"'איך זה שאת עדיין רווקה' זו אמירה שבסאבטקסט אומרת שאני לא בסדר"

ביום הולדתה ה־35 התעוררה רינת ספיבק ברישיקש שבהודו, מוטרדת וחסרת מנוחה. גילה ומצבה המשפחתי הכו בה לפתע. רווקה, בלי בן זוג, בלי פרטנר. רוב חברותיה כבר נשואות זה שנים, החיים שלהן עברו לשלב האמהות – ואצלה, למרות הרצון למצוא זוגיות קבועה, זה פשוט לא קרה. הפער בין המקום היפהפה ששהתה בו ובין התחושה הפנימית שניקרה בה אילץ אותה לשבת עם עצמה ולפרק לגורמים מה בדיוק קרה לה בדרך.

למעשה, היא מספרת, הגיל הפגין את נוכחותו כבר מרגע הנחיתה בהודו. "את רואה שם הרבה חבר'ה צעירים, רואה את עצמך מגיעה לבד, וזה מכה בך. יש משהו מיוחד במספר 35, אני לא יודעת למה. את משווה את עצמך לסביבה הקרובה אלייך, לכל האנשים שגדלת איתם, ואומרת: איפה הם ואיפה אני? לא מזווית של השוואה או קנאה, חלילה, אלא במבט שואל: האם מה שאני רוצה קיים בכלל?"

המחשבות שרצו בראשה ביום ההולדת ההוא בהודו הוציאו אותה למסע ממושך שמטרתו פענוח הזוגיות המאוחרת – איך מגיעים אליה, מה המחיר שצריך לשלם, והאם כדאי בכלל לנסות. "הבנתי שאני צריכה להתחיל לדבר עם נשים שעשו את זה, שהצליחו ליצור זוגיות בגיל מאוחר. עלו לי בראש כמה שמות, ויצרתי לי רשימה. רציתי לפגוש את הדוגמאות החיות". ברשימה שגיבשה היו שמות שהכירה בכמה תחנות בחייה, וגם המלצות שקיבלה מאחרים. כששבה לארץ היא פנתה לנשים הללו, ולהפתעתה רובן הסכימו מיד להתראיין. "אמרתי להן: שלום, שמי רינת ואני כותבת ספר על רווקות 'מאוחרת'. הצגתי להן את זה במירכאות, כי לדעתי יש כאן הבניה חברתית: מי יקבע מה מאוחר ומה לא? לכל דור יש שעון משלו, וגם לכל אישה השעון שלה, מעבר לשעון הביולוגי. ביקשתי מהן לשמוע את הסיפור שלהן על יצירת זוגיות אחרי גיל 35, והרגשתי את ההתלהבות מצידן".

"לא רציתי ליצור משוואה של 'אם הצלחת ליצור זוגיות – נחלת הצלחה. אם לא – נכשלת', או 'כמה מדהים וכיף לה שהיא מצאה זוגיות', כי גם בזוגיות יש אתגרים. לא רציתי שישתמע מהספר שזו המנוחה והנחלה ושם המסע נגמר. המציאות מורכבת יותר"

כך נוצר הספר "אהבה בדרך": 21 ראיונות גלויי לב עם נשים על המחסומים, על החששות ועל מסע ההתפתחות האישי שהוביל לקשר הזוגי המיוחל. אני מודה שכאשר קיבלתי לידיי את הספר, לא חשבתי שאגלה בו יותר מדי עניין. ספרים על רווקות כבר קראתי. אלא שמשהו בקונספט המעין־תיעודי של ספיבק שאב אותי לקרוא בו עוד ועוד. כבר בהקדמה שכתבה ספיבק הרגשתי שיש כאן מישהי שמדברת מגרוני. מצאתי הרבה נקודות השקה בינינו: שתינו אוהבות לכתוב, שתינו עברנו כברת דרך מקצועית בעולם העיתונות ואפילו באותן תחנות, ושתינו מצאנו את עצמנו בגיל 35 פלוס ועדיין בחיפוש אחר זוגיות. בהמשך מצאתי נקודות הזדהות גם עם כל אחת מהמרואיינות שלה.

