טל בדיחי זוכרת היטב את הבחור ההוא שפשוט נעלם לה. זו לא הייתה פגישתם הראשונה וגם לא השנייה: הם כבר יצאו בערך חודש, ואז ערב אחד היא חיכתה לו לדייט, והוא לא הגיע. "זה היה יום חמישי, ולמחרת הוזמנתי לארוחה גדולה בערב שבת. אני זוכרת שאמרתי לחברים: אני צריכה לבכות עכשיו, אז אני הולכת לשטוף כלים כדי שזה יסתדר לי עם הדמעות. ממש הרגשתי שיש לי מזל שאני בוכה כאן בדירה הזו, בקבוצת השווים שלי, ושכנראה מישהו כאן חווה את אותו דבר אתמול, או יחווה את זה מחרתיים. מכיוון שהסיפורים שלנו כל כך דומים, התחושה הייתה שזו מלחמה של כולנו או מסע משותף".
את בדיחי אני פוגשת בלובי של מלון דן, מרחק כמה מאות מטרים מהדירה שלה בתל־אביב. הנוף האנושי שנשקף מהחלון הפונה לחוף פרישמן משקף גם כמה מהתובנות שלה על העיר. ב"כמעט טוב מאוד", ספרה השני שראה אור זה עתה (הוצאת שתיים), היא מגוללת את סיפורם של מירב ואיתמר, שני רווקים שחיים בתל־אביב. שניהם בני שלושים פלוס, שניהם גדלו בבתים דתיים, ושניהם התמקמו איפשהו על מה שמכונה הרצף הדתי. מירב מגדירה עצמה דתייה, אך כרווקה היא חווה קושי מול העולם ההלכתי שבו גדלה; איתמר הוא דתל"ש אך אינו מתכחש לבאר ממנה שתה.
העיר הגדולה, בהיותה מה שהיא, עושה את שלה, והשלכות הצירוף של תל־אביב ובדידות מורגשות היטב בדמויות ובמערכות היחסים ביניהן. מירב מצליחה בעבודתה, אבל היא בעיקר רווקה. להתמודדות עם הסטטוס המתמשך הזה מצטרף קושי נוסף, כשמתברר לה שהיא סובלת מבעיית פוריות – אבל כזו שניתן להתגבר עליה, אם יש בן זוג תומך בתמונה. אחותה הצעירה כבר בדרך לחופה, הייאוש מכרסם במירב בכל עבר, וכשהיא פוגשת את איתמר היא לא מאמינה שלטוב שהיא חווה איתו יש סיכוי לצמוח לאהבה.
"יש לי מכרה שהחליטה להיכנס להיריון יחידני, והגיעה לבית כנסת עם בטן. מישהו אמר לה שם: 'אני מקווה שזו בת, שלפחות תחסכי מאבא שלך את הפדיחה של ברית'. המחשבה האוטומטית שתסבי צער ודאגות במקום להסב נחת – לא קל לחיות עם זה"
זהו רומאן חשוף ובוטה, לא ספר שאפשר להניח על המדף התחתון בהישג ידם של ילדים, אך הכתיבה סוחפת ומלאת חיים. בדיחי, סופרת צעירה שעוד נכונו לה גדולות בשדה הספרות הישראלית, מצליחה ליצור הזדהות עם העלילה ועם הדמויות עצמן. היא מתארת לנו את עולמן הפנימי והחיצוני בצורה אותנטית, ופורשת מונולוגים ודיאלוגים בשפה הלקוחה מהחיים. ובמקרה שלה מדובר בסיפור מהחיים במלוא מובן המילה. עם ותק של 9 שנים בתל־אביב ו־35 שנה כבת למשפחה דתייה, חיבוטי הגוף וייסורי הנפש של הגיבורים נחצבו היישר מתוכה.
במה שונה רווקה דתייה בתל־אביב מרווקה דתייה בכל מקום אחר?
"רווקה דתייה בתל־אביב היא קודם כול בחורה מוצלחת מאוד. בעיר הזו יש המון הזדמנויות, בפרט אם אין לך בן זוג וכל האנרגיה שלך מתמקדת בעבודה. יש לי חברות שהגיעו רחוק מאוד בקריירה. כי הרבה פעמים כדי להרגיש 'בית' את נותנת הכול בעבודה, מתקדמת, נהיית מטאור. לא פעם את נשארת במשרד עד מאוחר, כדי לא להגיע לרגע הזה שבו את פותחת את הדלת לבית הריק שלך, ותחושת ההצלחה העצומה נפגשת עם כישלון עצום.
