הסיור שלנו נערך בעקבות הספר "המלכה" מאת ד"ר תמר עילם־גינדין והסופר והתסריטאי מעיין אשכולי, רומן שמפתח את העלילה המוכרת של מגילת אסתר באמצעות שילוב של עדויות ארכיאולוגיות, מקורות היסטוריים ודמיון פרוע. הספר, שראה אור לאחרונה בהוצאת זרש, אמור להיות הראשון בטרילוגיה: הוא מגולל ביד אומן את המתרחש בפרקי המגילה הראשונים, עד הוצאתם להורג של בגתן ותרש. הספר השני מתוכנן לעסוק בשאר אירועי המגילה, והספר השלישי – בכל מה שקרה אחר כך.
על אף הפירוט המילולי הרב שמחבר מגילת אסתר השקיע בה, נותרו לשני מחברי "המלכה" חללים רבים למלא. לצורך כך הם הסתייעו במקורות רבים מספור: הם קראו את כתובות הסלע של המלכים האח'ימנים, המתנוססות עד היום על סלעים ברחבי איראן, וכן את ספרי התנ"ך האחרים הקשורים בתקופה; הם צללו אל המיתולוגיה האיראנית שהתגלגלה אלינו מהימים ההם, אל חיבורי היוונים הקדמונים ובמיוחד ל"היסטוריות" של הרודוטוס; הם גם קראו את ספרי יוסף בן מתתיהו, שנכתבו יותר מ־500 שנה אחרי המאורעות שבמגילה, ואת מדרשי חז"ל המאוחרים עוד יותר; והם לא דילגו על אגדות יהודי איראן מלפני אלף שנה, שתועדו בכתביהם של מלומדים מוסלמים. אבל הם גם נשענו על טקסטים מודרניים יותר. למשל, ד"ר עילם־גינדין מספרת שנאומו של אחד מגיבורי הרומן קיבל השראה מנאום שנשא אייתוללה עלי ח'אמנאי, כשקיבל עליו את תפקיד המנהיג העליון של איראן.
"חור עלילתי" שהם נדרשו למלא, למשל, הוא הפער בציר הזמן בין גירוש ושתי ותחילת קיבוץ הבתולות, בשנת שלוש למלך אחשוורוש, 484 לפני הספירה – ובין לקיחת אסתר לבית המלך והכתרתה למלכה, בשנת שבע למלך, 480 לפני הספירה. בתקופה הזאת אחשוורוש יצא למלחמה נגד היוונים, כידוע לנו מספרי ההיסטוריונים, וחזר לשושן רק בשנת 480 או 479 אפילו. הפתרון שמצאה עילם־גינדין הוא שאיסוף הבנות לקח כמה שנים, וגם כך היה עליהן "לבלות שנה במרינדה לפני שהן באות אליו", היא צוחקת. "מה הן עושות במשך שנה, מאות או אלפי בנות – לפחות 365 צעירות שנמצאות יחד בארמון? היינו צריכים להמציא. למזלנו הרודוטוס אומר לנו מה היו תחומי הלימוד לנשים אצילות, וכך יכולנו לבנות להן תוכנית לימוד".
למרבה הצער, המחברים לא יכלו לבקר בעיר שושן עצמה: חורבותיה שוכנות כיום ליד העיר שוש במחוז ח'וזסתאן שבדרום־מערב איראן, וישראלים אינם יכולים להגיע לשם בבטחה. אבל באמצעות שרטוטים ארכיאולוגיים, צילומים ושחזורים, ובסיוע של איראנים מקומיים, הצליחו השניים לקבל תמונה מסוימת של האתר, שרוב אוצרות האמנות בו נלקחו בידי שודדי עתיקות ובידי ארכיאולוגים צרפתים. באירוע השקת הספר, שיתקיים ביום שני הקרוב במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, יערכו אשכולי ועילם־גינדין "סיור" בשושן ובאחמתא, עיר הבירה השנייה של פרס האח'מנית, בעקבות כל מה שלמדו בתחקיר לקראת כתיבת הספר.
