עדויות ממוצב כיסופים
"לחימה כמו וישר באוטו"
סרן בר, מפקד פלוגת טנקים בגדוד "עֹז" (77). כשהבין שאחד הטנקים ספג פגיעת טיל, הוא מיהר לשם בטנק שלו ומנע חטיפת חיילים.
עדותו של סא"ל מאיר אוחיון, מפקד גדוד 51 של גולני:
"ראיתי שם בין 30 ל־40 גופות מחבלים. הטנק שלו דרס מחבלים וירה פגזים וקליעים לעבר כל מי שהיה שם. הוא נכנס 500 מטרים לתוך הרצועה לבדו, זיהה שני טנדרים עמוסים במרחק שלושה קילומטרים ממנו, ירה לעברם פגז וכנראה פגע באחד מהם. מיד נורה לעברו מטח של טילי נ"ט, הטנק נפגע ויכולת הצידוד של הצריח הושבתה. הוא חזר לאחור, וליד קיבוץ מגן דרס עוד חמישה מחבלים.
רסיסי גבורה – הפרויקט המלא
"בכביש 232 הטנק הושבת סופית. סרן בר עצר רכב של לוחמי ימ"מ, נכנס עם חייל שלו לתא המטען ואמר להם להוריד אותו בצומת ליד כיסופים. משם הוא רץ שישה קילומטרים בחזרה למוצב שלו כדי לעלות על טנק אחר, וחזר ללחימה לצידי לעוד 48 שעות. ניהלנו לחימה כמו וישר באוטו, בתנועה מימין לשמאל, והשמדנו חוליות מחבלים בשטח".
הביא לדפוס: ישי אלמקייס
"התחמושת הצילה את הלוחמים שלו ואת כל התצפיתניות והסמב"ציות"
סגן אורי מרדכי שני ז"ל, 22, מקריית־ארבע. מפקד מחלקה בגולני. הוביל חמישה חיילים לקרב מול מאות מחבלים.
עדות מפי אחיו ישי, על פי מה שסיפרו לו חיילים מהכוח:
"באזור שש וחצי בבוקר התקבלו התרעות על חדירת מחבלים, ואורי קפץ מיד לגדר עם חמישה חיילים. הם ראו מולם מאות לוחמי חמאס, עם ציוד שלא היה מבייש את היחידות הכי מובחרות בצבא. אחי נתן פקודה להסתער, והם הרגו שם כ־35 מחבלים, עד שנגמרה להם התחמושת. אורי הסיג לאחור את החבר'ה, והם התרחקו מהבסיס, הסתתרו וביקשו חילוץ.
"באיזשהו שלב הודיעו להם שאין חילוץ. אחי כתב לי הודעות, סיפר שהם תקועים ללא מים וללא תחמושת, מוקפים באויבים. הוא לקח את הלוחמים במסלול היקפי שלא חשוף לגדר, דרך ערוץ נחל, וככה אחרי שעות של הליכה הם הגיעו בחזרה למוצב. זה היה בסביבות שלוש וחצי או ארבע אחר הצהריים. אורי הכניס את החיילים שלו לחמ"ל והודיע שהוא הולך לבונקר להביא תחמושת. נשמעו אזעקות של צבע אדום, אבל הוא אמר שאם בכל פעם שתהיה אזעקה הם יחכו, לא תהיה להם תחמושת.
"אורי הצליח לעשות שתי נגלות ולהביא תחמושת. בסיבוב השלישי הוא חטף רסיס של פצמ"ר בעורק הראשי, ונהרג יחד עם חייל נוסף. מאוחר יותר התברר שהתחמושת שהם הביאו הצילה את חיי הלוחמים שלו ואת כל התצפיתניות והסמב"ציות שהיו שם".
הביאה לדפוס: רחלי מלק־בודה
"אוריאל תפס את הרימונים לפני שהתפוצצו וזרק חזרה"
רב"ט אוריאל סגל ז"ל, 19, מפתח־תקווה. שירת כטבח בגדוד 51 של גולני. כשנזרקו רימונים לחדר האוכל, הוא זרק אותם בחזרה.
עדותו של אוריאל בן־דוד, חברו לנשק:
"במחנה היו בחג כשלושים חיילים. בשעת בוקר פרצו לשם כמה עשרות מחבלים והחלו לטבוח בהם. הם זרקו רימונים לתוך חדר האוכל, ואוריאל, בתעוזה עצומה, תפס את הרימונים לפני שהתפוצצו וזרק אותם חזרה. הוא עשה זאת פעם אחר פעם, רימון אחר רימון, והצליח לחסל כמה מחבלים. המחבל האחרון שנותר ירה באוריאל והרג אותו".
מתוך פוסט בעמוד הפייסבוק של אסף משניותס
"הבנתי שהצוות ואני צריכים להשתלט ולרכוש בחזרה את המוצב"
סגן א', מפקד צוות ביחידת אגוז. הוא ופקודיו שחררו את מוצב כיסופים אליו חדרו מחבלים
את סוף השבוע של השבת ב 7.10 סגרתי באוגדת יו"ש ביחד עם הצוות עליו אני מפקד. כבר ב06:30 עם תחילת החדירה של מחבלים לשטח ישראל הוקפצתי עם 12 לוחמיי לגזרת העוטף על מנת להשתתף בלחימה. הגענו למוצב כיסופים שהיה מהראשונים שאליו חדרו המחבלים.
במוצב הכבוש היו 15 מחבלים ומספר רב של חיילים וחיילות כשחלקם פצועים אך הצליחו להישאר בחיים והתרכזו ברובם בחמ״ל.בנקודה זו הבנתי שהצוות ואני, כוח של 12 לוחמים ומפק"צ, צריכים להשתלט ולכבוש בחזרה את המוצב מידי המחבלים והתחלנו בקרב.
הלחימה ערכה כשש וחצי שעות בהם הצלחנו לבדנו להחזיר את השליטה במוצב ולחסל את המחבלים, תוך חילוץ והובלה לפינוי של 32 חיילות ביניהן סמב"ציות ותצפיתניות, 14 לוחמים שנפצעו בקרב שערכו עם חדירת המחבלים, 3 נשים ותינוק. 3 מלוחמיי נהרגו בקרב על המוצב, 3 נפצעו מירי המחבלים ואני נפצעתי מכדור שחדר מהכתף דרך הבטן עד לרגלי. כיום אני מאושפז בסורוקה ומחכה לאישור לחזור ליחידה וללוחמים להמשך את הלחימה.
הביאה לדפוס: מאיה פולק
