לשבירת השתיקה הזאת מתלווה גם בשורה שעולם בתי הכנסת יצטרך להתמודד איתה: משפחת שלומוף מפסיקה את מיזם תרומות תשמישי הקדושה שלה. מה שעוד קיים במלאי יחולק, ולאחר מכן – להערכת אהרן שלומוף מדובר בטווח של שנה וחצי לערך – לא ייוצרו מהדורות חדשות. "אני עייף", הוא מודה, "הייתי רוצה מאוד להמשיך, אבל פיזית קשה לי, ואני חייב להתפנות לפרויקט הבא שנמצא על הפרק".
אהרן: "רב של בית כנסת בבני־ברק ביקש בצוואתו להציב בחצר לוח שיש גדול ועליו נוסח קידוש לבנה. הזמנו מהנדס, ארכיטקט וחשמלאי, ובנינו קיר שנמצא שם עד היום. לא רציתי להתגאות בכסף שלי, אבל הרב שליווה אותנו היה נחרץ ואמר שחובה לכתוב את השמות שלנו. בתוך זמן קצר הבנו למה: מאות פניות נוספות הגיעו אליי"
כן, אם חשבתי שבגיל תשעים הוא ירצה פשוט לנוח מכל עיסוקיו, הרי זו טעות. הבעיה שלו היא עומס. כרגע הוא עמל על ספר היסטוריה יהודית שמתחיל בבריאת העולם ומסתיים בימינו אלה ממש. "תשאל אותי, ובצדק, מי צריך עוד ספר היסטוריה יהודית כשיש עשרות ומאות כאלה? כדי להוציא ספר צריך חידושים שלא היו בספרים הקודמים, ושספק אם ייכתבו בספרים הבאים. וזה מה שאני עושה – אני מביא תאריכים ברמת דיוק גבוהה. לא השנה שהדברים התרחשו בה, אלא היום המדויק. זה קשה מאוד. הייתי בספריות, התכתבתי עם רבנים, בספרים שאני נעזר בהם יש לפעמים כמה וכמה דעות על תאריך קרות המאורעות, וכולן מבוססות על מקורות מהימנים. אבל אני לא אוהב שמעגלים מספרים בכל הקשור להיסטוריה יהודית. 'לפני 3,000 שנה' זה לא מספיק טוב".
לחנוך את דרך בורמה
שיחה ארוכה עם אהרן שלומוף – זיוה מסכימה להצטרף לחלק קטן ממנה – דומה לשיעור היסטוריה מזורז, שמוגש מזווית אישית. את יצחק רבין ושמעון פרס, הרבי מלובביץ' ובובי קנדי, הרב שלמה גורן, זבולון המר ורבים נוספים – את כולם פגש שלומוף באופן אישי, ומכל אחד מהם יש לו זיכרון או סיפור. גם בגילו המתקדם הוא צלול לחלוטין, ומשרטט בדבריו דיוקן מפורט של דור הולך ונעלם.
הוא נולד בספטמבר 1933 בבגדד. הוריו עברו לשם מירושלים שנים אחדות קודם לכן, כדי לסייע לעסקי העורות של בני משפחה שהתגוררו בדרום־אפריקה. עיראק הייתה אז מרכז עולמי של ייצוא עורות, והסחורה הייתה נשלחת ממנה לגרמניה ולאנגליה, ומשם ממשיכה למפעל המשפחתי ביוהנסבורג. כשאהרן היה בן חמישה חודשים חזרה המשפחה לירושלים, לשכונת הבוכרים שייסד הסבא־רבא שלמה מוסאיוף בסוף המאה ה־19. "גם היום אני נהנה לשמוע שבית הכנסת מוסאיוף שהקימה משפחתי פעיל כל העת ובוקעים ממנו קולות תורה ותפילה 24 שעות ביממה", מספר שלומוף. "צברתי בשכונה הרבה חוויות. הייתי חבר ב'ברית החשמונאים', תנועת נוער דתית של הלח"י. היה לנו סניף בשכונה ועשינו תרגולים כמו־צבאיים, התגרינו בבריטים והצקנו להם בלי סוף".