את רוב מה שידוע לנו על מציאות החיים בשושן בימים ההם כבר כתבה ד"ר עילם־גינדין בספרה "מגילת אסתר – מאחורי המסכה", שיצא לאור ב־2015. אבל כדי לכתוב עלילה נדרש יותר מכך, ויש הרבה שאיננו יודעים כלל ואיננו יכולים לדעת – למשל, היכן היה בית המן? והיכן גר מרדכי? אחרי הכול, עד המאה השלישית לספירה אין שום עדויות ליהודים שישבו באיראן. והאם באמת היה עץ גבוה חמישים אמה – בין 20 ל־30 מטרים, גבוה יותר משער המלך עצמו? לצורך כתיבת הרומן נאלצו היא ואשכולי להמציא גם את התשובות לשאלות הללו, בהתבסס על השכל הישר ועל צורכי העלילה. התוצאה היא סיפור עשיר ומציאותי מאוד, גדוש דמויות מרתקות, ששופך אור פרשני מאתגר, משעשע, מפחיד ומסקרן על הסיפור שנדמה לכולנו שאנחנו מכירים בעל פה.
רגע לפני הסיור: היכן ומתי אנחנו נמצאים?
המקום והזמן
זוהי שנת 484 לפני ספירת הנוצרים, ואנו ניצבים בלב הממלכה האח'מנית, שנוסדה לפני כ־55 שנה והלכה מחיל אל חיל: היא הביסה את ממלכת מדי שעמדה כאן לפניה, וכבשה את בבל, אסיה הקטנה (טורקיה) ומצרים. כיום מושל כאן חְ'שַׁיָארְשָׁה (שאנחנו נכנה אחשוורוש), וזו השנה השלישית למולכו.
מולנו משתרעת העיר שושן, כ־200 ק"מ מצפון למפרץ הפרסי, 150 ק"מ ממזרח לחידקל האדיר. היא נמצאת כאן אלפי שנים: במשך אלפיים השנים האחרונות זו הייתה בירתה של ממלכת עילם, וגם לפני כן התקיימה כאן עיר. המישורים החקלאיים הפוריים באזור משכו כנראה אנשים בכל תקופה ועידן. שושן נבנתה ונחרבה אינספור פעמים, ולכן נוצר כאן תל רם שכולו שכבות על שכבות של בניינים הרוסים, ועליו עומדת העיר עצמה.
אומנם חורף עכשיו, אבל חם כאן ונעים. אנחנו נמצאים במה שיכנו בעתיד מחוז ח'וזסתאן, שהוא האזור החם ביותר באיראן. המלכים האח'מנים מתגוררים בשושן רק בחורף; בקיץ, כשמזג האוויר מתלהט, הם עוברים למבצר אחר, בעיר אחמתא (או המדאן), הרחק מצפון לכאן, מרחק כמה שבועות של מסע.
לעינינו נפרשת שושן כולה. יש כאן פרסים ובבלים, הודים ואפריקנים, יוונים ויהודים – ולכולם אמונות שונות וחוקים שונים. יש כאן עבדים ויש שָ־רֵישים (באכדית "המשרתים הקרובים ביותר", או בלשוננו סריסים), יש שפחות ונשים, ובחלל האוויר נשמעות אינספור שפות שונות – אולי שבע ועשרים ומאה, ואולי פחות, אבל מה זה משנה? העיקר הוא הרעיון: זוהי עיר קוסמופוליטית, שתפגשו בה אנשים מכל הסוגים.
מבט־על לעבר שושן: כך נראים החיים בבירת הממלכה
ברוכים הבאים לשושן
את הסיור נתחיל ממזרח. סמוך אלינו נמצאת עירם של פשוטי העם, שהגיעו מכל רחבי האימפריה ומכל העולם. ניכנס לעיר ונחצה אותה מערבה, לעבר עיר המלך המוקפת חומה, ותופסת כשליש משטח שושן. כאן שוכנים המלך וכל האנשים המשרתים אותו – סריסיו ויועציו, אציליו ומקורביו – וכמובן נשותיו וילדיו. בצפונה של עיר המלך נמצא מבצר שושן, או "שושן הבירה".
נחצה את עיר המלך לעבר פינתה הצפון־מערבית, והנה אנחנו מטיילים ליד חומתה הגבוהה של שושן הבירה ועומדים מול מבנה השער המפואר והעצום – "שער המלך". המקום הזה שימש חדר המתנה לאורחים, אבל גם בניין של פקידים וקצינים, סופרים ורצים, גובי מיסים ומקבלי מתנות, מתווכים שהתקשורת בין המלך ובין האימפריה עוברת דרכם.
