אלוף במיל' אודי אדם זוכר היטב את הרגע שבו הודיעו לו על נפילתו של אביו, וגם את סגירת המעגל הבלתי צפויה שהתרחשה כעבור עשרים שנה. "כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה הייתי בתקופת לימודים, ובמקביל שימשתי סגן מפקד של גדוד שריון במילואים", הוא מספר. "היינו בצאלים וערכנו הכנות לעלייה ללבנון. סיימנו להכין את הכלים, יצאתי הביתה ואמרתי לאשתי 'בואי נקפוץ אל אמא שלי'. ואז, בדיוק כשהיינו אצלה, פתאום נשמעו דפיקות בדלת – ומיד הבנתי הכול. פתאום ידעתי מה זה 'המבשר'. אתה תמיד שומע על זה, אבל עד שאתה חווה את זה בעצמך אתה לא מבין. זה היה אירוע מכונן עבורי.
"כפי שנהוג בצה"ל, העבירו לנו את כל מה שהיה בכיסים של אבא כשהוא נפל. אבל שנים אחר כך, כשהייתי ראש אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה), הגיע אליי קצין רפואה ראשי ואמר לי: 'שמע, אתה חזק? יש לי משהו מאבא שלך ששמרו'. אני לא יודע איך שמרו את זה, אבל הוא הביא לי את הקליעים שפגעו באבא".
בחודש סיון השנה מלאו 41 שנים לנפילתו של אלוף קותי (יקותיאל) אדם, קצין צה"ל הבכיר ביותר שנהרג בקרב. שמו הוא אחד המוכרים ביותר בין שמותיהם של 24 אלף חללי מערכות ישראל, אך סיפורו האישי לא זכה לפרסום. רק בימים אלו יוצאת לאור ביוגרפיה ראשונה שלו, "קותי". לשאלה מדוע זה לקח שנים רבות כל כך, משיב בנו: "אנחנו משפחה צנועה. אחרי שאבא נפל, פשוט המשכנו. לא חשבתי שיש טעם לפרסם משהו כזה. עם השנים אתה רואה אנשים שמוציאים ספרים – למשל במלחמת לבנון השנייה, עוד לפני שהיא נגמרה התפרסמו אולי חמישה ספרים שעוסקים בה. ובכל זאת, אנחנו לא רצינו.
"לכל גרעין אזרחי יש פוטנציאל צבאי. קח לדוגמה את האיראנים: הם התחילו מגרעין אזרחי, בהסכמה ובגיבוי של העולם, הם אפילו היו מפוקחים על ידי סבא"א, ואנחנו יודעים מה באמת קרה שם. כשמדובר במשטרים טוטליטריים, אתה אף פעם לא יודע מה יהיה בעתיד"
"לפני כשלוש שנים פנה אליי בחור ששמו יניב מגל, וסיפר לי שהוא רוצה לכתוב ספר על אבא שלי. הוא כבר הוציא לפני כן ספר על מתן וילנאי, וכשהוא קרא על קותי אדם, הוא התרשם שזו דמות מעניינת שמצדיקה ספר. בהתחלה מרחתי אותו, אבל אחרי שהוא התעקש, ואחרי שראיתי את איכות הכתיבה שלו, החלטנו ללכת על זה. גם כדי שיהיה משהו למשפחה, וגם כדי לעשות צדק היסטורי. אבא היה למשל זה שיזם את מבצע אנטבה, וגם פיקד עליו מהאוויר. לכל הצלחה יש הרבה אבות, אבל אלו העובדות.
"היו לי אומנם הרבה מאוד חומרים על אבא – כאלה שאספתי במהלך השנים, וכאלה שהגעתי אליהם כאשר הייתי אחראי על ארכיון צה"ל, במסגרת תפקידי כמנכ"ל משרד הביטחון – אבל מי שעשה את העבודה, והלך גם לראיין את החברים והפקודים של אבא שעדיין בחיים, היה יניב. הוא עבד במהירות רבה, והצליח לשזור הכול בכתיבה מרתקת ומעניינת. האמת היא שאת הספר כולו צריך לזקוף לזכותו".