"יש בספר משפט – הבנות בעיר הזו עברו כל כך הרבה תאונות שאי אפשר לצפות מהן לעלות על הכביש כמו חדשות. אני לא יודעת אם לפני עשור הכירו מה זה לב שבור כמו שאנחנו מכירות. אם הכירו את הפחד התהומי הזה לסמוך על מישהו. קשה להישאר הגון וישר כשעולם הדייטינג הוא ג'ונגל. את יוצאת עם מישהו, ויודעת שסביר להניח שהוא ממשיך לעשות סוויפינג באפליקציה ולחפש אופציות נוספות. קשה מאוד להיות מפוכחת ועם זאת להמשיך להאמין. בגלל זה מירב לא מוכנה להאמין שבסוף זה יקרה לה".
הגיבורה שלך מפחדת מהטוב גם כשהוא מגיע, מחכה תמיד לבשורת האיוב. הרבה רווקות יזדהו עם המחסום הזה.
"כי כשאת רווקה את דואגת לעצמך, ואת לא רוצה אחר כך לאסוף את השברים. את זוכרת כמה זה עלה לך בפעם הקודמת. אני חייבת לומר שזה קיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. לי ככותבת היה אומנם קל יותר לכתוב את הקטעים של מירב, אבל עדיין הצלחתי לראות שגם לגברים קשה מאוד לתת אמון. יש להם מצוקה אמיתית, קשה להם להתמסר, וזה לא בא מתוך רוע, אלא כי השפע גדול. מכר שלי, בן־אדם שממש רוצה זוגיות, סיפר לי שהוא יוצא עם מישהי, אבל קשה לו להתמודד עם המחשבה שכל דבר שהוא לא אוהב בה – כך זה יהיה לתמיד. כלומר, קיים בנו רצון לשדרג את המודל, והשנים האחרונות החריפו את העניין הזה. קשה לנו להתמקד באופציה אחת. זה נכון גם לנו הנשים, אם כי אצלנו זה מורגש פחות, כי אנחנו יותר מסוגלות לראות מורכבות".
הודעה שמחה ומפרקת
היא גדלה במושב קשת שברמת הגולן, החמישית משבעת ילדי המשפחה. הוריה היו ממקימי המושב, "והם היו גם בימית כשהיא פונתה, ואחר כך בגוש קטיף. אנחנו גדלנו עם אידיאלים לווריד – קודם כול לחשוב על האחר, ורק אחר כך על עצמנו", היא מספרת. "ההורים הנחילו לנו את אהבת הארץ, את העשייה למען הזולת וגם את עולמם הדתי. עם אבא שלי הייתי לומדת משניות בעל פה. זה טבוע בי, ואני לא יכולה להתכחש לזה או לשנוא את זה".
בשנות התיכון היא למדה באולפנת כפר־פינס, משם המשיכה למדרשה ולתואר בתקשורת ובמדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. "תמיד רציתי להתחתן, והיה לי ברור שזה חלק מהמסלול", היא מספרת. את כישרונה הספרותי גילתה בזכות סדנת כתיבה שהשתתפה בה. "כשהקראתי שם בפעם הראשונה מול אנשים את מה שכתבתי, אמרו לי: 'וואו, הדמות הזו הסתובבה עכשיו בחדר'. אגב כך גיליתי שלנו, בתור דתיים, קשה להגיד 'אני טובה במה שאני עושה'".
היא הצטרפה לסדנה נוספת, הפעם בבית הספר לכתיבה של הסופר אשכול נבו, שהפך גם לחבר קרוב. "הוא הראשון שהסתכל עליי כשווה בין שווים והאמין בכישרון שלי. הוא ליווה את שני הספרים שכתבתי, והזמין אותי לשמש מורה בבית הספר שלו". היום היא מנחה שם סדנאות כתיבה ועובדת במנהל החינוך של עיריית תל־אביב כאחראית תוכן ודיגיטל.
