על מדפי הספרייה העמוסה של שמעון נטף, בביתו שבשכונת רמות בירושלים, אפשר למצוא ייצוג סמלי לשנה הסוערת שעברה עליו. בין ספר יהושע, משנה תורה לרמב"ם וספר מנחת חינוך, מצטופפים להם שני כותרים שאינם ספרי קודש – ספרו החדש של נטף "פרשנות החקיקה בישראל", וספרון שהוציא חבר הכנסת שמחה רוטמן בשנה שעברה, "למה שהעם יבחר את השופטים?". מחבריהם של שני הספרים הללו בילו בשנה האחרונה שעות על גבי שעות יחד, במאמץ לבנות מן היסוד ולתכנן כיצד מוציאים לפועל את הרפורמה המשפטית בישראל. גם כשבחוץ הכול רעש וגעש, הם סגרו את הדלת והמשיכו לשייף ולהדק את הצעות החוק – נטף כיועץ המקצועי שעמל מאחורי הקלעים על ניסוחן, ורוטמן כמי שלוקח אותן הלאה, לקרב הפומבי בחדר ועדת החוקה.
תפיסת העולם של השניים זהה, אך נטף, שסיים לאחרונה את עבודתו עם רוטמן, מרשה לעצמו להתבטא בחריפות רבה יותר מרעהו הח"כ. הקשר ביניהם החל לפני חמש שנים. נטף עבד אז כחוקר במחלקה המשפטית של פורום קהלת, רוטמן היה היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, ופה ושם נוצרו ממשקי עבודה. "מיד אחרי שהודיעו לו שהוא מקבל את ראשות ועדת החוקה, הוא התקשר אליי ואמר: אתה בא לעשות יחד איתי רפורמה?", מספר נטף. "באותה תקופה הייתי עוזר משפטי של השופט יוסף אלרון בבית המשפט העליון, ומיד הסכמתי לעבוד עם שמחה. יש בינינו לפעמים מחלוקות מקצועיות, אבל אנחנו מסכימים על עקרונות היסוד, ויש הערכה הדדית. אני יודע במה שמחה טוב, הוא פנומן, ונראה לי שהשלמנו אחד את השני בצורה טובה".
מתי הבנתם כמה גדול ודרמטי האירוע שמתפתח סביב חקיקת הרפורמה?
"הבנו את זה מרגע שפתחנו במהלך. כי את מה שהציבור הישראלי רואה עכשיו, אני מבין כבר שנים: יש קבוצה קטנה שהשתלטה על השלטון בישראל, ואלה חתולים ששומרים על השמנת. מאז שנות השמונים בית המשפט והיועצים המשפטיים יצרו מנגנונים שהעבירו אליהם את היכולת והכוח להכתיב את המדיניות הציבורית בארץ, והאנשים האלה רוצים להמשיך לקבוע את גבולות הגזרה. מהצד שלנו היו מעט מאוד שהבינו את זה. ביניהם אפשר למנות את שמחה רוטמן, אנשי קהלת, דניאל פרידמן, מנחם מאוטנר ורות גביזון.
"הבנו שאם אנחנו רוצים להשיב לכנסת ולכלל האזרחים בישראל את הכוח שניטל מהם – זו תהיה מלחמת עולם. צפיתי הפגנות המוניות, צפיתי אלימות, צפיתי נזקים. לרגע לא שיערתי שהדבר הזה יעבור בשקט".
ובכל זאת החלטתם שאתם הולכים עד הסוף?
"ברור, מה החלופה? להיכנע מראש כי אני מפחד מהם? זו לא אופציה בכלל. לחצי מהציבור הישראלי אין עדיין מקום אמיתי מסביב לשולחן קבלת ההחלטות, וזה פשוט עוול. אין שום הצדקה מוסרית לשליטה של המיעוט. החלק המדאיג יותר בעיניי הוא שאין לזה תוחלת. שלטון של מיעוט על רוב הוא שלטון שלא יכול לשרוד. חברה שבה קבוצה קטנה נוטלת לעצמה את הכוח להיות תמיד זו שמחליטה, הפילוג בתוכה ילך ויגבר, והזעם יהיה חייב לצאת בדרך כלשהי".
כדי להוכיח את טענתו, מציין נטף את החוק שביקש לשלול קצבאות מהורים שבניהם ביצעו פיגועים. "בית המשפט פסל את החוק הזה, בטענה שהוא סותר את 'הזכות לשוויון' שכלולה ב'זכות לכבוד'. כמה אזרחים במדינת ישראל חותמים על פסק דין כזה? מעט מאוד, רק אלה שבמרחב שבין מרצ לחד"ש. אבל זו הייתה עמדת רוב השופטים באותו פסק דין, והם פסלו חוק שהכנסת העבירה בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה".
המחשה נוספת לחד־צדדיות של בית המשפט, אומר נטף, היא שינוי הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה. "אי אפשר לטעון שהמדינה נהיית יותר ויותר דתית, אם האפשרות להתחתן שלא דרך הרבנות הולכת ומתרחבת. מי שהפר את הסטטוס־קוו זה לא החרדים, אלא בית המשפט. כשפסק הדין בעניין המרכולים קובע שבתל־אביב אפשר לפתוח בשבת עסקים מסוג מסוים, זו לא הפרה של הסטטוס־קוו? זה בוודאי שינוי של מה שהיה עד אז".
לא הייתה אף אמירה שפגעה בך?
"יש פרופסור באוניברסיטה העברית שהיה ידיד טוב שלי, היינו נפגשים ומתכתבים. בשלב כלשהו הוא כתב לי באגרסיביות: 'אני רוצה שבתקשורת האחרונה בינינו תרגיש את השנאה, שתלווה אותך לכל מקום שאליו תלך'. מאז אנחנו לא מדברים. זה גרם צער וקצת כעס, כי זה נראה לי לא הוגן, אבל מעבר לכך, זה לא מפריע לי. היריבים שלנו מיישמים למעשה את כל החוקים שיש במדינה טוטליטרית כדי להשתיק את הדעות של הצד השני ולעשות לו דה־לגיטימציה".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') ב"דיוקן" של מקור ראשון