קותי אדם היה בן לעדה הקווקזית; הוריו, יהודה ואלישבע אדמוב, עלו ארצה מדגסטן והכירו בתל־אביב. הוא שירת בהגנה, השתתף בקורס הקצינים המיתולוגי של הארגון בג'וערה, ובין ידידיו לאורך השנים היו כמה מהדמויות הבולטות של דור תש"ח – אבל קותי עצמו, כך לפי בנו, לא נהנה מהיתרונות של המילייה הזה. "מבין דפי הספר עולה הדמות של אבא כאדם נחוש שכולו התקדמות ועשייה, אחד שלוקח את גורלו בידיו ולא מוותר. הוא לא היה מ'יפי הבלורית והתואר', ממש לא. הוא היה שחור, עם שפם, ובמשך שמונה שנים נשאר סגן־אלוף – במונחים של אז, המשמעות הייתה שאתה גמור. כל החברים שלו, כמו למשל גנדי, כבר עקפו אותו מזמן בקריירה הצבאית. אבל אבא לא ויתר. הוא האמין כנראה שבבוא היום ידרוך כוכבו, וזה באמת קרה במלחמת ששת הימים, בקרבות הגאוניים שהוא ניהל באזור אום־כתף ואבו־עגילה.
"אום־כתף היה המתחם הכי חשוב והכי קשה לכיבוש בסיני, ובמבצע קדש לא הצליחו לכבוש אותו. אבא, כמפקד חטיבת הנגב, הצליח להשתלט עליו בלילה – בלי אמצעי ראיית הלילה שיש היום ובלי ג'י־פי־אס. כך החטיבה שחררה את הפקק לכיבוש כל סיני, וכל זה עם מעט הרוגים באופן יחסי. זה קרב שנלמד אחר כך בכל העולם. שם בעצם אבא קיבל את ההכרה שהוא היה זכאי לה. היו לו יכולות של מנהיג ומצביא, היכולת להוביל חיילים אחריו לקרב וההבנה של שדה הקרב".
"אני לא אדם דתי, אבל יש כנראה הכוונות מלמעלה. מעט מהבכירים שהיו במלחמת לבנון השנייה הצליחו להמשיך לעשייה, ואילו אני הייתי מנהל הקריה למחקר גרעיני, יושב ראש תע"ש ומנכ"ל משרד הביטחון. כל השאר נתקעו במלחמה. ניסו להוכיח כל מיני דברים שכנראה לא היו, ונשארו שם"
בשנים שלאחר המלחמה מילא קותי אדם תפקידים בכירים בפיקוד הצפון ובמוסד. במלחמת יום כיפור מונה לסגנו של מפקד פיקוד הצפון, והיה שותף לבלימת הסורים בחזית הגולן. בהמשך הועלה לדרגת אלוף, וכיהן כסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ב־1981 היה נדמה שהוא עומד להעפיל לפסגה: ראש הממשלה מנחם בגין, בעת שהיה שר הביטחון, ייעד אותו לתפקיד הרמטכ"ל. אלא שבינתיים נכנס אריאל שרון למשרד הביטחון, ולו היה מועמד משלו. בגין, שאהב את אדם והעריך את כישוריו, החליט למנות אותו במקום זאת לראש המוסד – אך אדם נהרג בדיוק ביום שהממשלה הייתה אמורה לקבל את ההודעה על המינוי.
"אבא שהה תקופה בארצות הברית, כשחיכה לתשובה אם ימונה לרמטכ"ל", מספר אודי אדם. "אחרי שקיבל משרון תשובה שלילית, אמא הייתה אמורה להצטרף אליו שם. אבל אז פרצה מלחמת לבנון, וקראו לו לחזור ארצה. לא היה לו תפקיד מוגדר, ואחרי שהגיע לכאן הוא יצא עם אל"מ חיים סלע לסיור בין מפקדות האוגדות. כך הם הגיעו גם לחפ"ק של עמוס ירון (מפקד אוגדה 96, שהתקדמה לעבר ביירות – ש"פ), ואבא שלי השיא לו עצות ונתן לו חיזוקים. באותו זמן היה קרב קשה בציר שבין הכפר סיל לכפר דוחא, ובשלב מסוים התחילו לירות על החפ"ק, אז הם עברו לחפ"ק חליפי בווילה שנחשבה נטושה. זה מבנה שעמד על סלע במדרון והשקיף לים. אבא וחיים ירדו קומה, וחמישה אנשי קומנדו סורי שהסתתרו בווילה פתחו לעברם באש והרגו אותם".