בין השיחות משתפת גם המחברת בחוויה האישית שלה ובתובנות שאספה. "אחרי כל שיחה כזאת הרגשתי שאני יוצאת עם בערה פנימית, שהתמלאתי מהאנרגיה של המרואיינת", היא מספרת לי. "כל אחת מהן נגעה בי והתחברה לרצף הזמנים של החיים שלי. ידעתי שלא משנה איך ייראה הספר הזה, בשעות האלה היה לי נעים. זה היה זמן של הזדהות, תקווה וקבלת תובנות".

חלק מהמרואיינות אלמוניות, אבל את לא חוסכת בתיאור קורותיה של כל אחת ומה שהיא עברה, כולל הקושי שאחרי מציאת הזוגיות.

"לא רציתי ליצור בספר משוואה של 'אם הצלחת ליצור זוגיות – נחלת הצלחה. אם לא – נכשלת', או 'כמה מדהים וכיף לה שהיא מצאה זוגיות', כי גם בזוגיות יש אתגרים. שלא ישתמע שזו המנוחה והנחלה ושם המסע נגמר. המציאות מורכבת יותר. היה לי חשוב שהשיחות יהיו אינטימיות וכנות, ולכן זה ספר ולא סדרת טלוויזיה".

אפשר גם להרגיש בסיפורים שלהן איך החוויה של רווקות מאוחרת משליכה על זוגיות מאוחרת.

"ממש כך. בעיניי, יש למצב הזה הרבה יתרונות. הספר בכללותו מדבר על היכרות עצמית, ככה אני רואה אותו, והזוגיות היא ערך נלווה. הרגשתי שכל אחת מהן חוותה כניסה פנימה. הן היו מחוברות יותר לעצמן, ולא למסעות של אחרים או לפנטזיות, בלי קשר לרצון האמיתי או למציאות. פגשתי את זה אצל הרבה נשים, שמעתי את זה בין המילים שלהן והרגשתי שכל אחת עברה מסע פנימי עם עצמה. לכן אני אומרת שזה ספר על היכרות עצמית, גם אם בסופה יש זוגיות".

חדשות הן רק תירוץ

"אמרתי לעצמי שנמאס לי לחשוב על זה, לחכות לזה ולהתעסק בזה כל היום. בשלב מסוים הסבתי את המחשבה על מי הגבר שאני רוצה שיגיע, למחשבה מי האישה שאני רוצה להיות כשהוא יבוא. במידה מסוימת הצלחתי להפנות את תשומת הלב אליי. זה לא שהפסקתי לחפש, אבל סיימתי לשים על זה את כל כובד המשקל ובאותה נשימה השלמתי עם זה שאני צריכה ורוצה זוגיות. הודיתי בפני עצמי שאני יכולה להיות מאושרת בלי זוגיות, אבל זה תמיד יחסר לי".

)יתיר, 42, אחת המרואיינות בספר "אהבה בדרך". כשהייתה בת 36 הכירה את שלומי, והיום הם הורים לילד)

ספיבק, מגישת טלוויזיה לשעבר, נמצאת היום במערכת יחסים עם בחור שהכירה דרך חברה קרובה. השיחה הארוכה שלנו מתנהלת בבית קפה בתל־אביב, העיר שחוגגת דווקא את חיי הרווקות. היא בחורה נאה ביותר, עם עיניים תכולות ושיער גולש, מה שמוביל אותי לשאלה המעצבנת: איך לא מצאת בן זוג במשך זמן רב? "אני לא חושבת שיש סיבה אחת", היא עונה. "הרבה פעמים זה היה קשור אליי ולמקום שהייתי בו – לקח לי המון זמן לרצות להתמסד ולהתמסר, בין שידעתי את זה ובין שלא. חשבתי שאני רוצה זוגיות, אבל כשהתעמקתי בזה הבנתי שלמעשה אני משקשקת מפחד מזוגיות. גם כשהיה מגיע בחור חמוד, לא הייתי מאפשרת לו. או שנפגשתי עם גברים שלא היו יכולים להתמסר, ועבורי היה בזה שיקוף. ראיתי אצלם את הפחדים שלי".