השנים חלפו, כל אחיה ואחיותיה התחתנו בזה אחר זה, והיא רק הביטה מהצד וחיכתה. "זה הלך ונעשה קשה עבורי. המשפחה שלי אוהבת אותי, הם יעשו הכול כדי להקל עליי ולא ייתנו לי אף פעם תחושה שאני לא בסדר – ובכל זאת קיימת אצלי הידיעה שהצער שלי לבדו לא מספיק, ואני מצערת גם אותם. בשלב מסוים שמעתי שהם פתחו קבוצת וואטסאפ בלעדיי כדי לעזור לי. מצד אחד זה ריגש אותי מאוד, ומצד שני אמרתי – לאיזה מצב הגעתי אם הם, שגם ככה עסוקים במשפחות שלהם, צריכים להתעסק בי. הבנתי שהם לא נרדמים בלילה בגלל הדאגה. זו תחושה שקשה לי להתמודד איתה.
"יש לי מכרה שהחליטה להיכנס להיריון יחידני, והיא הגיעה לבית כנסת עם בטן", נזכרת בדיחי בעוד מקרה שממחיש את משא הדאגה הכפולה המוטלת על כתפי הרווקה. "מישהו אשכרה אמר לה שם: 'אני מקווה שזו בת, שלפחות תחסכי מאבא שלך את הפדיחה של ברית'. זה אומנם מקרה קיצוני, ואני לא מאמינה שמישהו היום יתבטא ככה, אבל המחשבה האוטומטית על כך שאת תסבי צער ודאגות במקום להסב נחת – לא קל לחיות עם זה.
"שנות הרווקות מתארכות וההתמודדויות נהיות כבדות יותר ויותר. הבכי שלי בגיל 29 זה לא הבכי בגיל 35. את מגלה בעצמך ים של עצב, ובכל פעם את יכולה לרדת עמוק יותר בתוכו. והעצב משתלב עם פחד, ועם הבנה שהזמן רץ".
קושי מיוחד היא חוותה כשאחיה הקטן התחתן. "אחי הוא גם החבר הכי טוב שלי, ואני אוהבת מאוד את אשתו, כך שנוצרה לי התנגשות בין שמחה גדולה לעצב. ביקשתי ממנו שיגיד לי לפני שהוא מציע נישואין, שזה לא יתפוס אותי בהפתעה. הוא היה מדהים, שיתף אותי בהכול. הייתי באילת בבית מלון והסתכלתי על הטלפון בידיעה שהערב בשעה שבע תתקבל ההודעה. ובאמת הגיעה התמונה, ואני פשוט התיישבתי על הרצפה והתפרקתי. את האירוע עצמו עברתי בצורה טובה, אבל את מגיעה למקומות שהם בלתי נתפסים מבחינתך. זה היה אחד האירועים הקשים שחוויתי, והתמודדתי עם זה על ידי כתיבת הספר".
בדיחי מובילה את הקורא דרך כל החוויות הכאובות של רווקה מתאחרת. כך בתיאור הפגישה בין משפחתה של מירב למשפחת החתן־לעתיד של אחותה, כשהיא על תקן הבת הגדולה שטרם נישאה; או מערכת היחסים שלה מול אמה, שלא יודעת אם מירב עדיין שומרת כשרות. ועם זאת חשוב לבדיחי להדגיש ש"זה לא ספר דיכאון. אני מביאה אומנם את הצדדים הכואבים במערומיהם, ועם זאת יש קטעים מצחיקים וקטעים של החיים במלוא עוצמתם. העורכת אורנה לנדאו אמרה לי משפט יפה מאוד: 'יש הרבה ספרים חשובים, יש הרבה ספרים קלילים, אבל מעטים הספרים שגם נוגעים בנושא עמוק כל כך וגם נכתבים בצורה קלילה'. ככה אני אוהבת לכתוב, ובגלל זה אני רוצה לכתוב עוד. אני מרגישה שקיבלתי כלי שמנגיש את הדברים הכי עמוקים בדרך שבה אנשים מדברים באמת את החיים".