אודי אדם היה אז כאמור סמג"ד. בחלוף השנים התקדם מתפקיד לתפקיד, ובשנת 2001 מונה לראש אט"ל וקבע תקדים משלו – האלוף הראשון, והיחיד עד היום, שהוא בנו של אלוף. לשאלה אם הרגיש שהקריירה הצבאית שלו עומדת בצילו של אביו, הוא משיב: "אנחנו שונים מאוד, וגם הקריירות הצבאיות שלנו היו שונות – אבא היה חי"רניק ואני הייתי שריונר – אבל אי אפשר להכחיש את המשמעות של הקשר המשפחתי. המערכת תמיד מסתכלת עליך ככה. מצד אחד אתה צריך להוכיח שאתה עומד בזכות עצמך ולא בזכות אבא שלך, ומצד שני אתה צריך לייצג בכבוד את השושלת.
"כל השנים הרגשתי שהוא איתי, שמשהו ממנו נכנס בי. אם יש דבר אחד שמעורר בי קנאה זו אהבת ארץ ישראל שהייתה לו, ההיכרות המעמיקה עם הארץ. עד היום לא ראיתי מישהו עם יכולות פנומנליות כמו שלו. היינו מגיעים למקום, והוא היה יכול לומר איפה מתחבאת לטאה ומהיכן יגיע חזיר בר, הכול. היו לו גם חשיבה אסטרטגית והבנה טכנולוגית. כשחיל האוויר לא רצה שצה"ל יצטייד במזל"טים, אבא הכניס את הכלי הזה לצבא בכוח. הוא כתב תוכניות בניין כוח לטווח ארוך, וכשאתה פותח אותן היום, אתה רואה שכמעט הכול עדיין רלוונטי. לראות את ניתוח האתגרים של מדינת ישראל ושל צה"ל שהוא עשה ב־1981 – זה פשוט מדהים".
היי, הג'יפ
אודי אדם (65) מתגורר זה 41 שנה ביבנה. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לאחד. למרות המורשת המשפחתית, קריירה צבאית דווקא לא הייתה החלום שלו. כשהוצע לו לראשונה להתחייב לתקופת שירות קבע, הוא לא מיהר להסכים. את הכף הכריעה לבסוף חיבתו לכלי רכב. "כשהייתי מ"פ הגיע אליי המח"ט שלי, עמי מורג, ואמר לי שהוא רוצה שאחתום קבע. שאלתי אותו: אם אני חותם, אתה נותן לי את הג'יפ שלך? היה לו אז ג'יפ מיוחד שרק מח"טים קיבלו, ובכל זאת הוא השיב בחיוב. אמרתי לו: 'אם ככה, אני חותם'. חתמתי ולקחתי לו את הג'יפ".
הקריירה הזו הסתיימה באקורד צורם. במהלך מלחמת לבנון השנייה מינה הרמטכ"ל דן חלוץ את אלוף משה קפלינסקי ל"מתאם מטעם המטכ"ל" בפיקוד הצפון, צעד שהתפרש בעיני רבים כהבעת אי אמון באלוף אדם, מפקד הפיקוד. מיד בסיום המלחמה הודיע אדם לחלוץ שהוא פורש מצה"ל.
מתום המלחמה ועד היום אתה מסרב לדבר על מה שקרה שם. למה?
"יכולתי לעשות ממלחמת לבנון השנייה גם אירוע מוצלח מאוד, כי במבחן התוצאה, ההישגים של המלחמה הזאת הם בין הטובים ביותר שהיו לנו. עובדה, בגבול הצפון יש שקט שנמשך כבר קרוב לעשרים שנה. אבל החלטתי לשתוק, בין השאר כי במלחמות נהרגים אנשים, ואתה לא יכול לנהל כל מיני קמפיינים על הגב ועל הדם שלהם, ולצאת בכל מיני השמצות שבסופו של דבר מוזילות את ההקרבה שלהם. כמפקד פיקוד הצפון אני אחראי גם לחיילים שנהרגו אצלי, ולכן לא הייתי מוכן להיכנס למאבקי הכוח שפרצו מיד אחרי המלחמה. אני שלם עם זה".
"קיבלתי רישיון נהיגה למוביל טנקים, ועשיתי את זה קרוב לעשרים שנה – בהתחלה כראש אט"ל, ואחר כך כאיש מילואים. בשיחות עם תתי־אלופים ואלופים הייתי אומר להם: מהקבינה של המוביל אתה רואה איך מקבלים אותך, איך מטפלים בימ"ח, מה מצב הכלי – אם הוא מטופל ושמור או שהכול נוזל ודולף"
גם את הדברים שאתה אומר כאן, על ההצלחה של המלחמה, לא אמרת אז.
