עדויות מניר־יצחק
"ניסינו לברר את מיקומו של הפצוע, ופתאום ענו לנו בערבית"
דורון סטמקר, חבר כיתת הכוננות בניר־יצחק. למרות הנחיתות המספרית והאבדות הכבדות, הוא וחבריו לא הפסיקו להילחם.
"נכנסתי לממ"ד עם אשתי והבנות, והדלקנו טלוויזיה לשמוע מה קורה. כעבור חצי שעה בערך הגיעה הוראה לכיתת הכוננות לצאת לכיוון הגדר, כי יש חשש לחדירות. חשבנו שמדובר בעוד אירוע, כמו הרבה אירועים שהיו בעבר, של חדירה או מישהו חשוד שמסתובב ביישוב. נפגשנו כל כיתת הכוננות, התפצלנו לצמדים והתחלקנו לנקודות.
"בשעה 7:45 בבוקר שמענו ירי מאסיבי מהיישובים הסמוכים, ומפאתי הקיבוץ שלנו נשמעו צעקות בערבית (מאוחר יותר התברר כי המחבלים הציתו אש ליד מפעל, כדי לחטוף את מי שיגיע לשם – ש"פ). קיבלנו דיווח בקשר על פצוע מרימון שמבקש חילוץ. ניסינו לברר את מיקומו המדויק אבל המחבלים לקחו את מכשיר הקשר שלו וענו לנו בערבית. מאז הקשר איתו נותק והוא נעדר. הבנו שהמחבלים מאזינים עכשיו לרשת שלנו, ועברנו לדבר בטלפון ובוואטסאפ.
"בכל הזמן הזה ניסינו ליצור קשר עם הצבא ולהזעיק עזרה. לקראת תשע היה ברור שאנחנו במצב לא רגיל. איבדנו קשר עם הצוותים האחרים, ומהנקודה שבה אנחנו פעלנו, לא ידענו שיש מספר גדול כל כך של מחבלים בשער הכניסה ליישוב. לא ידענו גם שהרבש"ץ ירון שחר ואופק ארזי כבר לא בין החיים.
"החלטנו לעבור בין בתי היישוב, לראות איפה יש מחבלים. נתקלנו בכמה אנשי חמאס שהסתובבו בין הבתים, והדפנו אותם בירי. בשלב זה נשארנו ארבעה חברי כיתת כוננות, מנסים לפעול מול עשרות מחבלים שפשטו על היישוב, בזזו, רצחו, שרפו ואף חטפו שתי משפחות. כיתת הכוננות ספגה מכה קשה. ארבעה חברים עוד נעדרים".
הביא לדפוס: שילה פריד