היו לך קשרים משמעותיים וממושכים?

"היו חמישה כאלה, ובין לבין היו הרבה קשרים קצרים שהרגשתי שלא יחזיקו. בגיל 32 הכרתי בחור שהיה צעיר ממני בשמונה שנים. כשנפרדנו הייתי בת 33, ועבדתי קשה מאוד. בתקופה ההיא חשבתי שקודם אפתח קריירה ואחר כך אבנה לי זוגיות, שחלילה היא לא תגביל אותי בעבודה. מי שעובד בחדשות צריך בן זוג רגיש מאוד, שידע להכיל את המורכבות של המשרה. אבל זה גם תירוץ", היא מודה.

"היו שאלות בסגנון 'איך זה שאת עדיין רווקה'. הן נאמרו בניסיון להחמיא, אבל הסאבטקסט היה 'מה לא בסדר איתך'. אמרו לי גם שאני בררנית. מובן שאני בררנית במציאת בן זוג, כמו בכל דבר בחיים – במקצוע ובבריאות ובתזונה. אדם רוצה לברור"

ספיבק, 38, נולדה וגדלה ביבנה. היא האמצעית משלוש אחיות שהפרשי הגיל ביניהן גדולים יחסית. הבכורה נשואה ואם לילדים, הקטנה בזוגיות. כשאני מספרת לה שגם לי יש שתי אחיות ושההפרשים אצלנו דומים, היא שואלת "איזה מספר את?", ולא מופתעת לשמוע את התשובה. "רואים בחיוך שלך שאת הקטנה", היא קובעת.

בתיכון היא למדה במגמות פיזיקה ומחול – שילוב ריאלי־הומני שילווה גם את המשך מסלול חייה. שלוש שנות שירות כקצינה ביחידה מסווגת אילצו אותה לקחת פסק זמן מהריקוד, אך החלום הזה לא התפוגג. אחרי השחרור היא טסה לחצי שנה לניו־יורק, גרה בדירה שכורה עם שתי צעירות מברזיל ורקדה בסטודיואים מוכרים למחול. "ואז הבנתי שרקדנית אני לא אהיה", היא מספרת בחיוך.

ספיבק חזרה ארצה ושכרה דירה עם שותפים בתל־אביב, "בסכומים שהם חינם יחסית למה שקורה היום". אחרי טיול גדול נוסף מעבר לים, היא החלה ללמוד לתואר ראשון במדעי המוח באוניברסיטת בר־אילן. "אלו היו שלוש שנים אינטנסיביות, ובמהלכן הבנתי שזה תואר מחקרי מאוד, מה שאומר פחות לעבוד עם אנשים ויותר עם כפפות במעבדה. תוך כדי הפרקטיקום הבנתי שאני רוצה בכלל לעסוק בתקשורת. כשהמשתתפים באחד הניסויים שלנו ביצעו משימה במעבדה, נתקלתי שם בגיליון של העיתון 'רייטינג' שאפרת אנזל הופיעה על השער שלו. היא הייתה אז מנחת תוכניות בוקר, ובהמשך עברה לעסוק בתוכן קולינרי. בכתבה היא סיפרה שהגיעה לעולם התקשורת אחרי שסיימה לימודי רפואה. היא דיברה על המעבר הזה, על הרצון לעשות מה שהיא אוהבת, והרגשתי הזדהות מלאה איתה. תמיד ידעתי שאני רוצה לראיין, שאני אוהבת להקשיב לאנשים ולשאול שאלות, אבל לא ממש ידעתי לכוון את עצמי לשם".