"האווירה הייתה שזהו כישלון, וחשבתי שאין טעם לומר דברים כאלה אם אני לא מקבל גיבוי. למרות ההישגים, החלטתי לפרוש. אני זוכר שהייתי עם אשתי במצודת כ"ח, הסתכלנו על כל אצבע הגליל, ואמרתי לה שברגע שהחייל האחרון חוזר מלבנון – אני פורש. ואני לא הולך להשמיץ ולא לדבר על אף אחד.
"אני לא אדם דתי, אבל יש כנראה הכוונות מלמעלה. במבחן החיים, מעט מאוד מהבכירים שהיו במלחמה ההיא הצליחו להמשיך משם לעשייה. ואני, זו עובדה, הייתי מנהל הקריה למחקר גרעיני, אחר כך יושב ראש תע"ש ובהמשך גם מנכ"ל משרד הביטחון. כל השאר נתקעו במלחמה. ניסו להוכיח כל מיני דברים שכנראה לא היו, ונשארו שם. אז נכון, כמו כל אלוף גם אני באיזשהו מקום רציתי להיות רמטכ"ל. זה עבר בראש, רציתי שהדברים יקרו אחרת. אבל אני חושב שתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון זה פיצוי יפה מאוד".
את ניהול הקריה למחקר גרעיני – הלא היא הכור בדימונה – קיבל אדם לאחר שהוחלט שיש לערוך שם שינוי ארגוני מקיף. "אני לא פיזיקאי, וזו הייתה הפעם הראשונה שמינו לתפקיד הזה מישהו שאין לו שום קשר לתחום הגרעין. הקמ"ג הוא ארגון מופת של אנשים שנותנים את כול־כולם למען ביטחון ישראל, אבל נוצר שם משבר, ולכן הגיעו למסקנה שצריך מנהל שהוא לא מתוך התחום, אלא מישהו שמסוגל לבצע שינוי. עד היום אני בקשרים טובים עם האנשים שעבדתי איתם שם".
לאחרונה דווח שסעודיה רוצה לפתח תוכנית גרעין אזרחית, ומציבה זאת כתנאי לנורמליזציה עם ישראל. האם צריך להסכים לדרישה כזאת?
"אם זה יקרה, זו תהיה תקלה גדולה. גרעין אזרחי, כל גרעין אזרחי, יש לו פוטנציאל של גרעין צבאי. מי שאומר לך משהו אחר לא יודע על מה הוא מדבר. קח לדוגמה את האיראנים: בניגוד לישראל, שלא חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הם כן חתומים עליה. הם התחילו מגרעין אזרחי, בהסכמה ובגיבוי של העולם, ואפילו היו מפוקחים על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ואנחנו יודעים מה באמת קרה. כשמדובר במשטרים טוטליטריים, אתה אף פעם לא יודע מה יהיה בעתיד. יכול להיות שהמנהיג הנוכחי של סעודיה הוא תותח־על, אבל אין לך מושג מי יחליף אותו, אתה לא יודע מה יכול לקרות שם, ופתאום תמצא את עצמך מול מדינה שמחזיקה יכולות גרעיניות. למען האמת, גם גרעין אזרחי הוא מסוכן, וגם בו צריך לדעת לטפל. ראינו מה קרה בצ'רנוביל ובפוקושימה. לכן לדעתי העמדה של ישראל צריכה להיות שלילה מוחלטת, גם אם האמריקנים יגידו שהם משגיחים על זה. יש לסעודים מספיק אנרגיה, הם לא צריכים גרעין אזרחי".
כאב הראש של הרמטכ"ל
גם לאחר פרישתו מצה"ל המשיך אדם לשרת במילואים, אולם בניגוד לקצינים אחרים בדרגתו ששובצו בעמדות רמות, הוא העדיף לנהוג במוביל טנקים. "אני חולה הגה", הוא מסביר. "כשהגעתי לתפקיד ראש אט"ל, הרגשתי כמו ילד שמכניסים אותו לחנות צעצועים והוא לא יודע מה לקחת ליד קודם. כל רכב שהגיע לצבא לניסוי, הייתי הראשון שנוהג בו. באותה התקופה החלטתי לעשות רישיון נהיגה על מוביל – הרישיון הכי 'כבד' שיש. זה השתלב עם שיטת הניהול שלי, כי תמיד שאפתי לגעת באנשים ולגעת באופן בלתי אמצעי בדברים שאני עוסק בהם. שרשרת הפיקוד חשובה, ואני מאמין עקרונית למה שמדווחים לי, אבל חשוב מדי פעם לרדת לשטח, להרגיש אותו, לדגום ולראות מה קורה באמת.