בעמוד התודות בספרה היא מקדישה את התודה הראשונה לחבורה התל־אביבית שלה. "הפכתם את החיים בעיר הזאת לכאלה שאין ברירה אלא לכתוב עליהם ספר", היא כותבת. למרות ההבדלים, אני אומרת לה, הסיפור של החבורה הזו – רווקים ורווקות שהתבססו בעיר הגדולה, וחצו מזמן את גיל שלושים – הוא גם הסיפור של חבריי הירושלמים הרווקים, או של החברות שהתאספו להן מתוקף אותו סטטוס משפחתי בתקוע, ביסוד־המעלה ובמקומות נוספים. "הרגשתי שזה סיפור של דור, שאני חוויתי אותו בצורה חזקה מאוד", מסכימה בדיחי. "בתוך כך התחדדה בי ההבנה שההורים שלנו לא יודעים מה עובר עלינו. בזמן הכתיבה רציתי לספר עלינו, בשבילנו, להביא את כל השמחה והטוב והכיף יחד עם קשיים נוראים. אבל אחרי שסיימתי לכתוב הבנתי פתאום שיש פה מניפסט שאומר – בבקשה, תראו, עם זה אני מתמודדת. חברה שלי שקראה את הספר אמרה לי: 'אני פשוט אתן אותו לאמא שלי, ומכאן והלאה היא לא תשאל אותי כלום'. הרגשתי שזה מעין מורה נבוכים לדור שמעלינו, שלא מודע לדברים שאיתם אנחנו מתמודדות.
"נכון, אנחנו חיות את החיים. בכל פעם שיצא לי להיות בבית מלון, שמעתי את המשפט: 'יו, איך אני מקנאה בך. מה לא הייתי נותנת כדי שבעלי ישחרר אותי מהילדים ואוכל להיות בבית מלון כמה ימים'. מאמי, את לא מקנאה בי. את אמא, מצאת את משמעות החיים. יפה שעכשיו את רוצה לשבת במלון עם ספר ולא לדאוג, אבל אין לך הכאב התמידי הזה שיש לי בלב. כלומר, כרווקה יש דיסוננס מטורף בין איך שרואים אותך לבין איך שאת מרגישה".
דייט שבת קולקטיבי
סופי השבוע, אומרת בדיחי, מביאים את חוויית הלבד לשיא. "חמישי בערב זה לכאורה הזמן שבו את יכולה ליהנות מפרי עמלך. יש לך יומיים חופש מהעבודה, את אמורה להרגיש שהלב שלך פורח באוויר – אבל קורה ההפך. ההורים שלי והאחים שלי מדהימים, תמיד יש לי אפשרות בחירה למי מהם אסע לשבת, אבל אני יודעת מה זה אומר".
וכך היא כותבת על החוויה הזו בספר, מבעד לעיניה של מירב: "לא שהיא לא אהבה אותם (את האחיינים שלה – א"כ), להפך, לפעמים אח שלה היה שולח תמונה של ילד באמצע יום עבודה, והיא הייתה עוצרת ומגדילה את התמונה ומסתכלת עליה מכל זווית אפשרית, אבל תמיד כשהייתה אצלם הרגישה: ברוכה הבאה לכל מה שאין לך".
"המחשבה להכניס מישהו לחיים מבעיתה לפעמים. את יודעת איך את ישנה, את יודעת מה מעודד אותך כשאת עצובה. אלה דברים שסיגלת לעצמך בעמל רב בשנים של לבד. ופתאום את צריכה לשבור את עצמך בפינות מסוימות בשביל זוגיות. זה לא לעצב את הביחד, אלא לשבור מעצמך חלקים"
אבל גם האפשרויות האחרות שניצבו בפני בדיחי בסופי שבוע לא היו מלבבות. "ידעתי שאשב בליל שבת לבד בבית וארגיש בדידות נוראית. הפסקתי את ארוחות השבת הגדולות של הביצה שפעם הייתי עושה. בסעודות האלה אף אחד לא 'מוריד את התיק' לרגע, כל אחד משווק את מה שהוא הכין או את מה שהוא עושה בעבודה שלו, כאילו כולנו באיזה דייט קולקטיבי. אף אחד לא בא בפיג'מה ואומר 'איזה שבוע היה לי'. אז בעצם בכל שבוע את צריכה לבחור מתוך כמה אפשרויות גרועות".
ובינתיים מבחוץ רואים אותך חופשייה, עושה חיים משוגעים, בונה קריירה.
"אני כאילו הגרסה הכי טובה של עצמי, יש לי המון הזדמנויות לביקורים במסעדות ובילויים עם חברים ונסיעות לטיולים, החיים שלי הם כאילו קייטנה – אבל הם בעצם בודדים. אני מרגישה שהסיפור שלנו הוא קצת 'סרוגים' על סטרואידים", היא נזכרת בסדרת הטלוויזיה שהביאה למסך לפני 15 שנה את חייהם של הרווקים הדתיים בביצה הירושלמית.