במלחמת השחרור מצאו את עצמם תושבי השכונה חשופים לירי הירדנים. "פעמיים לפחות ניצלתי מאש האויב ליד בית הספר לשוטרים. רק אחרי שתפרנו מסכים משקים ותלינו אותם בקצה השכונה יכולנו לצאת לרחוב בלי שהם יראו אותנו".
עם התגברות הלחץ הצבאי על החלק היהודי של העיר, החליטו הוריו לעבור לתל־אביב. "היינו בין האזרחים הראשונים שנסעו בכביש בורמה. זה היה מיד אחרי שחגגתי בר־מצווה", הוא מספר. גם כשהמלחמה הסתיימה, המשפחה כבר לא חזרה להתגורר בירושלים.
כשהיה בן 25 פנה אליו דודו זבולון, שעסק בליטוש ובשיווק של פנינים, והציע לו לפתוח סניף בברזיל. האחיין יצא לדרך מנמל חיפה, אך כשהאונייה עגנה באיטליה הוא החליט להישאר שם ולא להמשיך לדרום אמריקה. עד מהרה למד את רזי עסקי הפנינים, והחל לערוך עסקאות בשווייץ ובמדינות אחרות. שנה אחר כך עבר לניו־יורק, מוקד העסק המשפחתי, וב־1962 הצטרפו אליו גם הוריו.
בניו־יורק התחתן אהרן עם זיוה, וב־1965 עברו השניים לעיר הנמל קובֶּה ליד אוסקה שביפן, לצורך הרחבת העסק המשפחתי. שם למעשה נולד המיזם שילווה אותם לאורך חמישים השנים הבאות – תרומות תשמישי קדושה בהיקפים גדולים. "היינו המשפחה היהודית־דתית היחידה בכל האזור. בשלושה מלונות גדולים של אנשי עסקים ידעו שאם מישהו ניגש ושואל על מסעדה כשרה או על בית כנסת, צריך לתת לו את הטלפון שלנו. כך הגיעו אלינו והתארחו אצלנו הרבה יהודים שומרי שבת. אחד מהם היה יעקב איגרא, מנהל בית חינוך עיוורים בירושלים. הוא היה לבד במלון ולא הרגיש טוב, ואנחנו עזבנו הכול, טיפלנו בו והבאנו אותו אלינו הביתה כדי שלא יישאר לבדו. איגרא אכן התאושש וחווה אצלנו שבת מרוממת, ולאות תודה קיבלנו ממנו ספר תנ"ך גדול של הוצאת קורן.
זיוה: "לא רציתי את זה מלכתחילה, אפילו קצת הסתייגתי בשנים הראשונות, כשבכל מקום שהגענו אליו אהרן היה פותח את תא המטען ומציע שלטים לכל דכפין. אבל אפשר לומר שנדבקתי בחיידק, כי בשלב מסוים חילקתי שלטים בעצמי. לפעמים מישהו שומע את השם שלי ומיד שואל אם אני קשורה לשלטים בבתי הכנסת. זה נחמד ובטח לא מציק"
"התלהבתי מהמתנה, ובאותו רגע הבנתי שיש הרבה יהודים שישמחו לקבל דבר דומה. החלטתי לרכוש ספרי קודש ולחלק אותם בבתי כנסת. כשהגעתי ארצה בתחילת שנות השבעים, יצרתי קשר עם מנהל ההוצאה ואמרתי לו שאני רוצה לקנות מספר רב של סידורים. בהתחלה הוא חשב שיש לי חנות, וכשהבין את מטרתי הוא התרגש ונתן לי כמות גדולה מאוד במחיר שקרוב למחיר עלות. זו בעצם הייתה ההתחלה של הפרויקט".
