נגיעה בגרסה המציאותית והבוגרת של זיכרון ילדות אהוב משולה לעטיפה מרשרשת של סוכרייה צבעונית. הציפייה השאפתנית לאיזו נחמה מתוקה, נמוגה אל טעם לוואי מאכזב וכמעט צפוי. ואולי זו פשוט פרשנות קשוחה מדי לדרך העולם, שנוטה להתבגר, להתייצב ולנתב כמעט כל מציאות חיים סוערת ליומיום רגיל ובלתי מרגש. כנראה לא באמת צריך לחוש עקצוץ אכזבה אל מול הגילוי שלילבס, ילדת הקרקס בעלת השיער הכי זהוב שיש, זו שעומדת זקופה על גבי סוס מנוקד ונטול אוכף בלי ליפול – היא בכלל אינגריד היינריך, היום אישה הולנדית בת 64, בעלת שם גנרי נטול זוהר או קסם מיוחדים. כבר 43 שנים היא משמשת כמורה לגרמנית בתיכון, ונהנית מכל רגע. לא מתפרנסת מקפיצה מטרפז ולא מאילוף אריות, כמו שהדמיון הפרוע העדיף לקוות. לא לובשת לעבודה בגד גוף עמוס פאייטים מנצנצים, ולא נודדת עם האוהל הלבן שיש להקים בכל יום מחדש. היא בסך הכול מתגוררת בעיירה הצפונית בוסום, ונהנית במיוחד מטיול רגלי עם הכלבים שלה ומרכיבה על אופניים, כמו הולנדית ממוצעת בת גילה. פוף. התנפצה הבועה.
בראשית שנות השישים של המאה הקודמת יצא לאור הספר על ליליבת' ילדת הקרקס. בתרגום העברי של לאה גולדברג היא הפכה ל"לילבס". היה זה אחד הספרים בסדרת "ילדי העולם" המופלאה, של הצלמת השוודית־היהודייה אנה ריבקין־בריק. את המילים כתבה אסטריד לינגרן, אמה של דמות ספרותית מופלאה לא פחות, בילבי בת־גרב. בשנים האחרונות יצאה הסדרה לאור כאן בארץ במהדורה מחודשת: הדור החדש של ילדי ישראל זוכה גם הוא לפגוש את אלה קרי הילדה מלפלנד, נוריקו־סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד, סיאה הילדה מאפריקה, לילבס ילדת הקרקס, נואי הילדה מתאילנד, גנט הילדה מאתיופיה, וגם איל, שאול וענת שיצאו ל"הרפתקה במדבר", בספר הישראלי בסדרה.
הסיבה לעניין המחודש היא הצלחתו המרשימה של המסע הנוסטלגי שערכה דבורית שרגל – עיתונאית ויוצרת דוקומנטרית עצמאית, ומי שפרסמה בעבר את בלוג ביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד". לפני כמה שנים יצאה שרגל לחפש את גיבורות ילדותה מהספרים המצולמים של ריבקין־בריק, והגשימה חלום כשאיתרה במאמצים מרובים את נוריקו סאן הילדה מיפן ואת אלה קרי מלפלנד. מהמפגש איתן יצרה סרט שעלה לאקרנים בדצמבר 2014. בסרטה השני "אפריקה!", שהקרנת הבכורה שלו התקיימה ביולי 2016, גוללה שרגל את סיפורה של הילדה סיאה. לצורך צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו", היא נדדה בין יבשות והגיעה אל מוקיהנה מהוואי ואל רוכבת הסוסים הצעירה משוודיה.
ילדת פוסטר
בשבוע הקרוב תגיע לילבס בכבודה ובעצמה לישראל, לראשונה בחייה, ותהיה אורחת הכבוד של פסטיבל תל־אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער. הסרט שבו היא מככבת יוצג בגני יהושע בהקרנת חוצות פתוחה לקהל (חמישי הקרוב, 12 ביולי, שעה 20:00). יום לפני כן, בשעה 12:00 בצהריים, תתקיים הקרנה בתשלום בסינמטק תל־אביב, בנוכחותה של הגיבורה.