נתי, יפעת, אמיר והודיה היו משתלבים בסיפור של דור הרווקים הנוכחי?
"נראה לי שחיי הרווקים הדתיים די השתנו מאז – גם במינוח של מיהו דתי, גם במקצועות, וגם משום שרווק דתי־לאומי היום יכול לחיות בעולם חילוני. למעשה, מי שחיה כאן, היא כבר לא דתייה בעולם של חילונים; אלה פשוט החברים שלך. הגבול בין דתיים ללא דתיים מיטשטש, יש דתל"שים, יש דתיים ששומרים בכל מיני צורות, ובסוף כולם בני אדם שחיים איתך".
את אומרת שההורים לא מבינים, ואולי לא יכולים להבין, את מה שעובר עלינו. למה?
"פעם זה היה הרבה יותר בינארי. אני דתי או לא דתי, שומר שבת לא שומר. אני למשל לא שומרת שבת כהלכתה, אבל לא הפסקתי להאמין, ואני לא מגדירה את עצמי דתל"שית. אז אנחנו בחרנו דרך שונה משל הדור הקודם, מורכבת יותר, עם הרבה יותר שאלות. אבא שלי לא יצליח להבין איך ייתכן שאני אלך לתפילה, לקידוש ולסעודה, ואז אראה סדרה. יהיה לו קל יותר להגיד שאני כבר לא מאמינה ולא דתייה.
"פעם היה גם קל יותר להתחתן. זה היה מסתדר, או שלא, אבל לא היה מצב כזה שמישהי ששום דבר לא דפוק בה, מישהי שיכולה להיות חכמה ומוכשרת ומוצלחת, תצא לדייטים במשך עשר שנים".
ואת יכולה להסביר למה זה כן קורה לך?
"במשך שנים חיפשתי את הלמה. מירב אומרת בספר שהלוואי שזה היה כמו פטרוזיליה שתקועה לך בין השיניים, ואילו רק ידעת איפה היא, היית יכולה להוציא אותה ולפתור הכול. אני לא חושבת שמשהו דפוק אצלי, ויש לי גם הרבה חברים מדהימים שאני מסתכלת עליהם ומשתאה. ובכל זאת, כולם יוצאים מנקודת הנחה שאם לא התחתנת, משהו אצלך כנראה דפוק.
"נכון שהמחשבה על להכניס מישהו לחיים היא מבעיתה לפעמים. אנחנו החמר המפוסל שכבר היה בתנור והתקשה; את יודעת איך את ישנה, את יודעת מה מעודד אותך כשאת עצובה. אלה דברים שסיגלת לעצמך בעמל רב משנים של לבד, כי אין מי שיעשה את זה בשבילך. ופתאום את צריכה לשבור את עצמך בפינות מסוימות בשביל זוגיות. זה לא לעצב את הביחד, אלא לשבור מעצמך חלקים. אבל אני רוצה שידעו שאנחנו לא אשמים בכלום. תדע כל דודה פולנייה ששואלת אותי 'מה עם חתונה', שכנראה אני רוצה בזה יותר מאשר היא רוצה. אבל זה לא אותו מגרש שהיא מכירה, הספינה שלי שטה בים בלתי אפשרי".
גם בנושא הקריירה והפרנסה, מציינת בדיחי, חלו שינויים מפליגים בעשורים האחרונים. "זה משהו שלא העסיק את דור ההורים שלנו כמו שהוא מעסיק אותנו. הם היו יוצאים לעבודה ואחרי ארבעים שנה יוצאים לפנסיה. היום אנחנו בשיא הטרטור. מצד אחד זה מדהים שבחור צעיר יכול להקים סטארט־אפ ולשנות את העולם, ומצד שני לפעמים אני חושבת בכמה חלונות בעיר יושבים עכשיו אנשים ומנסים למצוא רעיונות, מחכים לכסף שייפול עליהם, וכמה פחד יש. כולם רצים. תסתכלי החוצה", היא מפנה את מבטי לטיילת, "האנשים שאת רואה בבתי קפה, כולם מפתחים משהו. יש פחד להרגיש שלי אין מקום פה. זה מוביל להרבה חרדות. נראה לי שהמשאב הכי חסר בתל־אביב זו שלווה.
