בליל הסדר תש"ח הצליחו מיכל וחברתה רבקה להקדים את כל ילדי משק בארות־יצחק שבנגב ולגנוב את האפיקומן. כשנשאלו מה הן רוצות לקבל בתמורה, ענו: "עשר לירות לטובת ילדי קפריסין". הן הרי שמעו על פליטי אירופה שביקשו לעלות ארצה, וגורשו בידי הבריטים עוד לפני שהגיעו למדינה שבדרך. שלושה שבועות לאחר מכן הפכו השתיים לפליטות בעצמן. "בקבלת שבת של ה' באייר, כמה שעות אחרי ההכרזה על המדינה, פתאום נשמע פגז נופל", מספרת מיכל. מלכה ויינברגר, אחת מחבורת הצעירים שרק הגיעו למשק, נהרגה במקום. "מיד אמרו לכולם להיכנס למקלטים. היינו מתורגלים, רצנו לשם מהר. כל השבת ההיא שכבנו במקלטים על קרשים צרים, בלי אוכל. הספיקו להביא לשם רק שוקולד וחלב". במוצאי שבת הודיעו שכל האמהות והילדים יפונו מהנגב. נשים שלא היו להן ילדים נשארו לעזור לגברים להילחם, "ואנחנו היינו 'הגדולים' שצריכים לעזור עם הקטנים". "מבצע תינוק" יצא לדרך, ומיכל בת התשע הייתה בצד של המסייעים.
אנחנו יושבים בחצר ביתה, בגלגולו השלישי של קיבוץ בארות־יצחק, הפעם באזור מישור החוף. הפסטורליה המרהיבה נקטעת מדי פעם בפעם בנהמת מנועים של מטוסי ענק, שנדמה שעוד רגע ייגעו בצמרת עץ האזדרכת הסמוך. "זה עוד טוב", אומרת מיכל, "בדרך כלל זה יותר גרוע". עד 2009 נחתו במסלול הקרוב לכאן רק מטוסים קלים, אבל אז הוא שופץ והפך לאחד משלושת מסלולי הנחיתה העיקריים של נתב"ג. ב־2014 פתחו אותו לכל חברות התעופה, ואתם לא רוצים לדעת מה הולך פה בקיץ, כשכל עם ישראל טס לחו"ל וחוזר ארצה. לפני ארבעים שנה בדיוק, בחגיגות הארבעים לקיבוץ, כתב בנה עופר את השיר "אתגרי אתחלתא דגאולה", שהתייחס גם למפגע הזה: "מעל שדות השלחין ושריקות עדרים, להקי הפלדה מאיימים בזמזום". אבל האתגרים האמיתיים ניצבו מול אנשי בארות־יצחק הרבה קודם לכן.
הבדיחה הרווחת בקיבוץ הדתי לפני שבעה עשורים קבעה כי "מי שרוצה אוכל טוב הולך לטירת־צבי; מי שרוצה חֶבְרה טובה הולך לעין־הנצי"ב; מי שרוצה כלכלה טובה הולך לשדה־אליהו; ומי שאין לו דרישות הולך לשלוחות". מיכל צוחקת ופותחת לנו עוד אשנב להווי הקיבוצי דאז: "סעד – עליהם אסור לומר מילה רעה. הכול ורוד, אפילו האבטיחים". במלעיל. ומיכל? מיכל נולדה בקיבוץ שאינו מופיע ברשימה הזו, והתגלגלה איתו מלידתו ועד הלום.