אביה של אינגריד עבד בקרקס כטכנאי, אך בספר נכתב שאביה של לילבס אחראי על הטיפול בסוסים. ויש עוד: "כל הילדים האחרים המצולמים בספר הם ילדים אמנים. הכל היה אמיתי, חוץ מתמונות של שני האנשים שמוצגים כאבי ואימי: הם לא היו הוריי האמיתיים"
רגע לפני שהיא ממריאה לארץ הקודש, שוחחנו עם אינגריד־ליליבת'־לילבס. כמי נולדה באמסטרדם לאב גרמני ולאם הולנדית וגדלה בשוודיה, היא דוברת אנגלית, הולנדית, גרמנית ושוודית. "בשנה שנולדתי בה, ההורים שלי עבדו בקרקס ההולנדי", היא מספרת לנו בשיחת טלפון מהולנד. "שנה לאחר מכן הם עברו לקרקס השוודי 'סקוט', שבו צולם הספר של ריבקין־בריק. אבא שלי, שהיה טכנאי, עשה את כל העבודות הטכניות בקרקס – טיפל בתאורה ובחשמל, הקים את האוהל, תחזק את הקרוואנים שהאמנים התגוררו בהם. אמא שלי מכרה כרטיסים וממתקים לקהל בזמן ההופעות, והשתתפה במופעי שחייה צורנית".
מתברר שגם כאן המציאות אפורה יותר מהספר, שבו נכתב כי אביה של לילבס היה האחראי על הטיפול בסוסי הקרקס. ויש עוד: "כל הילדים האחרים המצולמים בספר הם ילדי אמנים. הכול היה אמיתי, חוץ מתמונות שני האנשים שמוצגים כאבי ואמי: הם לא היו הוריי האמיתיים". שינוי השם של בת־דמותה בספר לא באמת הפתיע אותה: "אחרי הכול, לחצי מהבנות בשוודיה קוראים אינגריד", היא מחייכת. "אני מניחה שהם רצו שם מיוחד יותר. אני לא זוכרת אם ידעתי מראש שעומדים לשנות את השם, או שגילינו את זה רק כשהספר יצא לאור".
ריבקין־בריק, היא מספרת, הצטרפה אל הקרקס במסע קיצי שארך כשלושה שבועות. "היא נסעה איתנו לערים בשוודיה, ותמיד הייתה עסוקה במצלמות שלה, אבל היה אפשר להרגיש שהיא אישה שאוהבת ילדים, נחמדה מאוד וסבלנית. היא סיפרה לנו שכל התמונות שהיא מצלמת עומדות להתפרסם בספר. אני יודעת שהיא באה לפני כן לקרקס וביקשה שימליצו לה על ילד לצילומים, והם אלו שבחרו בי. הייתי מעין ילדת הפוסטר שלהם".
"הספר היה מוכר מאוד בשוודיה. היה אז מגזין לילדים שפרסם חידות נושאות פרסים, והפרס הגדול היה לבלות יום עם ליליבת' בקרקס. ראיינו אותו גם בטלוויזיה. אנשים, ובעיקר ילדים, היו מגיעים להופעות הקרקס במיוחד, ומבקשים לראות את ליליבת'"
כשהספר יצא לאור, הוא הפך אותך למפורסמת בשוודיה?
"כן, מזמן, לפני כמעט שישים שנה. בהתחלה הספר היה מאוד מוכר בשוודיה. היה אז מגזין ילדים שפרסם חידות נושאות פרסים, והפרס הגדול היה לבלות יום עם ליליבת' בקרקס. ראיינו אותי גם בטלוויזיה. אני זוכרת שהייתי מאוד גאה בעצמי. זה לא שלקחתי את הספר איתי לכל מקום, אבל החברות בבית הספר הפיצו את הבשורה למורים ולשאר התלמידים. היה מעין קטע קבוע, להגיד למורה: 'גברת, את יודעת שאינגריד הופיעה בספר?'. ואז הייתי מתבקשת לספר לכל הכיתה על החיים שלי. אנשים, ובעיקר ילדים, היו מגיעים להופעות הקרקס במיוחד ומבקשים לראות את ליליבת'. אפשר רק לשער איך זה היה נראה היום, בעידן הסלפי".