"הפחד שהמוצר שלך לא יהיה מושלם הוא פחד שלא היה קיים. היום יש אשליה שאפשר להגיע לשלמות, וכל הזמן מקננת תחושה של 'משהו איתי לא בסדר'. אני חושבת שאצל גברים זה קיים בצורה קשה יותר. מזה איתמר בספר קיבל את ההתמודדות שלו, הרבה בעזרתה של העורכת המדהימה".
מעבר למסר לדור המבוגר, יש כאן גם מסר למגזר בכללותו, אולי אפילו אצבע מאשימה לגבי יחסו לרווקים?
"הספר נותן המון כבוד ואהבה למקום שממנו באתי. היה לי חשוב לא לייפייף, אבל גם לא לבוא בהאשמות אלא להציג תמונה מורכבת. אני חושבת שבמגזר שלנו הכול על השולחן. יש בזה צדדים יפים של אכפתיות ועזרה לזולת, ומצד שני כשמכרים של המשפחה שלי דנים בשאלה אם הקפאתי ביציות או לא – הם צריכים להבין שזו חדירה נוראית לפרטיות שלי. זה נושא שאנחנו כמגזר יכולים להשתפר בו מאוד.
"לקראת ההשקה של הספר עיצבתי הזמנה ושלחתי בוואטסאפ לחברים ולמשפחה, שישריינו את התאריך. הם קיבלו התרעה: 'טל בדיחי שלחה לך תמונה'. כשפתחו אותה, התגובה של כולם בלי יוצא מן הכלל הייתה – 'איזה באסה, חשבתי שאת מתחתנת ושולחת לי תמונה שלכם עם טבעת'. הוצאתי ספר שני, אבל בסולם ההצלחות אני כנראה מאכזבת".
הסתרה שבתוך ההסתרה
בשנותיה כרווקה בעיר בדיחי לא בזבזה את הזמן, וגם לא את כישוריה. "התפתחתי מאוד מבחינה אישית ומקצועית. כל הזמן הייתה לי תחושה שמתישהו אמצא מישהו, אז בינתיים אנסה ליהנות כי התקופה הזו לא תחזור. אני בעיר תשע שנים, רוב שנות הרווקות המאוחרת שלי, ולא פעם אמרתי לעצמי – אם זה לא קרה עד עכשיו, כנראה הייתה לזה סיבה. כי אם זה היה קורה, הייתי מפסידה דברים מסוימים.
"לקראת ההשקה של הספר עיצבתי הזמנה ושלחתי בוואטסאפ לחברים ולמשפחה. הם קיבלו התרעה: 'טל בדיחי שלחה לך תמונה'. כשפתחו אותה, התגובה של כולם בלי יוצא מן הכלל הייתה – 'איזה באסה, חשבתי שאת שולחת תמונה עם טבעת'. הוצאתי ספר שני, אבל בסולם ההצלחות אני כנראה מאכזבת"
"אחרי הוצאת הספר הקודם עשיתי ערב קוראות, והגיעו בנות שהיו איתי בשירות לאומי. ישבתי מולן ולאט־לאט התכווצתי לתוך עצמי כשהבנתי שאני היחידה מבין הנוכחות שאינה נשואה ואין לה ילדים. כשאמרתי את זה לאחת מהן, היא ענתה – 'אני יכולה להישבע לך שכולנו חשבנו הערב על אותו דבר: בזמן שטל הוציאה ספר, אני נדנדתי עגלה בפארק וחיכיתי שיהיה כבר שבע בערב ונוכל לחזור הביתה'. אדם צועק את שחסר לו, והעבודה הגדולה שלי היא לא לחיות את מה שאין. החיים פה טובים, יש חירות אינסופית, ולצד הכאב על מה שחסר יש הרבה מקום להתפתחות אישית ולחוויות שאולי לא היית חווה אם לא היית רווקה מתאחרת".
אבל אם הייתה לך אפשרות בחירה, היית מוותרת על זה ומתחתנת בשלב מוקדם יותר בחיים?
"זו שאלה קשה. בואי נגיד שאני לא רוצה עוד הרבה שנים כאלה קדימה. אם הייתי צריכה לבחור לכל החיים, וזה אחד או אפס, ודאי שהייתי מעדיפה משפחה על פני התפתחות אישית. בסוף זה מתגמד".
