סבא שלו היה רב. על אמת. הרב ראובן פינטו, אבי אמו, נפטר חודשים ספורים לפני הולדת הנכד, והלה זכה בשם על תנאי: אם ילך בדרך סבו, יוכל לשאת את שמו. בינתיים קראו לו "אל־חכם", החכם. לקח זמן עד שהפך לראובן עטר. לא, לא הכדורגלן המיתולוגי. אחד אחר. רב לא יצא ממנו, אבל מרי אשתו אומרת שהוא באמת החכם. ראובן מבטל בתנועת יד.
הוא נולד במרקש, ילד עשירי ואחרון לשמעון ואסתר. "גרנו במלאח, מעין גטו ליהודים. הדלתות היו ננעלות בימי שישי – אין יוצא ואין בא. היינו דתיים מאוד". המצב הכלכלי היה רע, הוא מציין. לא היה גז, וחשמל היה מעט מאוד, אם בכלל. הרופא של המלך? היועץ? הצחקתם אותו. "עזבו אתכם מסיפורים. היו כאלה ששימשו יועצים של המלך במרוקו, אבל כמה? המצב היה קשה מאוד, זאת האמת. היו מעירים אותנו מוקדם בבוקר כדי שנלך לבית הספר אליאנס לשתות כוס שוקו, כי לא היה בבית מה לתת לנו. עד כדי כך".
באחד הימים שמע מחברים על הרשמה לעלייה לפלסטינה, אז הוא הלך איתם. תאריך לידה לא היה לו, הוא רק ידע שהוא קצת אחרי בר מצווה. "לפניי עמד ילד מגונדר כזה, לבוש יפה, נראה לי פחות או יותר בגילי. אז אמרתי שנולדתי חודש אחריו. מאז תאריך הלידה שלי הוא 8 ביולי 36', וזה הולך איתי".
אמו הייתה אז בעיר קאזב, אצל בתה שזה עתה ילדה, וכשראובן הודיע על ההחלטה לעלות ארצה היא חזרה הביתה להכין לו עוגיות ובגדים. "היינו קבוצה גדולה מאוד של ילדים שעלו יחד. בית הספר שלנו התרוקן בחצי". הקבוצה הגיעה למחנה מעבר בצרפת, ולאחר כמה שבועות עלתה לאונייה קדמה. ביום הראשון של שנת 1951 הם נכנסו בשערי נמל חיפה. "שמו אותנו בשכונת אחוזה בחיפה, ואז פיזרו אותנו לפי קבוצות. אנחנו הדתיים נשלחנו לכרכור, משם העבירו אותנו למחנה יונה בנתניה, ומשם לבית הספר החקלאי בנהלל". אם לדייק, בנהלל הוא כבר השתייך לקבוצה בסגנון קצת אחר: "בשלב הזה כבר גמגמתי עם הדת".
הם הכירו כשמרי הייתה אחראית בחדר האוכל. "ראובן היה נכנס לשם, יפה כזה, עם בלורית. יום אחד הוא בא אליי למטעים ושבר את המגוב, חלק של הטרקטור. לכולם הוא אמר: 'הכול בגלל מרי'. ככה התיידדנו ונשארנו יחד עד היום". "מאסר עולם", אומר ראובן
את השנתיים בנהלל הוא מתאר בהתרגשות כ"שנות מופת. היו לנו שם מקלחות, תזונה נכונה, הכול". הוא עבד במספוא ("הייתי חקלאי טוב") וברפת ("שתיתי ליטר־שניים חלב ביום, ובכל שבוע ראיתי איך אני גדל"). בנהלל הוא גם הכיר את מרי לבית בוז'ו.
מרי נולדה בקזבלנקה, "עיר הרבה יותר מודרנית ממרקש. גרנו בערבוביה, יהודים וערבים". אביה היה נגן עוּד בתזמורת יהודית, ואחיה המשיך את המסורת המוזיקלית. ומרי? "מתופפת", היא צוחקת.
במקרה שלה, בית הספר עצמו עודד את התלמידים הצעירים להצטרף לעליית הנוער, ואף דאג להרשמה. "עוד לא הייתי בת 14. אבא נפטר מזמן, ואמא ואחותי הגדולה, שלקחה פיקוד, הסכימו שאעלה". היא הגיעה ארצה בסוף 51' על סיפונה של האונייה קוטוביה, ואחרי תקופה קצרה באחוזה נשלחה גם היא לנהלל. "עבדתי במטבח, במתפרה ובמטעים, בלי שום רקע בתחום. ראובן לפחות ידע עברית, אני? כלום. מי יכול להאמין היום שילדים בני 13 ו־14 יעלו לבד באונייה לארץ חדשה, בלי הורים ובלי שום דבר".
הם הכירו כשמרי הייתה אחראית בחדר האוכל. "ראובן היה נכנס לשם, יפה כזה, עם בלורית. יום אחד הוא בא אליי למטעים ושבר את המגוב, חלק של הטרקטור. לכולם הוא אמר: 'הכול בגלל מרי'. ככה התיידדנו ונשארנו יחד עד היום". "מאסר עולם", אומר ראובן ושניהם צוחקים.