היא שלחה לאנזל הודעה בפייסבוק, וקיבלה מענה חם וענייני ש"עודד אותי לנסות, אבל לא היה משהו קונקרטי". כשהחלה לחפש משרה בתקשורת, היא ראתה שדרושה תחקירנית לתוכנית הבוקר בהנחייתה של אנזל. ספיבק ניגשה לריאיון, התקבלה והחלה לעבוד. "אחרי שלא הגעתי ללימודים במשך שבועיים, אמרתי למערכת התוכנית שאני לא באמת יכולה לקחת את המשרה. הם הציעו לי לעבוד כתחקירנית מול ההסתדרות הרפואית; מכיוון שאפרת היא רופאה, הייתה בתוכנית פינת ראיונות בנושאי רפואה. זה תפקיד שיכולתי לעשות גם מהבית, ובמקביל סיימתי את הלימודים. אחר כך המשכתי לעבוד בתוכניות בוקר כתחקירנית – עבודה של הרבה שעות ומעט כסף".

ברשת – אז אחת מזכייניות ערוץ 2 – החליטו אז לערוך שינוי ברצועת הבוקר, וחיפשו מישהי שתכתוב ותקריין קטעי מעבר בין התוכניות. קריינית רצף, כפי שזה נקרא בעבר. ספיבק החליטה לנסות להתקבל לתפקיד, והצליחה. "אלה היו הצעדים הראשונים שלי מול מצלמה, באתי לשם בלי ניסיון קודם", היא נזכרת. "בשלב כלשהו העורך שהביא אותי לרשת עזב כדי להקים את ערוץ 20, וגם אני הגעתי לשם".

ספיבק עברה לעבוד כרכזת תוכן בערוץ המתרקם. "אחרי כמה שבועות היו צריכים שם מישהו שיכין כתבה עם עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר גולדין. שאלו מי רוצה, והרמתי יד. זו הייתה למידה תוך כדי תנועה, ומפה לשם מצאתי את עצמי בתפקיד כתבת שטח של הערוץ. לא הייתה אז הפגנה בישראל שלא הגעתי אליה, גם אם השתתפו בה חמישה אנשים בלבד", היא משחזרת, ואני מוצאת קו דמיון נוסף בינינו. "למדתי שם הרבה, זו הייתה בריכה טובה מאוד לשחות בה".

בהמשך היא התגלגלה לתאגיד השידור הציבורי, חודשיים לפני עלייתו לאוויר. "כך יצא שנכחתי בהקמת שני ערוצים. יש לזה יתרונות, את מקבלת המון הזדמנויות, אבל לתקופות של חבלי לידה יש גם השלכות מקצועיות". בתאגיד היא התייצבה מול המצלמות כקריינית מבזקים וככתבת מגזין, וכעבור זמן קצר כבר הגישה את חדשות הלילה ותוכנית נוספת אחר הצהריים.

ממש לפני שהקורונה התרגשה על העולם, ספיבק התפטרה מעבודתה וארזה תיק לחצי שנה. "כמו רבים בדור שלנו, הרגשתי שאני 24/7 על העבודה, בלי לתת את הדעת על שאלות כמו איפה החיים שלי ולמה אני לא יודעת להוריד הילוך. לא היה לי קל להכיר בצורך שלי בפסק זמן. יש משהו בתרבות שלנו שמכוון אותנו לעבוד כל הזמן, וכמה שיותר קשה. הייתי צריכה לגייס אומץ כדי להגיד: הגיע הזמן לעשות הפסקה".