פיסת זיכרון
עד גיל שש חיה היינריך בקרקס, ונדדה יחד איתו ועם הוריה. כשהגיע זמנה ללכת לבית הספר, היא ואמה חזרו להולנד. "בחופשות היינו מצטרפות לאבי. רק ב־1970, כשהייתי בת 16, הוא עזב את הקרקס ומצא עבודה בהולנד. אני זוכרת המון מימי הקרקס, כי זו הייתה תקופה חווייתית מאוד, וגם כי אבא שלי היה צלם חובב. יש לי תמונות רבות וסרטים שהוא צילם".
בכל קיץ, מאפריל ועד אוקטובר, הקרקס נדד בשוודיה. "כשהגענו לעיירה קטנה היינו נשארים בה יום אחד, ובונים את כל האוהל הגדול בשביל שתי הופעות. אם זו הייתה עיירה גדולה, נשארנו יומיים־שלושה. בשטוקהולם שהינו ארבעה שבועות בכל קיץ". כשהיא מתארת את הנסיעות המאתגרות, הגעגועים צפים מתוך קטעי הסיפורים. "כילדה תמיד רציתי לעבוד בקרקס, אבל כשגדלתי ההורים שלי התעקשו שקודם אלמד, כדי שיהיה לי מקצוע נורמלי. אז התחלתי לעסוק בהוראה, ונשארתי בה".
הופעת בקרקס כילדה?
"לא. רק שיחקתי שם עם חבריי, ילדי האמנים. הייתי מסייעת למופע בכך שהובלתי את הסוסים מהקרון שלהם לזירה, אבל עשיתי את זה רק בשביל הכיף. זה לא באמת היה התפקיד שלי".
כשבגרה, החזיקה סוס משלה – מעין מענה לחלום הילדות לרכוב על הסוסים בזירה. "רציתי מאוד לעבוד עם החיות בקרקס. סייעתי בטיפול בסוסים, בפילים ובזברות. היו לנו שישה פילים, ארבעים סוסים, גמלים ובפאלו, וכולם נדדו איתנו. אריות לא היו".
חיות קרקס הן לא אומללות?
"האנשים שמופיעים עם החיות מרוויחים מהן את לחמם, ולכן מקפידים לטפל בהן היטב. אני יודעת שיש קרקסים שאינם טובים לבעלי החיים, אבל כאן באירופה יש חוקים ותקנות, ובודקים אם הכול מתנהל כמו שצריך. אנשים רעים שפוגעים בחיות יש בכל מקום, לא רק בהקשר של קרקסים. למיטב היכרותי עם הקרקסים, לפחות באירופה, אצלם זה לא כך".
אחד הקטעים המרגשים בסרטה של שרגל הוא הפגישה עם אמה של אינגריד־לילבס. האם, החולה באלצהיימר, שהתה בבית אבות בבוסום שהחדרים בו נושאים את שמות הרחובות בעיירה, כדי לספק לקשישים סביבה מוכרת. על לוח השראה או זיכרון שיצרו שם, מתנוססות תמונות של לילבס הילדה, כפיסות זיכרון שהאם נאחזת בהן. "אבא שלי נפטר כבר בשנת 2000, ואמי נפטרה באוקטובר שעבר, אחרי צילומי הסרט. היא הייתה גאה מאוד בכך שהופעתי בספר, ותמיד שמרה על עותק קרוב אליה. כל תקופת הקרקס הייתה מיוחדת עבורה".