"לאורך השנים הרגשתי שאבא נמצא איתי, שמשהו ממנו נכנס בי. היו לו גם חשיבה אסטרטגית והבנה טכנולוגית. כשחיל האוויר לא רצה שצה"ל יצטייד במזל"טים, אבא הכניס את הכלי הזה לצבא בכוח. הוא כתב תוכניות בניין כוח לטווח ארוך, וכשאתה פותח אותן היום, אתה רואה שכמעט הכול עדיין רלוונטי"
"אחרי שקיבלתי רישיון למוביל, ביקשתי לנהוג. נהגי המובילים הם אזרחים עובדי צה"ל, תותחים אחד־אחד. אותי הצמידו לבחור בשם ממן, ונהגתי איתו קרוב לעשרים שנה – בהתחלה כראש אט"ל, ואחר כך כאיש מילואים. היינו יחד בכל המבצעים, כולל עמוד ענן וצוק איתן, אז ישנו כמה ימים במוביל. עד לפני שנתיים המשכתי לעשות מילואים פעם בחודש, ואז החלטתי שזהו. בגיל מסוים כבר אין לך חושים מחודדים מספיק, וצריך לדעת לעצור. גם זאת אחריות".
איך נראה צה"ל מהקבינה של מוביל הטנקים?
"האמת היא שמהעמדה הזאת אתה לומד הכול. בשיחות עם תתי־אלופים ואלופים הייתי אומר להם: אם אתם רוצים לדעת בדיוק מה קורה אצלכם, אני יכול להגיד לכם את זה מהקבינה של המוביל. משם אתה רואה איך מקבלים אותך, איך מטפלים בימ"ח. אתה מעלה כלי על המוביל, ואתה רואה בדיוק מה מצבו, אם הוא מטופל ושמור או שהכול נוזל ודולף".
בתור מנכ"ל משרד הביטחון, תפקיד שמילא מ־2016 עד 2020, עמד אדם בין השאר בראש צוות שבחן את עתידה של תחנת גלי צה"ל. על רקע סבב הדיונים האחרון בנושא הוא מזכיר שהצוות שלו המליץ להוציא את התחנה מהצבא אך להותיר אותה במשרד הביטחון, כדי לשמר את אופייה המיוחד, כולל שירות חיילים בתפקידי שידור ועריכה. "אמרתי שאם אפשר להעביר אותה לרשות שידור ציבורית, אבל שתישאר עם אותם מאפיינים, זה גם בסדר. צריך לזכור שגלי צה"ל גידלה דורות על גבי דורות של אנשי מדיה טובים, זו תחנה שמביאה את כל הדעות, וחשוב להמשיך לאפשר את קיומה כפי שהיא. הצבא מצידו אף פעם לא רצה אותה אצלו – מצד אחד היא עולה לו כך וכך מיליונים בשנה, ומצד שני אין לו שום אפשרות להשפיע על ההתנהלות שלה ובוודאי לא על התכנים. מבחינת הרמטכ"ל זה כאב ראש מיותר, שהוא היה מעדיף להפסיק".
אבל הפתרון שהצעת לא התקבל, ומאז אנחנו שוב ושוב באותה סאגה.
"כן, זה נכון. נראה לי שגם בעוד עשרים שנה זה לא ייפתר. מי שהפיל את המתווה שהצעתי היו המשפטנים, כי יש פה באמת בעיות חוקיות. אם מעבירים את התחנה למשרד הביטחון, המשמעות היא ששר הביטחון, שהוא פוליטיקאי, אחראי עליה. זה בעייתי לא פחות מאשר המשך ההפעלה שלה תחת צה"ל. אני חושב שגם לזה מצאנו פתרונות טובים, אבל בסוף זה לא יצא לפועל.
"שרי הביטחון מבינים שכל החלטה תעורר כעס, ושהם יצאו מהעניין בשלום רק אם יחליטו פשוט לא לגעת בזה. אביגדור ליברמן רצה מאוד לטפל בנושא, אבל גם הוא ויתר בסוף. מה שכן עשינו היה להחליט על העברת התחנה לירושלים. שמתי על זה גם שורה תקציבית, כי לטעמי מדובר בעניין ערכי. את מערכת החדשות כבר התחלנו להעביר בפועל לירושלים, אבל לצערי גם זה לא יקרה. אפילו מערכת החדשות חזרה ליפו, וחבל".
