אלברט שמע הגיע כבר ב־1947 ממצרים לגוש עציון, ונשאר שם שלושה חודשים. הוא ביקר בכותל, תר את הארץ כולה, שב אל משפחתו והודיע: אנחנו עולים לארץ ישראל. זה לקח קרוב לשלוש שנים, הגוש נפל בינתיים, אבל אלברט הצליח לסחוף את הוריו ואת שמונת אחיו, שרובם כבר היו נשואים. אחרי שהייה בת כמה חודשים בברנדזי שבאיטליה, הם עלו על אונייה לחיפה ונשלחו למעברה בפרדס־חנה. ב־5 ביוני 1950 – כפי שהקפיד להכריז בחגיגיות מדי שנה – הועלו תושבי המעברה על משאיות דרומה, וזו של משפחת שמע עצרה בקריית־גת. אלברט הביט סביב, ניגש לאחראי והודיע לו: "אתה רוצה, תישאר אתה פה. אנחנו לא יורדים". האחראי שאל להיכן הוא מבקש להגיע, ואלברט השיב בשאלה: "מה יש?". האיש סיפר על מקום ששמו בית־זית, בפרוזדור ירושלים, ואלברט ענה: "לשם אני רוצה לבוא". שלא תתבלבלו, המושב היה אז הר טרשים קירח, נטול כל חיבור למים או לחשמל, אבל הוא היה קרוב לירושלים ורחוק מהמדבר. וכך הפך אלברט שמע לאחד מראשוני המושב הפורח הזה.
אלברט הקפיד לקרוא כל מילה בעיתון, "גם ידיעות של שני אינץ'", ואגר לעצמו כתבות נבחרות. כשמישהו הגיע למושב עם יונדאי חדשה, אלברט שלף מיד מהזיכרון נתוני יסוד על הרכב, כמו כוחות סוס ותכונות ייחודיות לדגם זה
הוא נולד בקהיר, שלישי מתוך תשעת ילדיהם של יעקב וקלמנטין שמע. כינו אותו "הפרופסור", שכן אלברט היה היחיד בסביבה המשפחתית והחברתית שלו שהשלים תיכון – "המקבילה לדוקטורט היום" – ועוד הוסיף על כך לימודי הנהלת חשבונות. הוא גם אוטודידקט ששינן כל טקסט שנקלע לידיו. ילדיו, עדינה ודני, מעידים שעד לא מזמן הקפיד אביהם לקרוא כל מילה בעיתון, "גם ידיעות של שני אינץ'", ואגר לעצמו כתבות נבחרות בשיטת "גזור ושמור" אינסופית. לימים, הידע הרב שצבר הקל עליו בניהול המשק בבית־זית, וגם הפך אותו לאיש שיחה בכל נושא ועניין. כשמישהו הגיע למושב עם יונדאי חדשה, אלברט שלף מיד נתוני יסוד על הרכב, כמו כמה כוח סוס יש למנוע ומה התכונות הייחודיות לדגם זה. כשבן משפחה הודיע שהוא טס לטייל בסין, אלברט ירה נתונים היסטוריים וגיאוגרפיים ברמה של מרצה מדופלם.
למרות היותו תלמיד לא רע בכלל, מכות המקל של המורה בקהיר לא נחסכו ממנו. אלא שבניגוד לשאר התלמידים, אלברט לא התקפל בכאב בכל פעם שהוכה בשקע הרגיש שבכתף. אם המורה היה בודק, הוא היה מגלה שהנער – שמאז ומתמיד סבל מקור – הצטייד דרך קבע בשני סוודרים מתחת לחולצתו.
הוא ניחן גם בקליטה מהירה של שפות. מלבד ערבית כשפת אם, הוא למד בבית הספר צרפתית ואנגלית, ואת האיטלקית שלו רכש בתקופה הקצרה שבילה בברדנזי בדרכו ארצה. כאמור, עקשנותו הביאה את השבט כולו לבית־זית, וכאן השתכנו יחד עם עולים נוספים ממצרים ומיוגוסלביה. סכסוכים בין־עדתיים? לא פה. ילדיו מעידים שלא חשו שום גזענות או אפליה – לא בבית־זית ולא בבית הספר האזורי של כל המושבים, שהוקם בקיבוץ מעלה־החמישה. "כולם היו שווי ערך", הם אומרים.
משפחת שמע קיבלה מהסוכנות שתי עיזים "שנגנבו על ידי מסתננים", ואפרוחים שגדלו לתפארת בלולי מטילות ולולי פרגיות. אבל הייתה בעיה אחת עם אלברט: הוא לא היה נשוי. ובלי משפחה, הוא ידע, הנחלה תילקח ממנו. אז אחיו הבכור התגייס למאמץ והודיע שהוא רוצה להכיר לו מישהי, בחורה מבאר־יעקב. אלברט נענה והגיע עם אחיו לסעודה במקום, אבל הופתע לגלות שבת הזוג המיועדת לא מסתכלת לכיוונו, אלא נועצת מבטים באחיו. "האח היה גבר גבוה ונאה", צוחקים עדינה ודני, "והיא הייתה בטוחה שזה החתן המיועד. עד שהוא אמר לה: אני נשוי, אח שלי זה הבחור שמציעים לך". אחרי שהטעות התבררה, פורטונה לבית אבני החלה לצאת עם אלברט, שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים, והשניים מצאו חן זה בעיני זו ולהפך. הם נישאו ברבנות בירושלים, וכעבור תשעה חודשים נולדה עדינה. שנה וחצי לאחר מכן נולד יעקב, ו־12 שנים אחריו הצטרף דני למשפחה.