במוצאי שבת הודיעו שכל האמהות והילדים יפונו מהנגב. נשים שלא היו להן ילדים נשארו לעזור לגברים להילחם. "הלכנו בתעלות כשאנחנו הגדולים עוזרים להחזיק את התינוקות. הגענו למשוריינים ואמרו לנו להיכנס בשקט ולשבת כמו דגים מלוחים, בלי להוציא מילה מהפה"
יצחק ואילזה בלנקשטיין הגיעו ארצה מאזורים שונים בגרמניה – הוא במסגרת בח"ד, "ברית חלוצים דתיים", והיא במסגרת לא דתית. כאן הפכה אילזה לרחל ("אילזה זה יונה, אבל אמא לא אהבה את השם"), והגיעה לגרעין הדתי בעקבות חברה. את יצחק היא הכירה בפרדס־חנה, בגרעין שנקרא רמת השומרון. "אמא תמיד אמרה שאבא היה בחור חכם, הרבה יותר חכם ממנה, אבל לא נחמד. מה שנכון. אבל היא אהבה אותו והם התחתנו", מספרת מיכל. בתקופה החסכנית ההיא מקובל היה לערוך חתונות לשני זוגות יחד, ולעשות זאת ביום שישי בצהריים, כשסעודת המצווה היא למעשה ארוחת ליל שבת. ההורים של מיכל התחתנו לצד ההורים של חנה ברוכי לבית ערמון (קסטנבום), שמתגוררת זה שנים רבות בדירה הצמודה אליה.
מיכל נולדה ברמת השומרון של ימי פרדס־חנה, ושם גם נולד לה אח, שנפטר בגיל שנה מדלקת ריאות ("לא הייתה אנטיביוטיקה"). מאוחר יותר נולדו אחות ואח נוספים. הגרעין שהוריה היו חברים בו המתין ארוכות להתיישבות בנגב, וכשהגיעה השעה נשלחו הגברים להכשיר את הקרקע שהוקצתה להם, קילומטרים ספורים מדרום־מזרח לעזה. שלב ההכנה ארך שנה, "וכשהייתי בערך בת חמש היו מבנים ראשונים בקיבוץ, וכולנו הצטרפנו לגברים שם". בשלב הזה כבר נקראה הקבוצה בארות־יצחק, "לזכר הבארות שחפר יצחק אבינו באזור באר־שבע, ועל שם הרב יצחק ניסנבוים", ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין, שנספה בגטו ורשה זמן קצר לפני הקמת היישוב. חברי הגרעין הקימו בהמשך גם את בארי, תקומה וכפר־דרום.
הקיבוץ קיבל אליו קבוצה מ"ילדי טהרן" – ניצולי שואה מפולין שהוברחו ארצה דרך איראן, כשבדרך הצטרפו אליהם גם ילדים מטריפולי. הם נקלטו בבית הילד בפרדס־חנה ומשם נשלחו למשק הצעיר, "חלקם באו עם הורים וחלקם לא". רחל, שעד היום זכורה כאן כ"מטפלת המיתולוגית" ("תשאלו את הוותיקים"), התאהבה בשני ילדים – רחמים ורחלה מסיקה. "אמא התלהבה מהעיניים השחורות שלהם והחליטה לאמץ אותם יחד עם עוד ארבעה ילדים. היום זה נשמע נורא, סלקציה כזו, אבל ככה זה היה". מה זה אומר לאמץ? לא מה שחשבנו. "היינו כולנו יחד בבית הילדים, בקושי היה לנו קשר עם ההורים. רק מארבע וחצי אחר הצהריים עד שש וחצי היינו איתם – קצת משחקי שולחן, קפה ועוגיות, וזהו. זה אומר שהיו לנו קשרים חברתיים מעולים ופחות קשר עם ההורים", היא מסבירה בכנות. "אמא שלי לא הייתה אמא בכלל, אלא מטפלת. היא המציאה משחקים, ידעה לספר סיפורים בהמשכים – 'תישנו יפה, תשמעו מחר את ההמשך'". ובכל זאת, אמא זה אמא. "כשאחי גויס למלחמת יום כיפור, היא נדרה שאם הוא חוזר בשלום, היא תהיה אחראית לניקוי בית הכנסת כל עוד היא יכולה. וכך עשתה עד גיל שמונים".
מיכל אהבה את בית הילדים, "אולי כי הייתה לנו קבוצה מעולה", אבל עבור אחותה זה היה סבל גדול "והיא ברחה בכל לילה הביתה". והדור הבא? "שני הגדולים שלנו היו בבתי ילדים עד גיל שנתיים ושלוש, והשאר כבר גדלו בבית. אבל החברות שלי מבית הילדים הן אלה ששמרתי איתן על קשר עד היום. יותר נכון – עד אינסוף. אני היחידה שעוד בחיים".