תקרא לי שחור
כיום אדם הוא דירקטור בחברת אלביט, אולם את עיקר זמנו הוא מקדיש לעשייה חברתית, בפרט בקרב העדה הקווקזית. "לבני העדה שלי יש מאפיינים דומים לאלה של בני העדה האתיופית. הם נשארים סגורים בתוך עצמם, אף שחלקם עלו לארץ בשלהי המאה ה־19. אם תיגש אל קווקזי משדרות, שהוא דובר רוסית ויותר לבן ממך, ותבקש ממנו שיגדיר את עצמו, הוא יענה: 'אני שחור, אני מישראל השלישית, השלטון דופק אותנו'. זה השיח היום, והוא לא טוב. אנחנו חייבים לשנות את זה".
לפי אדם, הדבר היחיד שיוכל להביא לשינוי השיח בחברה הישראלית יהיה תזוזה הצידה של ההנהגה הנוכחית, "הדור שלי" כהגדרתו, והעברת השרביט לצעירים יותר. "אני מודאג מאוד, אבל אני גם אופטימיסט מטבעי. הדור שלי צריך לראות שהוא עושה כמה שפחות נזקים, ומי שצריך לקחת פיקוד זה הדור הבא. הצעירים מהציונות הדתית ידעו לדבר עם הצעירים מתל־אביב, מה שהדור שלי פחות יודע לעשות. זה חייב לקרות, אחרת כל המודל של מדינת ישראל יקרוס".
מנקודת המבט הכפולה שיש לך, גם כאלוף וגם כמילואימניק מן השורה, איך אתה רואה את מה שקורה היום במערך המילואים, עם כל איומי הסרבנות?
"נתחיל בזה שאני מתנגד לרפורמה. מילאתי הרבה תפקידים בכירים, ומערכת המשפט מעולם לא מנעה ממני לעשות מה שצריך. לאחר שהשתחררתי מצה"ל עבדתי תחת חמישה שרי ביטחון, ולאף אחד מהם לא הייתה בעיית משילות. היו בעיות אחרות, אבל לא משילות. בסופו של דבר יש לנו רק שני שומרי סף, אחד זה היועץ המשפטי והשני זה החשב. זה הכול. בלי זה אתה בסדום, כי לישראלים יש חמדנות ונטייה לעבור על החוק, לצערי. לכן אני מתנגד לרפורמה. אני לא יוצא להפגין רק כי אני מתעצל.
"לגבי העצומות והקריאות להפסקת התנדבות – תראה, בדי־אן־איי שלי קשה לי בכלל לדבר על סירוב, אבל אני יכול להבין מתנדבים שמחליטים במצב כזה להפסיק להתנדב. אם אתה איש מילואים וקוראים לך, אוי ואבוי אם לא תגיע. אבל אם אתה מתנדב, גם לפי ההסכם בין הצבא לבינך אתה מחליט אם אתה עושה את זה, ואתה יכול בכל נקודה לעצור. הימים האלו קשים לי, אני בתוגה עמוקה ממה שקורה לנו היום. אני לא יודע אם אפשר לתקן את הנזק שנעשה עכשיו".
בעקבות משבר חוק הגיוס והחשש מאובדן הכשירות, שוב עולה הרעיון של מעבר ממודל צבא העם לצבא מקצועי. זה אפשרי במדינת ישראל?
"אספר לך סיפור. בתפקידי כראש אט"ל אירחתי פעם את המקביל האמריקני שלי, ולקחתי אותו לבית הספר לשריון. אמרתי לו: 'בוא נראה לך שיעור על המנוע של הטנק'. עומדת שם ילדה בת 18, מדריכת שריון, ונותנת לו באנגלית שוטפת שיעור מדהים על המבנה והפעולה של מנוע הטנק שהוא בכלל אמריקני. האורח פשוט נדהם. הוא אמר לי – 'איפה אנחנו ואיפה זה'. עניתי לו שזה היתרון הגדול שלנו, היכולת לבחור את הטובים ביותר. אבל זה קיים רק כי אצלנו יש שירות חובה, אחרת זה לא יהיה.
"הצבא לא מעניין את החבר'ה היום, הם ילכו להקים סטארטאפים. מי שילך לשרת זה אולי הציונות הדתית, השאר לא, כי גם ההורים לא יתמכו בהם. ברור לי שהצבא לא צריך את כולם, אבל השירות הוא ראשית הצירים. כולם צריכים לשרת, שירות צבאי או אזרחי. הערבים, החרדים, כולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