יצירה נשית
היינריך עצמה הייתה נשואה פעמיים, אך לא הביאה ילדים לעולם. גם דבורית שרגל בחרה לא ללדת. "מאוד קשה לי לומר איזה מהסרטים שלי אני הכי אוהבת", היא אומרת לנו השבוע. "תמיד שואלים אותי, ואני נורא מתלבטת ולא יודעת מה לענות. באחת ההרצאות שלי, אישה שישבה בקהל אמרה לי: 'זה כמו עם ילדים. יש לי חמישה ילדים, וכששואלים אותי אם מישהו מהם חביב עליי במיוחד, אני אומרת שכל ילד אני אוהבת בצורה אחרת'. אימצתי את התשובה שלה: כל סרט אני אוהבת בצורה אחרת".
ובכל זאת?
"כרגע אני מרגישה הכי מחוברת לסרט האחרון, על לילבס ומוקיהנה. להבדיל משני הסרטים הקודמים, רואים בו את החיבור שלי לגיבורות. זה קשר שלא מבוסס רק על הספרים מהעבר, אלא על המפגש והיחסים שנוצרו בינינו. יש בסרט הזה התעמקות רבה יותר בדמויות. שתי הנשים הללו הופתעו מהעניין שגיליתי בהן, ומאוד שמחו ושיתפו פעולה. צפיתי יחד עם לילבס בכל סרטי הילדות שאבא שלה צילם. זה היה מאוד משמעותי והעלה אצלה המון זיכרונות. גם המפגש עם אמה החולה היה מדהים.
"כל הסרטים שלי נשיים מאוד, במובן זה שהם עוסקים בגיבורות, בילדות עצמאיות שחיות את החיים שלהן בצורה כיפית. כילדה רציתי שיהיו לי חיים כמו שלהן – חיים בטבע, או ביפן, או בקרקס. בעיניי, העובדה שאני אישה, ואת הספרים יצרו נשים, הופכת את כל המוצר לנשי מאוד – במובן החיובי של העניין, לא נשים כקורבנות או כמי שצריכות למצוא את הקול שלהן. בטרילוגיית הסרטים שלי רואים נשים שמצאו את עצמן. הן כולן עושות מה שהן רוצות. גם ללילבס, גם לי, גם לאנה ריבקין־בריק וגם ללאה גולדברג שתרגמה, אין ילדים. מבחינתי זה הדבר הכי פמיניסטי שקיים. בלי להתבכיין, זה לנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית, את הפטריארכיה. העשייה של כל אחת מאיתנו, זה הדבר האמיתי".
אמיתי יותר מגידול ילדים?
"אני מדברת על עצמי. אני לא רציתי ללדת. אני בשום פנים ואופן לא מטיפה נגד גידול ילדים, אני רק אומרת שכל אישה וגבר יבחרו את אורח החיים שמתאים להם, לא מתוך לחץ חברתי. יצרתי את הסרטים האלה כך שהם יהיו מיועדים גם לילדים. לא חייבים ללדת כדי לאהוב ילדים וליצור למענם".
היינריך מספרת כי לא ידעה עד כמה ילדי ישראל אוהבים את הספר, ולכן הפנייה מצד שרגל הפליאה אותה. "הילדים בהולנד היום כבר לא מכירים את הספר הזה. הוא ישן מאוד. אולי מתישהו יוציאו גם בהולנדית מהדורה חדשה, כמו שעשו בעברית, אבל בינתיים אי אפשר להשיג אותו. אולי רק באתרים דוגמת eBay, ושם הוא מאוד יקר. לי עצמי יש מהדורות בהולנדית, בגרמנית, בשוודית ואת המהדורה המקורית בעברית. עכשיו יש לי גם ספר חדש בעברית, שדבורית הביאה לי כמתנה. את הישן שלי, שאביא איתי לארץ, אני חושבת שקיבלתי מאסטריד הסופרת ומאנה הצלמת כבר בשנות השישים. במשך השנים היו עליי שתיים או שלוש כתבות בהולנד, אבל איש לא השקיע בסרט דוקומנטרי. אם לומר את האמת, כמעט הספקתי לשכוח מהספר".