בתי הספר החקלאיים הוציאו אז גרעיני התיישבות במסגרת הנח"ל, וראובן ומרי היו חברים בגרעין מולדת, שעלה לגליל העליון כדי לחזק את המושב השיתופי רמות־נפתלי. בחורף 56' הם נישאו, ובתם סמדר הייתה לבת הבכורה של הגרעין. "אחי שלמה התיישב בקיבוץ גינוסר, אבל הוא ועוד כמה עולים ממרוקו לא רצו אורח חיים קיבוצי, והחליטו להקים מושב", מספר ראובן. "כשהם פנו לסוכנות, שלחו אותם לחזק את תאשור שבנגב". ראובן מצידו התכוון להצטרף להתיישבות חדשה בגליל, אבל מרי התנגדה. "למה ללכת לבד ליישוב בצפון ולא לגור בנגב? אם בן־גוריון ירד לדרום, למה שאני לא?". כששלמה הציע להם להצטרף אליו לתאשור, הם קיבלו את ההצעה בשמחה. דורית, שי וצופיה נולדו פה.
תאשור הוא אחד משלושת "מושבי יחדיו", שזכו לשמותיהם הפרטיים ולכינוים המשותף לפי פסוק הנחמה בישעיהו: "אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו". היישוב בעל השם הפחות מתגלגל על הלשון היה בן כמעט חמש שנים כשראובן ומרי הגיעו אליו. אז עוד לא היו כאן כבישים או תשתיות מסודרות, "רק חול וחול. לא היה אפילו גז, ובטח לא מקררים. חבר מושב היה נוסע עם סוס ועגלה ומוכר נפט, כמו בסיום הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'. פעמיים בשבוע הגיעה משאית עם בלוקים של קרח. זה מה שהיה".
מלחמת ששת הימים הקפיצה את ראובן לקיבוץ ניר־יצחק. "הייתי מקלען טוב ועמדתי ליד הבריכה שם עם המא"ג. אמרתי לחברים: 'אותי האויב לא יעבור חי. אם הם עוברים אותי, הם מגיעים למשפחה שלי'. הייתי פייטר, כמו שאומרים"
האחים עטר החלו לנהל יחד לול משותף וניסו את מזלם גם בגידולי שדה, במגבלות קצבת המים הדלה. "הביאו לנו מדריכים חקלאיים, נתנו לנו כמה דונמים לסלק סוכר, תפוחי אדמה, עגבניות, קצת מלפפונים וקצת בצל, הכול בצמצום. אחרי שקנינו סוסה וטרקטור הצלחנו לגדול קצת, אבל זה עדיין גמגם". ראובן עבר לעבוד ב"ארגון קניות הנגב" (היום "חברת משקי הנגב"), בראשות אהרן אוזן – ממקימי היישוב גילת ולימים שר בממשלות ישראל. "רציתי לקנות משאית. אמר לי: מה תעשה עם משאית? הכניס אותי לרשימת המתנה לעבודה בחברה הממשלתית 'דגנים בנגב'". החברה הזאת נולדה כחלק מהמאבק על אדמות הדרום: "כדי למנוע השתלטות של בדואים על הנגב וכדי שהאזור לא יהפוך לשטח הפקר, חילקו את האדמות בין קיבוצים מכל הארץ. מכיוון שחלק מהקיבוצים היו רחוקים, שכרו את בני המושבים לעבד את האדמה עבורם. זה פתר גם את בעיית התעסוקה אצלנו".
במשך 37 שנים ניהל ראובן את העבודה בשטחים הללו, "קרוב ל־30 אלף דונם", שנבנו בהם גם יישובים דוגמת עין־הבשור. "עיבדנו אדמה עד מטר מהגדר, יותר מהקיבוצים. בכל פעם הצבא עשה סיור, בדק את השטח, ורק אז יכולנו להיכנס".
מלחמת ששת הימים הקפיצה אותו לקיבוץ ניר־יצחק, קרוב לגבול מצרים. "הייתי מקלען טוב ועמדתי ליד הבריכה שם עם המא"ג. אמרתי לחברים: 'אותי האויב לא יעבור חי. אם הם עוברים אותי, הם מגיעים למשפחה שלי'. הייתי פייטר, כמו שאומרים". מרי נותרה בתאשור עם ארבעה ילדים, הקטנה בת שנה וחצי בלבד. "לא היו פה מקלטים ולא כלום. חפרנו שוחות, וכששמענו הפגזה היינו רצים אליהן עם כל הילדים", היא מתארת. "היה לנו מפקד אזורי מצוין. הוא דאג שאף משפחה לא תישאר לבד, חיבר בינינו שלא נפחד". "בסוף חיל האוויר גמר את כולם", מסכם ראובן.