דייט זה לא עבודה

וכך, כאמור, מצאה את עצמה בהודו, עומדת מול שאלות כבדות הנוגעות למה שכבר עברה בחייה, ולמה שעוד צפוי לה. "מחשבה רדפה מחשבה", היא מתארת בספר. "הפחד המשיך לחשוף את עצמו ונצבע בצבע כהה. אולי כולם כבר תפוסים? אולי לא אמצא את מה שאני רוצה? רוב האנשים בסביבה הקרובה שלי כבר היו נשואים במשך שנים, לומדים את רזי ההורות והאתגרים שלה, ואני הייתי שונה בנוף".

לא הכרת בסביבתך הקרובה אנשים שהתחתנו לקראת גיל ארבעים, ואפילו אחריו? בכל זאת, במגזר הלא דתי זה נחשב סביר לחלוטין.

"לא, בגיל 28 כל החברות שלי כבר היו נשואות. נחשבתי שונה בנוף החברתי היבנאי, וגם בקרב החברות התל־אביביות שלי. החיים שלי היו שונים משלהן. לא הרגשתי רווקה זקנה, אבל כן הרגשתי מחוץ למעגל. אני נזכרת בשיחה עם חברות ילדות שממש נחקקה אצלי: הן דיברו על מיטות מעבר, ולי לא היה מה לתרום בנושא. זה העציב אותי מאוד. זוגיות תמיד הייתה חשובה לי. רציתי להגיע לשלב הזה בחיים, לאהוב. לכן החלטתי לחפש את המקרים שינחמו אותי וייתנו לי תקווה".

בעיניי זה מתחבר לדברים של הבעל שם טוב על משה רבנו: הדור שעמד לצאת ממצרים נולד לתוך עבדות. כדי להבין שמציאות הגאולה אפשרית, הם היו צריכים לראות את משה, שיצא ממצרים וחזר אליה כמי שנגאל. זה מה שהניע את התהליך.

"בדיוק. כשסיפרתי לחברה רווקה על התוכניות שלי, היא אמרה שגם היא תשמח לשמוע על כאלו שהצליחו. הבנתי שזה מעניין עוד אנשים, שיש רצון למצוא תקווה בנושא הזה, ושזו תהיה זכות אם אצליח לתת את התקווה הזו וליצור תנועה חיובית".

איך הסביבה שלך התייחסה למצבך המשפחתי?

"היו שאלות בסגנון 'איך זה שאת עדיין רווקה'. הן נאמרו כמובן בניסיון להחמיא, אבל הסאבטקסט שלהן היה 'מה לא בסדר איתך'. אמרו לי גם שאני בררנית. עניתי: מובן שאני בררנית במציאת בן זוג, כמו בכל דבר בחיים שלי – המקצוע שלי והבריאות שלי והתזונה שלי. כל אדם רוצה לברור".

מה חיפשת?

"לא חיפשתי רשימת מכולת אלא תחושה. מישהו שלידו אוכל להיות אני, להרגיש איתו בית, פרגון, הדדיות, חברות חזקה. כתבתי לעצמי מה אני רוצה להרגיש. אני רוצה מערכת יחסים קרובה ושמחה, עם תשוקה. אלה דברים בסיסיים. דיברו איתי על זה שאני צריכה להתייחס לדייטים כמו לעבודה, ואני הייתי מתכווצת מהאמירות האלה. בעיניי זה אף פעם לא היה משהו מכני, אלא עניין של רגש ותחושה".

שנתיים וחצי עמלה ספיבק על כתיבת הספר, ובמקביל עבדה בתאגיד כאן על פרויקט מיוחד לגיל השלישי וחזרה גם לחטיבת החדשות. לפני שנה עזבה שוב, לצורך השלמת מלאכת הכתיבה והעריכה.

בבניית הספר, היא מספרת, היה לה חשוב להביא את קולותיהן של נשים מכל העולמות המרכיבים את החברה הישראלית – דתיות וחילוניות, וגם חוזרות בתשובה. "מלבד הזוגיות המאוחרת, לכולן משותפות גם ההתבוננות העצמית וההיכרות הפנימית: מי אני ומה אני, מה יעשה לי טוב, איזה בן זוג אני רוצה לצידי, או איזו אישה אני רוצה להיות. הבחנתי שהן מתארות שינוי בשיח הפנימי שלהן. הוא נעשה מפרגן יותר, אולי חומל יותר".