סופרי המלך היו כותבים וקוראים בשפת הפקידים הבינלאומית של אז: ארמית. בדרך כלל המלך היה מכתיב להם את הפתגם (המסר) שלו בפרסית, והם היו שומעים וכותבים את אותה המשמעות בארמית על קלף; זה קל יותר מאשר לשלוח לוח טיט או סלע שהמסר חרות עליו בכתב היתדות המסורתי של הפרסית העתיקה. כשהספר – מגילת הקלף – היה מגיע ליעדו, הסופר המקומי היה קורא את הדברים בארמית, אבל מכריז אותם ("מתרגם", מן השורש האכדי "רעם", דהיינו אומר בקול רם) בשפה המקומית.
עוברים בשער: כאן עבדו כל משרתי המלך ועושי רצונו
לתוך הבירה
מי שניצח על בניית מבצר שושן היה אביו של אחשוורוש, דריווש הראשון. הוא מספר בכתובת סלע כיצד אנשיו חפרו יסודות לעומק עשרים מטרים, והביאו לצורך הבנייה ארזים מהלבנון, זהב מתרקיה, כסף ועץ הובנה ממצרים, שנהב מהודו ומאתיופיה (כוש) ועוד ועוד. קישוטי קיר מרהיבים ופסלים של דריווש הוצבו ברחבי הארמון, ואחשוורוש הוסיף עליהם משלו.
כשיניחו לנו הפקידים בשער המלך להיכנס פנימה, נראה מולנו את בית המלך עצמו, ארמונו המפואר, אבל לשם לא נוכל להיכנס. המקום שבו המלך מקבל את אורחיו נמצא צפונה משם, באפדאנה, ביתן המלך המרהיב, המוקף גינות וחצרות. אורכו ורוחבו 110 מטרים – גדול יותר ממשכן הכנסת בירושלים – וכולו עמודים מלכותיים.
הגענו לכאן בדיוק בזמן המשתה. המלך אחשוורוש סיים זה עתה לדכא כמה מרידות במצרים ובבבל, והוא מבקש לצאת למערכה נוספת ביבשת אחרת לגמרי – אירופה. את המשתה הוא מקיים כדי לחגוג את ניצחונו ולהכין את הגיוס של צבאו העצום לקראת מסע המלחמה האדיר ליוון, בראש צבא שכותבי דברי הימים יאמדו במיליונים.
במשתה משתתפים בתחילה רק פקידי המלך רמי המעלה, שריו ועבדיו הקרובים, שרי הצבא ומושלי המדינות. הוא נמשך 180 יום – ובעצם, כל הזמן שהמלך נמצא בשושן, כי כזכור, זוהי בירת החורף, ובקיץ יוצא המלך לארמונו האחר בעיר אחמתא. אחרי המשתה הזה נערך משתה נוסף, קצר יותר, לכל תושבי שושן הבירה (אבל לא לתושבי העיר שושן).
הביטו בפאר: מבנה האפדאנה עמוס בני אדם, ומקושט בחור (משי), כרפס (כותנה) ותכלת (בד צבוע בדמו של ארגמון קהה קוצים), אחוז בחבלי בוץ (עוד בד יוקרתי) וארגמן (צבע אדום־כחול, או סגול כהה) על גלילי כסף ועמודי שש (שיש), מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר (זהב, כנראה) וסוחרת. כולם אוכלים ושותים בכלים מפוארים. לפי עדויות של רופא יווני ששמו קטסיאס, שחי מאה שנה אחר כך בחצר האח'מנית, בכל יום סעדו אצל המלך 15 אלף איש, שאכלו (בכל יום!) 400 כבשים, 100 שוורים, 30 סוסים, 400 אווזים שמנים, 400 צבים, 600 ציפורים, 300 טלאים, 100 אפרוחי אווזים ו־30 צבאים – כולם ממין זכר. והיין נשפך כמים.
בדרך כלל היו הנשים יושבות עם הגברים במשתה. במגילה כתוב אחרת: נאמר שהמלכה ושתי עשתה משתה משלה בבית הנשים – לא ברור אם זה היה מבנה מיוחד ונפרד או פשוט חלק מארמון המלך שהוקצה לנשות אחשוורוש, לבנות משפחתו, לפילגשיו ולבנותיו. לפי המגילה ושתי התבקשה לבוא ולהופיע באפדאנה בפני המלך והעם החוגגים, והודחה בשל סירובה.