הם נהנו מחיים טובים שם בקיבוץ. ים או בריכה לא היו באזור, אבל השיברים בשדות שימשו למשחקי מים ("קראנו לזה ים סוף"). משחקי המחבואים דרשו גמישות מיוחדת, שכן מקום המסתור היה בין עצי הרימון הצעירים, "שהיו בקושי גזע דק. גם גנבים ושודדים שיחקנו על העצים האלה". צינור המים שחצה את הוואדי הפך לקורה תחרותית: מי שלא נופל, זוכה ב"חבילת שבת" – שתי קוביות שוקולד ועוגייה. "אני לא זוכרת חוויות שליליות מהתקופה הזו. אפילו כשהאנגלים באו לחפש נשק במשק, אנחנו הילדים שמחנו מאוד, כי באותו יום לא למדנו". היא זוכרת שכשהייתה בכיתה ד' הגיעה מורה חדשה, יהודית ברגמן, "ועשינו לה את המוות. היו הרבה ניצולי שואה בכיתה, ועל כמה מהם היה קשה לשלוט. התפרעו נורא".
"היה כיף בנחלת־יהודה, הכול חולות, יכולנו להסתובב חופשי. ההורים של אמא שלי היו אז בארה"ב, ואמא שלחה לסבתא תמונה שלנו יחפים בחולות. סבתא שלחה בתגובה חבילה מלאה נעליים. הייתה בטוחה שאין לנו מה לנעול"
מה הם ידעו אז על המתיחות שהלכה וגברה מול השכנים מעזה וממצרים? לא הרבה. "היום ילדים יודעים הכול, מאיתנו הסתירו. אבל הרגשנו. עד אז היו לנו קשרים מצוינים עם הערבים, הם נתנו לנו לרכוב על החמורים שלהם כשהלכנו בנחל גרר, ופתאום יש מתחים. בקבלת שבת ראינו התקבצויות של ערבים מרחוק. אמרו לנו שזה לא נורא, אבל גם אמרו לא להסתובב בחוץ". כשהסתיימה ההצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, ההורים העירו את ילדי המשק הגדולים, צירפו אותם לריקודים "וסיפרו מה שאפשר לספר לילדים". את הקמת המדינה הם כבר לא יכלו לחגוג יותר מדי. כאמור, מיכל ואחיה היו עסוקים במנוסה, יחד עם שאר ילדי המשק.
"הלכנו בתעלות כשאנחנו הגדולים עוזרים להחזיק את התינוקות. הגענו למשוריינים ואמרו לנו להיכנס בשקט ולשבת כמו דגים מלוחים, בלי להוציא מילה מהפה". הם נלקחו לקיבוץ דורות, ושם התפעלו עמוקות מהברכה הקצרה של המקומיים על הארוחה: "אשרי האיש, עובד בכביש, אוכל מזון, בתיאבון". שבוע אחר כך הגיעו ההפגזות גם לשם, והפליטים הצפינו לראשון־לציון. "היינו שם שבועיים באיזה בית ספר, ואז עברנו לתלפיות בתל־אביב. הבנות למדו בבוקר והבנים אחר הצהריים או להפך. אבל מהר מאוד האמהות של התלמידות שם עשו הפגנה: הן אמרו שבגללנו הילדות שלהן מפסידות לימודים, ודרשו שנפנה את המקום. אתם מבינים? האבות שלנו נלחמים בנגב, אנחנו מוברחים מהבית, והם צריכים את הכיתות. אנשים חושבים שזו הייתה תקופה של 'כולם בלב אחד', אז לא. רק אישה אחת, מניה, אפשרה לכל מי שרוצה לבוא להתקלח אצלה".