מניר־יצחק נשלחו ראובן וחבריו לחזית עזה. "הלכנו ברגל מנחל־עוז, ובדרך אנחנו רואים חיילים צעירים שלנו, פצועים והרוגים, ואנחנו שומעים את הבכי מתוך האוטובוסים". עזה נכבשה בזריזות, הוא מוסיף. "הם נכנעו מהר. נכנסנו לבית הספר לשוטרים וראינו שכל הקירות מכוסים במפות של ישראל. מפה עם הדרך לירושלים, מפה עם הדרך לחיפה. ראינו בבתי הספר את חומרי הלימוד שלהם, על איזו שנאה הם מגדלים את הילדים, מה הם מלמדים עלינו. ראינו בעיניים הכול".
מעזה הם המשיכו לרפיח, "ובדרך שמענו שירושלים נכבשה. איזו שמחה הייתה שם!". אבל השמחה נגדעה מהר מאוד, "כשארבעה חבר'ה שלנו עלו על מוקש. הם הלכו במקום". מרפיח הם נעו לאל־עריש, ומשתמה המלחמה עברו למשימות ביטחון שוטף.
ראובן שב לביתו כעבור כמה חודשים, והמשפחה העתיקה את מקומה למרכז המושב, לבית הנוכחי. "ואז הגיעה מלחמת יום כיפור – המלחמה הכי גרועה שהייתה כאן", נאנח ראובן. בסוף הצום, כשיצא מבית הכנסת, הגיע אוטובוס והוא נקרא לעלות עליו. "במשך שבועיים היינו בקיבוץ אילות, שומרים על האזור. משם עברנו לסואץ, אחרי שצה"ל כבר חצה את התעלה. היה סיוט. הגדוד היה מפוזר מול ארמייה מצרית. הייתי נהג הזחל"ם היחידי, כך שלכל פתיחת ציר לקחו אותי.
"היינו ארבעה בזחל"ם: קצין, חבלן, חובש ואני. במשך כמה חודשים יצאנו בכל יום בשלוש־ארבע בבוקר. ושם ראיתי את המחדל הכי גדול", הוא אומר ומשתתק. "עזבו, אני לא רוצה להיזכר בזה בכלל. בגלל המחדל הזה עברתי מקיצוניות לקיצוניות. מפעיל במערך לימני קיצוני". היום הם מצויים בטווח האזעקות של צבע אדום, אבל ראובן כבר לא מתרגש. מרי דווקא כן. "אני פוחדת. שומעת את האזעקה ומתחילות לי דפיקות לב".
על קירות ביתם הולכים ומצטברים, לצד תמונות הילדים, גם תצלומי הנכדים והנינים.
האופי של תאשור, מספרים בני הזוג, השתנה מאוד לאורך השנים. "פעם הייתה פה חברות, מסיבות, ערבות הדדית. היום הכול נדל"ן ואיכות חיים", אומר ראובן. "זה לא מה שהיה. הרבה עזבו או החזירו ציוד. אפשר לספור על כף היד כמה מהראשונים נשארו". קחו למשל את אווירת המימונה. הם בהחלט מרוצים מהמועצה, שמארגנת חגיגות "עם מוזיקה והכול", הבית של הזוג עטר עדיין פתוח לכולם "עם מופלטות, שולחן ערוך וכל מה שאפשר", והמשפחה כולה באה וחוגגת – "אבל פעם במימונה היו עוברים כאן ביישוב בית־בית. עכשיו גם זה נגמר".
יש גם דברים שהשתנו לטובה, ואפילו בזכות ראובן. "החוק פה קבע שרק בן בכור יכול לקבל נחלה. אבל מה אם יש לנו בת בכורה? היא לא תקבל כלום. למה? מה ההבדל בין בנות לבנים? להן לא מגיע? הייתי בוועד המושב ונלחמנו על זה. אנחנו המושב הראשון שאישר לבנות בכורות לקבל נחלה, וסמדר שלנו זכתה בנחלה משלה".
אנחנו ניגשים לכורסה בכבדות שמאפיינת את הימים הללו. השדות הירוקים המקיפים את מושבי יחדיו עומדים להם באביביותם כאילו כלום, אבל צריך להתנתק מהכול כדי שהפריחה המשגעת תצליח להיכנס לבית ולנשמה. "אנחנו אוהבים את המדינה", אומרת מרי, "אבל כל מה שחשבנו עליו בילדות – להקים בית במדינת ישראל – הכול עלול להיהרס עכשיו. אנשים צריכים לשבת, לדבר ולהגיע להסכמה". ראובן נאנח: "אני והבן שלי, עם כל הפרש הגילאים, נלחמנו יחד בלבנון הראשונה. נתנו את הנשמה. איך מפרקים את כל זה? חבל להתפצל, יש לנו מספיק שונאים גם ככה".
"הבן היה ביחידה מובחרת, בשייטת", מוסיפה מרי. "בשביל מה? למען המדינה! גם הבנות שירתו כולן בצה"ל. כל אחד נתן לפי היכולת שלו. כולנו עם אחד, לא חבל?"