בין המשתאות להחלטות החשובות: מוקד השלטון
בית משתה היין
המשתה נועד לא רק כדי לחגוג ולהתכונן לגיוס, אלא גם כדי להחליט החלטות חשובות. אנחנו בשושן, אבל הרחק מאיתנו, בהליקרנסוס שבאסיה הקטנה (היום בודרום שבטורקיה), נולד ממש בשנה הזאת התינוק הרודוטוס, שיגדל להיות "אבי ההיסטוריה" – ההיסטוריון המקצועי הראשון. הרודוטוס מספר שהפרסים "נוהגים לשקול את הסוגיות החשובות ביותר כשהם שיכורים, ומה שהם מאשרים מוצג להם ביום הבא, כשהם פיכחים. …אם הם עדיין מאשרים זאת כשהם פיכחים, הם פועלים בהתאם, ואם לא, הם מבטלים. ואם שקלו סוגיה כשהם פיכחים, הם מקבלים את ההחלטה כשהם שיכורים". לפיכך, ההחלטה על היציאה למלחמה הייתה צריכה להתקבל פעמיים.
הרודוטוס גם מספר – אולי, וכך משערים עילם־גינדין ואשכולי בספרם – על מה שאירע בימי המשתה הזה, שנערך ממש במקביל ללידתו. אחשוורוש המלך החליט בתחילה לא ליזום מלחמה נגד יוון, אלא שבלילה הופיע בחלומו איש והזהיר אותו: אם לא תצא למלחמה, כמו שנעשית גדול ואדיר בזמן קצר כך תושפל שוב עד מהרה. כדי לברר אם נבואת אמת היא, מספר הרודוטוס, לקח המלך את אחד מיועציו הקרובים ואמר לו ללבוש את בגדי המלך, לשבת על כיסא המלך, ואז לישון במיטת המלך – ואם יחלום שוב את אותו החלום, סימן שהדברים אמת הם. היועץ עשה כמצוותו, ואכן התברר שעל אחשוורוש להילחם ביוונים.
כל המשתאות וההתלבטויות הללו מתחוללים באפדאנה, ביתן המלך, בשנת שלוש למלכות אחשוורוש. בשנים הבאות מתרחשים אירועי המגילה – איסוף הבתולות, ילדות בנות תשע, לארמון; בחירת אסתר למלכה; עלייתו של השר המקורב המן בן המדתא לגדולה והגזרה אשר גזר על היהודים; ומעשה ההצלה של מרדכי ואסתר, בצירופי המקרים המופלאים של נדודי השינה של המלך – קריאת ספר הזיכרונות דברי הימים בדיוק כשהמן מגיע לחצר בית המלך החיצונה, ומשתה אסתר השני שבו המן נופל על המיטה בשעה שהמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין. וכך ניצלים היהודים מחורבן, ונוקמים באויביהם.
בשנות התרחשותה של עלילת המגילה התחוללו גם אירועים היסטוריים עולמיים שתיאר הרודוטוס בספריו. אביו של אחשוורוש, דריווש, שלח שנים לפני כן, ב־490 לפני הספירה, צבא קטן (כ־25 אלף חיילים) לכבוש את איי הים האגאי ואת יוון. אבל במישור מרתון ממזרח לאתונה הובס הצבא הפרסי, ונסוג לאחור. אחרי מות דריווש ביקש אחשוורוש להשלים את מסע הכיבוש. בשנת 480 לפני הספירה – שנת שבע למלכותו – הוא עמד בראש צבאו האדיר במסע הפלישה ליוון. במערכה הימית בארטימיסיון סבל הצי הפרסי אבדות קשות; אבל בקרב הגבורה של הספרטנים שניצבו במעבר תרמופילאי ההררי הצליח אחשוורוש לפרוץ את הדרך באמצעות עקיפת הספרטנים, ולהרוג את ליאונידס מלכם.
נראה כאילו היוונים עומדים בפני תבוסה. תושבי אתונה נסוגו מעירם, וזו הוחרבה והועלתה באש. אבל אז, בקרב סלמיס מול חופי אתונה, הצליח הצי היווני להשמיד רבות מספינות האויב, ולהניס את רוב הפרסים (ואת אחשוורוש). כוחות היבשה הפרסיים שנותרו בחצי האי הובסו בקרב פלטאיה, בשנת 479.
הרודוטוס אומר שלאחר התבוסה שב אחשוורוש לבירתו ושקע בתענוגות ובהתהוללות עד שנרצח בידי אחד מיועציו הקרובים, בשנה העשרים למלכותו. אנחנו יודעים שהוא לא רק שקע בתענוגות, אלא גם הורה על תליית המן ועל כל שאר המאורעות המתוארים בפרקי המגילה האחרונים.