אילו יתרונות ההיכרות העצמית הזו מעניקה לזוגיות?

"הרבה אמרו לי שזוגות שנפגשים בגיל מאוחר יודעים הרבה על החיים ועל מקומם בעולם, והבחירה היא מפוכחת יותר ומחוברת למציאות. לא חסרות רומנטיקה או אהבה, אבל זה מגיע מבחירה, לא מתוך לחץ או פנטזיה. בהיכרות בגיל מאוחר הבחירה מיוחדת יותר. כמובן, כל מקרה לגופו, ויש גם זוגיות שמתחילה בגיל מבוגר ולא צולחת. אבל כשאת נכנסת לזוגיות כזאת את יודעת שגם אם האף שלו לא נראה לך, זה לא מה שחשוב. עוד יתרון הוא ההבנה שהחיים שלי הם שלי. אני לא רוצה להיות כמו מישהו אחר".

אצל כל אחת מהמרואיינות הזדהיתי עם נקודה כלשהי – תחושת הטראומה, או הגעגוע למישהו שעוד לא הכרתי. כל זה עודד אותי, לא בתור "צרת רבים" אלא כי יש מי שמבינה אותי.

"זאת בדיוק התגובה שאני מכוונת אליה. גם כשבאתי לאסוף את הספרים מההוצאה, מישהי שם אמרה לי שהיא הרגישה שסוף־סוף הקול שלה נשמע. ובכלל קיוויתי שהספר יעורר אצל כל אחת שאלות שמתאימות לה. זה בעצם הדבר הכי רחוק מספר הדרכה, כי בעיניי המטרה היא לשאול את עצמנו את השאלות הנכונות".

את מרגישה שהנושא הזה לא מדובר מספיק? לי נדמה שבמגזר הדתי הוא מדובר מאוד, אבל בתור בעיה.

"וזו עצמה בעיה. לא מדברים על תקווה, ולא אומרים שהמסע של כל אחת הוא רק שלה, ולא של אחרות. את אמורה להיות אך ורק את. ולך יש מסלול וקצב משלך".

מה לדעתך קרה לדור שלנו, מה "תוקע" אותו? אולי זאת הרומנטיקה הטלוויזיונית שצרכנו במשך שעות – שהיא פנטזיה לא מציאותית, אפילו עיוות של המציאות. יש גם המון שוביניזם על המסך, שגורם לנו, הנשים, לרצות להתגונן מפניו. שלא לדבר על הטרדות מיניות, שעד לא מכבר נתפסו כאלמנט קומי. כל אלה יוצרים חומות בינינו ובין הגבר כפי שהוא מוצג בטלוויזיה.

"אני מסכימה, אבל זה היה קיים גם בדור ההורים שלנו, ולא רק בטלוויזיה אלא במציאות. ההבדל לדעתי הוא שלדור הקודם הייתה יותר חשיבה של הישרדות. אין שאלות, יש מה שצריך לקרות. את רואה את זה גם בעולם התעסוקה – שלושים שנה הם החזיקו באותו מקום עבודה, אף אחד כמעט לא עצר לחשוב אם טוב לו, אם הוא צריך הפסקה. בדור שלנו יש המון שפע וטוב, ואני רואה את זה כדבר חיובי. לנו יש הרבה יותר אפשרות לבחור".

כלומר, אצלנו הדברים צריכים להיות הרבה יותר מדויקים ומזוקקים.

"ויש לזה הרבה היבטים. אנו זוכים לבחור, אבל גם זוכים בהרבה מאוד בלבול. אלה שני צדדים של אותו מטבע".

את מרגישה שהגברים עוברים מסע דומה?