שישים חברות וחברים נותרו בקיבוץ, נתונים מפעם לפעם למתקפות מצד המצרים. אחרי שהאויב כשל בכיבוש נגבה וגלאון, הוא עבר להתמקד בבארות־יצחק. בח' בתמוז תש"ח, 15 ביולי 1948, התחולל קרב גבורה קשה שזכה במשק לכינוי "יום קרב". מחמש וחצי בבוקר הופגז הקיבוץ בירי ארטילרי בליווי הפצצות ממטוסים. השלב הבא במתקפה היה קרב פנים אל פנים אימתני. מגדל המים נפגע וחורר, המים שטפו את התעלות, והמגינים גילו שנשקם נרטב – בעוד מאות החיילים המצרים שמולם היו חמושים היטב והסתייעו בטנקים. גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב שבא לסייע לחברים נבלם, אולם בסופו של דבר הצליח, יחד עם חברי הקיבוץ, לפגוע קשות בכוח התוקף. המצרים נסוגו כשהם משאירים מאחור שלל ונפגעים רבים.
למרות הניצחון, היגון היה כבד. בארות־יצחק איבדה 17 ממגיניה. "לא הייתה תקשורת כמו היום, ולא היה צוות רפואי שמגיע מיד. כמה ימים אחרי הקרב הגיעו אנשים לתל־אביב וסיפרו על מה שקרה. ואז שמענו צעקות ובכי. אבות של שלושה ילדים מהכיתה שלי נהרגו שם".
מגדל המים המנוקב עומד עד היום במקומו, אולם בתי המשק נחרבו כליל. ויכוחים רבים נתגלעו בקרב החברים בשאלה אם לחדש את ההתיישבות במקום. "המשמעות של הקמת הקיבוץ מחדש הייתה להתפצל שוב מהנשים והילדים, כמו שהיה ברמת השומרון. אבל החברים היו עדיין בטראומה מהאבדות בקרב. המקום עמד נטוש עד שנחל־עוז תפסו את האדמות". בתום המלחמה העניק ראש הממשלה דוד בן־גוריון את אות "נס הקוממיות" ליישובים רבים על עמידת הגבורה שגילו, "אבל אנשי בארות־יצחק לא קיבלו, כי הם לא נשארו שם". רק בשנות השמונים, כשבגין היה בשלטון, תוקן העוול.
"אז התלמידות בתלפיות היו צריכות את בית הספר ללימודים", חוזרת מיכל לתל־אביב בחיוך ציני, "וזה כמובן לא בסדר שנישאר שם. אז העבירו אותנו לנחלת־יהודה" – ואנחנו כבר מנוסים מספיק להשתמש בסלנג המלעילי, "נחְלת". "היה כיף שם. הכול חולות, יכולנו להסתובב חופשי. ההורים של אמא שלי היו אז בארה"ב, הם ברחו מגרמניה דרך פורטוגל עוד לפני השואה. אמא שלי שלחה לסבתא תמונה שלנו יחפים בחולות, וסבתא שלחה בתגובה חבילה מלאה נעליים. הייתה בטוחה שאין לנו מה לנעול".
"כששאלו את אחד החברים למה הוא ואשתו פרידל לא נשארים, הוא ענה במבטא יקי כבד: נו טוף, פרידל לא רציתְ", תשובה שהפכה למטבע לשון בקיבוץ. מדוע הוריה של מיכל לא נטשו? "אבא אמר שהוא דאג לאלמנות וליתומים של הקיבוץ, ולא היה יכול לעזוב אותם"
כעבור שלושה חודשים הם עברו מנחלת למושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה, שם פגשו חברי בארות־יצחק מהנגב את פליטי נחלים מהגליל העליון, ואת פליטי עטרות שנפלה מיד אחרי גוש עציון. "ארבע שנים היינו שם, לומדים עם ילדי נחלים בצריף. כשהייתי בכיתה ח' אמא שלי נסעה בפעם הראשונה לארה"ב, לראות את אמא שלה שהתאלמנה. אני הייתי צריכה לטפל באחי בן השלוש, להרדים אותו כל יום עם סט שירים קבוע שהייתי חייבת לשיר לו. בתי הילדים היו בקצה היישוב, ופחדתי פחד מוות. אמא חזרה אחרי שלושה חודשים. אי אפשר היה לנסוע לזמן קצר יותר, רק ההפלגה לקחה שלושה שבועות". ואבא של מיכל? "תמיד היה איש ציבור. עבד בקיבוץ הדתי, היה גזבר ומרכז משק, נסע הרבה לתל־אביב. מאוחר יותר היה מורה ביבנה".