בקטעים מסוימים בספר בחרת בכתיבה גרפית מאוד, הכול על השולחן בלי יותר מדי מסננים. למה בעצם?
"השתדלתי בכל זאת להיות עדינה", היא מחייכת בביישנות, אבל לא באמת. "רציתי שיבינו שגם זו אחת מההתמודדויות הקשות לנו. זה לא רק מול ההלכה, יש גם הרבה מעבר לכך. הרב חיים נבון כתב פעם שחרדים מתחתנים בגיל עשרים, חילונים חיים יחד לפני החתונה, ורק בציבור הדתי־לאומי יש ציפייה להחזיק מערכת יחסים ארוכה או רווקות ארוכה בלי מגע. היה לי חשוב להבהיר שההתנזרות הזו יכולה להביא אותך לחוסר הבנה של הקודים הפשוטים ביותר בין גבר לאישה. קל יותר לנצל בחורות שאין להן ניסיון, בטח בתל־אביב. ראיתי מספיק מקרים. יש הרבה בנות דתיות שנפגעות במקומות האלה, כי אין להן שום ליווי או תמיכה.
"היה לי חשוב להביא גם את הנקודה של – כמה זמן יכול להיות גוף בלי שייגעו בו? גם שם יש לנו התמודדות, ואי אפשר להגיד להורים כלום כי הם יתפחלצו. אז את גם בתוך כאב, גם בסוד וגם בהסתרה. אין אפליקציה לחיבוקים, ולפעמים יש לזה מחיר קשה".
יש בספר ריקוד בין הנאמנות לדת ובין ההבנה שקשה להחזיק במציאות של "רווק הדר בכרך ואינו חוטא".
"אני יכולה להגיד שאצלי המקום האמוני הוא מקור הכוח שלי. מצד שני, האם מישהו הולך תמיד איתי? אני לא יודעת. זו עוד התמודדות. אני מרגישה שגם אם באופן שכלי אני אחליט לא להאמין, עדיין כשארצה להתחזק ולהרגיש שיהיה בסדר, האמונה היא זו שתציל אותי".
ספרה הקודם "עגלות" חשף גם הוא עולם פנימי של חבורת ישראלים בעלת קוד התנהגות משלה: הצעירים שנוסעים לחו"ל כדי לעבוד במכירות בקניונים. "כולם ידעו שיש 'עגלות', אבל לפני הספר הזה אף אחד לא הבין איך באמת העולם ההוא עובד. אחרי 'כמעט טוב מאוד' אני מבינה שזה כנראה כרטיס הביקור שלי כסופרת: אני מספרת על תופעה שמוכרת כלפי חוץ, אבל אנשים לא יודעים איך היא נראית מבפנים. אני אדם כן, לטוב ולרע. עם השנים קצת מיתנתי את זה, אבל אנשים צמאים לאמת.
"קיבלתי על 'עגלות' הרבה תגובות מבנות שכתבו לי 'סיפרת עליי'. אני מייחלת שזה יקרה גם הפעם ושיבינו אותנו, הרווקים, קצת יותר. אני מקווה גם שהכתיבה שלי, שעזרה לי להתמודד עם דברים, תעזור גם לרווקות אחרות. מבחינתי זו שליחות. והמשאלה הכי גדולה שלי היא שהספר יפיל למישהו אסימון, שאיזשהו זוג יתחתן בזכותו".
תוך כדי כתיבת מסע הרווקות, בדיחי גם מצאה זוגיות. בלי לגלות יותר מדי, נאמר שגם לספר יש סוף אופטימי. "זה המסר שאני רוצה להגיד לכל מי שעכשיו בדייטים: אולי המודל של זוג יונים כבר לא קיים, אבל זה לא אומר שלא מגיע לנו לאהוב", היא אומרת. "אני רוצה שתהיה לרווקים ורווקות תקווה שיהיה לזה סוף, ושהוא יהיה כמעט טוב מאוד. אז תישארו שם, תילחמו. הלוואי שלא נתייאש מהדרך. ולהורים אני רוצה להגיד – תמשיכו לאהוב אותנו, אנחנו הילדים שלכם. קשה לנו, הדרך שלנו קצת אחרת, אבל גם היא דרך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