"מהתגובות לספר – מנשואים וגם מרווקים – אני מבינה שיש גברים שמזדהים עם נקודות ספציפיות. אחד מהם כתב לי שכשהוא קורא על הפחדים של הנשים מזוגיות, ועל הפחדים של הגברים שהן הכירו, הוא אומר לעצמו – אוקיי, אני לא מיוחד או משונה, גם אחרים חווים את זה. אז כן, גברים עוברים תהליך מקביל, וגם הוא מאתגר וקשה. ממה שאני רואה, שני המינים חווים את האתגר בצורה דומה, חוץ מהעניין של השעון הביולוגי. זה ההבדל המהותי".

ובגללו הנשים מגיעות למצבים ולפרוצדורות שאולי הן בכלל לא אמורות לעבור, כמו שימור פוריות או הבאת ילד לעולם כאם יחידנית.

"אני מסכימה איתך, אבל במילה 'אמורות' יש הרבה סבל. בספר היה לי חשוב להתמקד בכאב הזה, בבושה, כאילו זה לא בסדר להיות רווקה. החוויה שלי כמראיינת עזרה לי להסתכל על הדברים מלמעלה, לראות את התהליך. נכון, אנחנו רוצות ילדים וזוגיות, אבל לספר לעצמי שאני 'אמורה' לחוות משהו שונה מהמציאות, זה מתסכל. אין כאן נגיעה בכאב, אלא רק בתסכול. כאב של לב שבור הוא עמוק יותר, ולי הרבה פעמים נשבר הלב מקשר שלא צלח.

"כל קשר מותיר בך גם רושם. תוך כדי כתיבת הספר יצאתי עם איזשהו בחור, ובסופו של דבר הוא ישב איתי על הספה והסביר למה לדעתו הקשר הזה לא יכול להמשיך. הרגשתי מיד את כל החומות שלי קופצות, גם פיזית, אבל רציתי להביע את עצמי ולספר את הכאב שלי, ומכיוון שהיה לנו קשר מיוחד הרשיתי לעצמי להסביר מה אני חווה. במקרה הזה פגשתי גבר שלא נבהל מהפתיחות, וזו הייתה חוויה עוצמתית עבורי, להסיר לרגע את החומה ולחשוף את הכאב".

קל יותר בלי מראה

"כשחגגנו שבעה חודשים הוא הכין ארוחה מושקעת ושלף טבעת. זה התחיל בלגן שלם אצלי. א־לוהים, לא אהיה רווקה יותר? דווקא אהבתי להיות רווקה. פתאום להיות מוגדרת כנשואה? להיות מחויבת לענוד טבעת? לא יתחילו איתי יותר? התחלתי לדאוג ונהייתי עצובה, זה הרגיש כאילו אני מתאבלת על משהו. הייתי צריכה להסכים להיפרד מהרווקוּת".

(ג'ואנה, 42. הכירה את בעלה כשהייתה בת 40)

מלכתחילה, מספרת ספיבק, היא לא חשבה להכניס את חייה הפרטיים אל דפי הספר, אבל גם החומה הזו נפלה. "כשהגשתי את החומר להוצאת כנרת־זמורה־דביר, ראש מדור העיון אמרה לי שהספר מקסים, אבל היא לא שומעת אותי שם. אז נפל לי האסימון. הבנתי היטב מה אני צריכה להוסיף לספר, ומצד שני לא היה פשוט לחשוף את עצמי".

איזה מקום תפסה הזהות הרווקית בחיים שלך?

"אני לא חושבת שזה הגדיר אותי, אבל הרגשתי מעין גונג בלב כשג'ואנה, אחת המרואיינות, דיברה על 'להסכים להיפרד מהרווקות'. הבנתי שיש שם נקודה שאני רוצה להתבונן בה, להרגיש לרגע את הפחד שיושב מתחת הכול, למשל הפחד להיפגע מהאחר או לפגוע חלילה. בזהות הרווקית יש גורם של ביטחון, כי זה את מול עצמך. בזוגיות ניצבת מולך מראה שמעידה על הקשיים שלך, על האתגרים שלך, על הכאבים, ואת חייבת להסתכל בה ולהתמודד".