ב־1952 נבנו היישובים נחלים ובארות־יצחק על כביש 40, בין יהוד לפתח־תקווה. וילהלמה החליפה שמה לבני־עטרות, לזכר יישובם הראשון של המפונים שנותרו לגור בה. כמו שאר ילדי הקיבוץ הדתי באזור, גם הילדים מבארות־יצחק עברו ללמוד ביבנה. כשמיכל הגיעה לכיתה י"א, החליטו ביבנה שחבורות הנוער ילמדו חצי יום ויעבדו בחצי השני. "מה פתאום שילדי בארות־יצחק יעבדו בשביל קיבוץ יבנה? חזרנו לפה ולמדנו שנה בישורון בפתח־תקווה. זו הייתה שנת סיוט. ואז חזרתי לסמינר ביבנה, שהפך בהמשך לסמינר גבעת וושינגטון".
המצב הכלכלי של קיבוץ בארות־יצחק היה דומה למצבו המורלי: מדורדר למדי. חברים רבים עזבו, מנצלים את השינויים לטובת התחלה חדשה באמת. "כששאלו את אחד החברים למה הוא ואשתו פרידל לא נשארים בקיבוץ, הוא ענה במבטא יקי כבד: נו טוף, פרידל לא רציתְ". התשובה הזו, שהפכה למטבע לשון בבארות־יצחק, עוד תפגוש אותנו בהמשך. מדוע הוריה של מיכל לא הצטרפו לגלי הנטישה? "אבא אמר שהוא דאג לאלמנות וליתומים של הקיבוץ, ולא היה יכול לעזוב אותם". גרעין איתנים של הנח"ל הדתי היה אמור להגיע לחזק את המקום, אבל בסופו של דבר נשלח לכפר־דרום, "שם המצב היה גרוע יותר". אז הביאו חלק מגרעין "מתנחלים", גרעין ענק שהתחלק למשימות שונות בכמה מוקדים בארץ. "שמעון פורשר, שהיה המפקד בקרב בנגב, אמר שלבארות־יצחק קרו שני ניסים: אחד שניצלנו בקרב ההוא, והאחר שהגיע לכאן גרעין מתנחלים". והיה נס נוסף, זה שחיבר בין בני הגרעין לבנות המשק. בין מיכל לאליעזר, לדוגמה.
אליעזר שפיר נולד בוויסבאדן שבגרמניה. אביו נפתלי קיבל הצעה לעבור להולנד ולשמש שם חזן, "ותמיד סיפר שזה היה אליהו הנביא שהוציא אותו מגרמניה ברגע האחרון". בהמשך עבר עם רעייתו הניה וילדיו לטנג'יר, "שהייתה עיר בינלאומית", והם גרו שם במשך שבע שנים. "חלק מבני המשפחה של נפתלי עברו לקנדה, אבל הוא החליט שדי לנדודים, עולים לארץ". משפחתה של הניה נספתה כולה בשואה, והיא נותרה לבדה. "היא לא דיברה על זה בכלל. רק פעם אחת, בהיריון השישי שלי, אמרה לי: גם אנחנו היינו שישה". הניה נפטרה זמן קצר מאוחר יותר, ולבת שנולדה מאותו היריון קראו עינְיה, לכבודה.
אליעזר והוריו עלו ארצה ב־44'. הם הגיעו בהתחלה למעלה־החמישה ואחר כך לתל־אביב, ושם הצטרף אליעזר לגרעין "מתנחלים" של בני עקיבא. איך התחיל הסיפור שלו ושל מיכל? "באיזה מוצאי יום כיפור יצאנו החוצה, והוא הסביר לי על הכוכבים. דובה גדולה, דובה קטנה. וזהו". הם היו יכולים להיפגש רק לעיתים רחוקות, "כי הבנים היו בצנחנים ואנחנו בסמינר. גם כשבאו לבקר, היה אסור לנו להכניס בנים לסמינר. אז היינו מחפות זו על זו".
