וכן להיטענות באנרגיה לקראת המשך התהליך, אבל הן גם חלק מהטיפול עצמו. "המטופל לוקח את מה שהוא תרגל בבית החולים, מביא את זה הביתה, ומגלה למשל שהמדרגות לא באותו גובה, המיטה לא באותו גודל כמו זו שבמחלקה וכן הלאה. לולא הייתי שולח אותו לתרגל בבית, לא הייתי יודע שצריך לעשות התאמות מסוימות בהמשך הטיפול".
כשמטופל עובר לשיקום בקהילה ומתחיל לנסוע מדי יום בין הבית למרכז השיקומי, הוא נצרך לגשר על הפער באופן תמידי. "המטופל נמצא כל הזמן בדיאלוג בין הדברים שהוא עושה במחלקה לבין הבית. הוא מתחיל לחזור לחוגים ולתחביבים שהיו לו, אבל שואל את עצמו ואת הצוות אם זה אפשרי ומה צריך לעשות כדי לחזור למה שהיה. ושוב, זה לא תהליך של מטפל אחד, אלא של 360 מעלות. הכול קורה בצורה בין־תחומית, מתואמת ומכוונת היטב. העבודה המשותפת היא עיקרון מוביל בשיקום, צריך לדעת לעבוד עם אנשים. זה מה שמשך אותי למקצוע.
"אני מקווה שמקצוע השיקום יהפוך לנחשק יותר בעיני רופאים. יש מחסור ברופאי שיקום, גם כי זה לא טרנדי וגם כי זה לא מקצוע לסוליסטים, בניגוד לכירורגיה או מיון. יש בתחום הזה שינויים טכנולוגיים, יש התקדמות בהבנה התיאורטית, העזרים משתפרים, אבל בסופו של דבר זה מקצוע של אנשים. אתה צריך את המטפל המיומן שיחוש את המטופל, שיעבוד איתו יד ביד. אנחנו צריכים אנשים שמוכנים לעבודה סיזיפית, איטית והדרגתית. יש מקצועות ברפואה שאתה רואה בהם שינויים מיידיים במצבו של המטופל. כשכירורג מנתח אדם שהגיע במצב קשה, ומוציא אותו מסכנת חיים – זה אירוע ענק. שיקום לא נראה ככה. זה אוסף של צעדים קטנים שמתמשכים יום אחרי יום, ובימים פחות טובים יש גם צעדים אחורה. זה אתגר גדול למטפל, ועוד יותר למטופל. אתה לא מגייס כאן כוחות לשבוע של התמודדות אחרי ניתוח, אלא לחודשים של החלמה, ולא כולם בנויים לקצב הזה".
כחודש אחרי תחילת המלחמה, ובעקבות הצפי למספר גבוה מאוד של מטופלים במחלקות השיקום, מונה מנכ"ל בית החולים איכילוב פרופ' רוני גמזו לאחראי על תחום השיקום הפיזי של הנפגעים. "הוא הגיע לכאן כדי לסייע לנו, לתכלל את האירוע הגדול הזה כפרויקטור ולעזור לנו להוציא לפועל את המדיניות של אגף השיקום. מבחינתי זו הזדמנות נהדרת ללמוד ממישהו שמכיר את המערכת לפניי ולפנים ויש לו המון ניסיון איתה", אומר ד"ר סחר על פרופ' גמזו, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד הבריאות וכפרויקטור הקורונה. "אנחנו מסתייעים בו רבות, העבודה היא שיתופית, ואני מרגיש שאנחנו מקבלים ממנו הרבה גיבוי וסיוע. יש לי רק מילים טובות עליו".
אילו לקחים הפקתם עד כה מתקופת המלחמה?
"יש דברים שאני אשאיר ברמה האישית. הלקח שלי ברמה הניהולית הוא שבתחילת התהליך לא הבנתי את כל המורכבויות של המערכת. בחודשים שחלפו נחשפתי להרבה מאוד היבטים חדשים, ואני מקווה שהם יגרמו לי להיות מנהל טוב יותר ורגיש יותר מכאן והלאה.
"ברמה התהליכית, המשרד מתנהל בצורה סדורה, עם תהליכי למידה והפקת לקחים שמטרתם לטייב את ההתנהלות בפועל. זה מורכב מהמון דברים קטנים. יש תהליכים שנראים פשוטים, ואנחנו מגלים שהם לא כאלה. למשל ניתוב חולים. לכאורה זה צריך להיות פשוט מאוד, אבל בפועל יש גורמי מימון שונים, יש העדפות של עוד גורמים בדרך ויש אינטרסים שמתערבים. התהליכים האלה מורכבים, אבל אנחנו כמשרד עושים את המיטב כדי לנווט אותם לכיוון הרצוי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
גורמים במערכת הבריאות: ישראל לא ערוכה להתמודד עם אלפי פצועים שצריכים וייצטרכו שיקום בקהילה אחרי שייצאו ממחלקות השיקום בבתי החולים | @kettydor עם הפרטים#חדשותהערב pic.twitter.com/JSRIIIb0il
— כאן חדשות (@kann_news) January 24, 2024
