נכון שאזעקות זה דבר מלחיץ? גם אצלי זה ככה. לגמרי. כל צפירה חזקה מלחיצה אותי – הצפירה של יום השואה, או אזעקה של מכונית שמופעלת פתאום. וכשהייתי קטן, נלחצתי גם ממשהו אחר לגמרי.
אני זוכר את עצמי בן תשע בערך, יושב על המיטה. לראשי אני חובש כובע צמר של מכבי נתניה, מתחתיי סט מצעים חגיגי של מכבי נתניה, ואני לבוש בחולצת המזל של… הבנתם את הקטע. ביד אני מחזיק את מכשיר הרדיו שקנו לי ליומולדת. הוא משמיע את התוכנית היחידה שמעניינת אותי, ושלה אני מחכה כל השבוע – "שירים ושערים", תוכנית שבה משודרים במקביל כל משחקי הכדורגל בליגה. תשאלו, איך אפשר לשדר חמישה־שישה משחקים שונים שמתנהלים בו זמנית? ובכן, התשובה פשוטה: בכל פעם משדרים מה קורה במשחק אחר, עוברים משדרן לשדרן, וכשיש גול במקום כלשהו מיד נשמע אות, והשידור עובר למגרש המעניין.
אז אני יושב ומקשיב לעדכונים מההתמודדות בין מכבי פתח־תקווה להפועל פתח־תקווה. משחק משעמם לכל הדעות, אבל איכשהו כשמאזינים דרך הרדיו זה הופך להיות מותח מאוד, הרבה יותר מותח מאשר אם צופים במשחק בטלוויזיה. כך או כך, קרב הפתח־תקוואים לא ממש משנה לי, כי אני יודע שבאותו רגע מכבי נתניה משחקת נגד בית"ר ירושלים באצטדיון טדי, ואני חייב חייב חייב לדעת מה קורה. אני כל כך חייב, שמתחשק לי לקפוץ לתוך הרדיו ולשגר את עצמי לירושלים. כי אני, אם עדיין לא הבנתם, האוהד מספר אחת של נתניה. ואפילו שבית"ר מקום שני בטבלה, ואנחנו גם מקום שני אבל מהסוף, אני יודע שיש לנו סיכוי. אני פשוט יודע את זה!
אני צמוד לרדיו, האוזן שלי בעוד רגע מתמזגת עם המכשיר, והורג אותי שאני לא יודע מה קורה. האם אנחנו משחקים טוב? אולי מישהו מאיתנו נפצע? הדקות חולפות, המשדר עובר בין משחק למשחק, וחוסר הידיעה הזה, וגם חוסר היכולת שלי לעשות משהו כדי לעזור לקבוצה – כל זה מחרפן אותי! אני מסתובב סביב עצמי, מושך בשערות שעוד היו לי, מטלטל את הרדיו בעוצמה: "תעברו כבר לטדי!". ואז זה קורה – נשמע האות שמבשר שבמגרש כלשהו במדינה הובקע גול.
עכשיו בואו נדבר על האות הזה. קודם כול, הוא תמיד מגיע בהפתעה, ויכול להישמע ממש בכל שנייה. דבר שני, מי שיצר את האות הזה כנראה אהב מאוד להבהיל אנשים. כי זה מתחיל בבום אדיר, אחריו רגע קצרצר של שקט, ואז נשמעת צעקה ארוכה: "גווווווווווול". אני שומע את האות בתוכנית ההיא, והלב שלי כבר נמצא איפשהו בין הפופיק לברכיים, ואז השדרן מודיע בקול שובב: "יש לנו איתות מ…". אני צורח: "טדי! תגיד…" והוא כמו משלים לי את הצרחה: "טדי!". את הדפיקות של הלב שלי אני כבר מרגיש בקרסוליים. ואז, כאילו לא התעללו בי מספיק, עוברות עוד כמה שניות שבהן אין לי מושג מי כבש ומה בדיוק קרה. "איזה שער!", נשמע השדרן מטדי, "שער אדיר! אחת־אפס ל…בית"ר! אלי אוחנה באחד מהשערים היפים בעונה". ואני, שכבר קפצתי כמעט עד למאוורר התקרה, צונח לאיטי חזרה למצעים של מכבי נתניה. אני תופס את הראש וממלמל "ידעתי שלא ישמרו עליו כמו שצריך! אסור לעזוב את אוחנה לבד!". ובעוד הלב שלי חוזר למקצב נורמלי, הפרשן מתאר את השער לפרטי פרטים, ומחזיר את השידור לפתח־תקווה.
וככה זה היה בכל שבוע. כל פעם במשך שעות. לפעמים הבקענו, המון ספגנו, והמתח תמיד היה שם. עד ששבוע אחד יצאתי לסרט עם חברים, וכל כך התרגשתי עד ששכחתי לגמרי מהמשחק ומהתוכנית. כשחזרתי הביתה, אמא שלי פתאום אמרה: "שמעתי שהמשחק של מכבי נתניה והכוח רמת גן נגמר בתיקו 1־1". אתם קולטים? ככה, פשוט אמרה לי את התוצאה.
להפתעתי הגמורה, הרגשתי נפלא. גם ראיתי סרט עם חברים, גם לא ישבתי קפוץ ומתוח מול הרדיו, וגם ידעתי מה קרה.
מאותו היום הבנתי משהו: לעודד קבוצה זה נהדר, אבל לשבת צמוד לרדיו ולהיות היסטרי, זה כבר פחות נהדר. צריך לדעת מה עושה לנו טוב, ולהשקיע את הזמן שלנו בדברים מועילים (ואם אפשר, שיהיו גם כיפיים). זה עדיף מאשר לשבת ולחכות בלחץ, לא?