הם התחתנו ב־58', ולאליעזר היו הרהורי כפירה בנוגע לעתידו כקיבוצניק. "באישיות שלו הוא לא התאים למקום כזה, היה עצמאי מאוד", אומרת מיכל. אבל הם נשארו, ולא סתם נשארו: אליעזר נעשה מעמודי התווך של בארות־יצחק, "אבל אינדיבידואליסט". מיכל מצידה רצתה לעסוק בחינוך, וביקשה ללמד את עולי חבאן שהתיישבו בברקת, כפי שעשתה בשירותה הצבאי, "אבל בקיבוץ היו חייבים לעבוד שנה במטבח. לא היה אכפת לי לעבוד במטבח, אבל שייתנו לי גם ללמד". ובכן, נתנו לה, ואפילו ויתרו על שירותיה הגסטרונומיים, "כי ממילא יש לך שתי ידיים שמאליות". אחר כך היא לימדה בבית הספר האזורי בנחלים, עבדה במשך שבע שנים עם עולים מאתיופיה, ובין לבין למדה חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. באמצע שנות השמונים יצאה המשפחה לשלוש שנים וחצי של שליחות בארה"ב, וכששבו היה ברור להם שנשארים בקיבוץ: "ההורים שלי חיכו כל כך שנחזור, איך נעזוב עכשיו?"
אליעזר שימש כל השנים בתפקידים ציבוריים, ונסע בין השאר לשליחות ברוסיה עוד בימי מסך הברזל. כיו"ר איגוד הכדורסל הישראלי הוא היה באולימפיאדה הטראומטית במינכן כש־11 מספורטאי נבחרת ישראל נרצחו. "המזל היה שהוא השתכן בשטח אחר", אומרת מיכל. אגב, אליעזר שפיר הוא האחראי לכך שבניגוד למשחקי הכדורגל, משחקי הכדורסל בארץ לא מתקיימים בשבת.
לפני שנתיים וחצי לקה אליעזר בסרטן הדם. במשך חמישה שבועות טופל בבית החולים, ולמשפחתו הובטח שהכול יהיה בסדר. "הוא חזר הביתה, והיה מבסוט לשבת פה בנוף. יומיים אחרי זה הוא נפטר". הווספה המיתולוגית שלו הפכה לפינת זיכרון, תחת האזדרכת הגדולה שבחצר. תמונה משותפת שלו עם מיכל מעטרת אותה, לצד מדבקות עם מילות שיר שנכתב לכבוד יום הולדתו השמונים.
הילדים? לא, הם לא נשארו בקיבוץ. "פרידל לא רציתְ", היא צוחקת. "אם הייתה היום אפשרות שהקיבוץ לא יהיה שיתופי, ושגם ילדים שכבר אינם דתיים יגורו פה, אולי היו נשארים יותר מבני הדור השני".
במשך שנים עבדה מיכל כמאבחנת דידקטית "עד שלקחו צעירות מאיתנו". מאז הקורונה היא נאלצה לפרוש מעבודתה ההתנדבותית, הן בבית הספר האזורי והן בבית הספר ללקויי ראייה ולעיוורים. אבל פצצת אנרגיה כמוה לא תעלה בדעתה להוריד הילוך. לגמרי לא. היא משתתפת בחוגי ציור והתעמלות, לומדת בכל יום שני מדרש ואגדה וגם קולנוע בבני־עטרות, והיא גם חלק מחבורת הזמר של הקיבוץ ומחבורת הטיולים שלו, איך לא. בכניסה לביתה הצנוע תלוי מובייל מלאכת יד שהכינו לה הילדים והנכדים, מלווה בברכת יום הולדת חמה ובבקשה שתנסה לעצור בין משימה למשימה, כי "מנוחה זו לא מילה גסה". המובייל, אגב, עשוי כולו מקופסאות ריטלין.