אילו מסקנות לקחת מתהליך הכתיבה של הספר ומהראיונות לתוך החיים שלך?

"שני דברים מרכזיים. הראשון – לזכור שלדברים קצב משלהם. התלבטתי רבות לגבי שם הספר, ואחת האפשרויות הייתה 'אהבה בקצב שלה', שזה דו־משמעי ונכון מאוד בעיניי. אגב, בן הזוג שלי כיום הוא שהציע את השם הזה. הבנתי שהזוגיות שלי תגיע בקצב שמתאים לי ולא למישהי אחרת.

"דבר נוסף שלמדתי היה להרגיש בנוח בתוך חוסר הנוחות. לא לברוח כשלא נוח לי, להסכים להוריד את החומות גם במצבים כאלה. לכן בחרתי לסיים את הספר במשפט 'מוכנה להתמסר אל הלא נודע'. בהתחלה גם חשתי אי נוחות לספר לאנשים שאני כותבת ספר כזה, כי זו חשיפה עצמית מוחלטת. היום אני מספרת על הספר ומה שכתוב בו, כולל החלק שלי, מתוך גאווה. הצלחתי גם לשנות משהו בגישה שלי כלפי דייטים: לצאת לא רק כי אני חייבת, אלא כי אני סקרנית לגבי ההמשך.

"המטרה שלי הייתה לעבור את המסע הזה בעצמי. לא ידעתי איך הוא יצא ואיך הוא יהיה. חשבתי המון פעמים בדרך שהנה, הספר מוכן, ואז גיליתי שלא כך. לא שלטתי בזה, התזמון היה הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי. וכך זה גם במסע של כל אחת מאיתנו. יש לו לוח זמנים משלו".

גם לוח הזמנים החיצוני משפיע עלינו. בגיל 35 מורגשת הידלדלות של ההצעות.

"זו פיקציה. את לא צריכה הרבה הצעות, את צריכה אחת. כדאי להפנים שאני לא מחפשת מיליון בני זוג אלא רק מישהו מסוים, ושכל דייט מכוון אותי בדרך למי ולמה שאני רוצה".

ולפעמים אי אפשר לתת לזה מילים, להגיד איך בדיוק זה מקרב אותך. אני יכולה להרגיש שיש כוונון עדין של הנקודה הפנימית, של הלב.

"לגמרי, אני מזדהה. אין לדעת מאיפה זה יגיע, ואין לזה מתכון. כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני מחפשת בסופו של דבר מישהו אחד. ניסיתי כמה וכמה פעמים את האתרים והאפליקציות והרגשתי שזה לא מתאים לי. מישהו שולח לי הודעה 'היי, מה קורה'. מה 'מה קורה'? אני לא מכירה אותך, מה אני כבר יכולה לענות? אז אם אני מרגישה שזה לא נכון בשבילי, למה שאהיה שם? הבנתי שזו פשוט לא הדרך שלי".

צריך לדעתך לכתוב ספר דומה שיתבסס על ראיונות עם גברים?

"הרבה אנשים הגיבו ושאלו אותי למה ראיינתי רק נשים. חשבתי על זה כבר תוך כדי כתיבת הספר. אינטואיטיבית היה לי ברור שזה ספר על נשים, וכשעלתה המחשבה לשלב בו גברים, ניסיתי לבדוק את השטח. דיברתי עם בחור אחד, אבל הרגשתי שזה לא שייך. לדבר עם אישה זה אחרת. אני מנסה להימנע מהכללות, אבל חיפשתי כנראה את התקווה מתוך הזדהות, את העומקים שאפשר להגיע אליהם בין אישה לאישה. האם צריך להיות ספר כזה לגברים? התשובה היא חיובית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il