כשמלאו לאלברט שמונים, הודיעו לו מקופת החולים שהוא זכאי לנופש חינם בכפר המכבייה. אלברט ויתר על הכבוד והציע את הכרטיס לאחות בקופה: "אני חוזר לבית ההבראה שלי בבית־זית", אמר לה
יעקב נהרג בתאונת אופנוע כשהיה בן 17 בלבד. "לאמא נגמרו החיים אז", אומר דני. "לא ראיתי אדם מתאבל כמוה. היא לבשה שחורים במשך שנים, לא הלכה למכולת ולא כלום". "אסור היה להזכיר את שמו של יעקב", אומרת עדינה. "אם אמרו עליו משהו, כינו אותו 'המנוח'. לא שמרו תמונות ולא דיברו". רק ב־75', כשעדינה נישאה, פורטונה עברה לבגדי חג, אבל המשיכה לשאת את אבלה על כתפיה. "היא הפכה חרדתית מאוד", אומר דני. "בכל פעם שיצאתי עם אשתי, היא הייתה מחכה לי ליד המכולת לראות שאני חוזר בשלום. בגיל 81, כשנהייתה דמנטית, אמרנו – עכשיו היא נחה".
אלברט ברח מהשכול לעבודה. במקביל לתחזוקת המשק והלולים שלו הוא התגייס למשמר הגבול בנווה־אילן, ובהמשך שימש נוטר במשרדי ממשלה ובקונסוליות. שם הוא הכיר את כל השרים, דיבר עם כולם, ובעיקר ניצל את שעות השמירה בבוטקה כדי ללמוד באמצעות ה"דיקסונר" – מילון שהוא בעצם אנציקלופדיה מתומצתת.
גם כשפרש לגמלאות, אלברט לא פסק מלטפח את נחלתו הרחבה, שילדיו בנו בה את בתיהם. עד לפני שנה וחצי המשיך לנהל את הכספים עבורם, וזמן לא רב קודם לכן עוד ניכש עשבים שוטים וסייע בעבודות האחזקה. זה אלברט, הכול בשיטת עשה זאת בעצמך. "בחיים לא נכנס פועל לשטח הזה", אומר דני. "כל מה שאתם רואים פה – הוא עשה בעצמו, בסבלנות שלא תיאמן. כשבניתי את חצר הבית, הוא אמר: 'כמה זה? 120 מ"ר? אם אני עושה לך יישור קרקע של 40 מ"ר בחודש, זה בסדר? שלושה חודשים וזה מוכן'. למדנו מזה שיעור: לא על כל דבר צריך לבוא עם שופל ולסיים בשלושה ימים. סבלנות".
גם בפורטונה הוא טיפל בנאמנות לאורך שבע שנות הדמנציה שלה. זה לא היה קל בכלל, אבל אלברט סירב להכניס עובד זר, ועל בית אבות לא היה בכלל מה לדבר. הוא לקח זאת על עצמו ועשה את כל הדרוש יום־יום, עד שבסתיו 2008 היא נפטרה בשנתה.
כשמלאו לו שמונים, הודיעו לו מקופת החולים שהוא זכאי לנופש חינם בכפר המכבייה. אלברט ויתר על הכבוד והציע את הכרטיס לאחות בקופה. "אני חוזר לבית ההבראה שלי בבית־זית", אמר לה. גם נסיעות לחו"ל לא הצליחו לפתות אותו, ואפילו לא טיול שורשים בקהיר. "אני צריך לקום בבוקר, לקחת את הצינור ולהשקות את הפרחים. את החו"ל שלי אני סוגר עם נשיונל ג'יאוגרפיק", הוא נוהג לומר.
בפברואר הקרוב ימלאו לו מאה. עד לפני שנה היה עצמאי לגמרי, אבל אז נפל על הרדיאטור ושבר את כל הצלעות, וכיום הוא מתקשה יותר לנוע. אולם העיניים התכולות נדלקות לכבודנו, ולכמה שעות הוא חוזר לחיים, גם אם הדיבור כבר אינו קולח וילדיו מסייעים בשיחה. ביתה של עדינה בנוי למרגלות בית אביה, ודני גר במרחק כמה מטרים מהם. המושב שינה פניו מאז גדלו פה בין דשא לאבן, ויש אפילו שמות לרחובות המקומיים המפותלים.
בראשית שנות השישים מצאו תושבי בית־זית כמאתיים עקבות דינוזאורים על שכבת סלע קדומה בשטח המושב – ממצא יחיד במינו בארץ, ומהבודדים בעולם כולו. האתר נחקר על ידי הפלאונטולוג משה אבנימלך, וידוע מאז כ"מערת עקבות דינוזאורים". אתר קצת פחות עתיק אבל הרבה יותר אטרקטיבי הוא מאגר המים המפורסם של בית־זית, שמושך אליו מטיילים וצעירים מהסביבה. "בנו אותו בשנות החמישים, בנקודה הכי נמוכה בהרי ירושלים", מסבירים עדינה ודני. "בחורף יש כאן אגם ענק. רק מה, עשו פדיחה וכל המים מחלחלים והמאגר מתרוקן. עכשיו מקורות מצליחים להציל משהו מזה. בואו שוב בינואר־פברואר, ביום חורף שמשי, תראו כמה מהמם פה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