מהספרים הוא עבר לשלטים בעקבות ביקור במשרדו של הרב מנחם הכהן, ששימש אז כרב ההסתדרות. "היו אצלו כמה דוגמאות של שלטי 'מודים דרבנן' ו'בריך שמיה' צבעוניים, שעיטרו את הלשכה שלו", מספר שלומוף. הוא נדלק על הרעיון, פנה אל חבר שהחזיק ברשותו מכונת דפוס, והפיק כמה עשרות שלטים כאלה. "החבר היה חילוני, רק ביקשתי שידפיס לי עותקים, אבל זכיתי שבעקבות זה הוא עצמו הפך לבעל תשובה שלומד חצי יום ועובד בחצי השני".
השלב הבא הגיע בעקבות בקשת אביו, שהתגורר בגבול רמת־גן ובני־ברק. "אבא שלי התפלל בבית כנסת בבני־ברק, ובאותם הימים הרב שם נפטר. בצוואתו הוא ביקש להציב בחצר לוח שיש גדול ועליו נוסח קידוש לבנה, לרווחתם ולשימושם של המתפללים. הבנתי שהם מחפשים תורם, ונרתמתי מיד למשימה. הזמנו מהנדס, ארכיטקט וחשמלאי, ובנינו קיר שנמצא שם עד היום".
זו גם הייתה הפעם הראשונה ששמם של בני הזוג הנדבנים צוין על התרומה. "התלבטתי בנושא הזה הרבה", מגלה שלומוף. "לא רציתי להתגאות בכסף שלי, אבל הרב שליווה אותנו היה נחרץ ואמר שחובה לכתוב את השמות שלנו, וכך עשינו. בתוך זמן קצר הבנו למה הרב הורה כך". בעקבות חריתת שמותיהם בלוח השיש קיבלו השניים גל גדול של פניות מגבאי בתי כנסת, בבני־ברק ומחוצה לה. "הייתי בסך הכול כמה שבועות בארץ, וכבר הגיעו אליי מאות פניות. אמרתי לאבי שלא אוכל לעמוד בהוצאות האלה לבד. כדי לא להשיב את הפונים הרבים ריקם, החלטנו לעבור מקירות גדולים ויקרים בחצרות למתקני עץ דקורטיביים שיונחו בהם גיליונות של 'ברכת הלבנה' בנוסח ספרדי ו'קידוש לבנה' בנוסח אשכנזי. לבתי כנסת שיש בהם גם אשכנזים וגם ספרדים הכנו מתקן כפול. בהמשך עשינו את אותו הדבר עם מתקנים לברכת המזון בשני הנוסחים. המשכנו לחגורות ולמעילים לספרי תורה, אבל בשלב מסוים הפסקנו עם המעילים". הוא מחייך לעברי בנקודה זו, מחכה שאשאל מדוע, ואז עונה כשניצוץ שובב בעיניו: "אמרו לנו שיש כאלה שמנשקים את ספר התורה במקום שרקומה בו המילה זיוה. וזיוה היא רק שלי".
מפעל הנדבנות של בני הזוג התרחב לשלטים המפורסמים של "מודים דרבנן", שהופצו באינספור בתי כנסת ואתרי תפילה בארץ ובעולם. והיו גם ספרי תהילים – 13 מהדורות בנות 3,500 ספרים כל אחת, נושאות את השם שלומוף.
יש מקומות שתשמישי הקדושה שלכם עדיין חסרים בהם?
"עד לפני שנה היה מחסור ברמת הגולן, אבל טיפלנו בזה. כיום, את שארית כוחותיי בנושא הזה אני רוצה להשקיע ביישובי יהודה ושומרון. האנשים היקרים שמתגוררים שם הם בעיניי אידיאולוגים ופטריוטים, בזכותם אנחנו יכולים לשבת בשקט בגוש דן. כל מה שיש לי אני רוצה לשלוח להם. אני נהנה מאוד בתל־אביב, אני ירושלמי שישה דורות אחורה – אבל היישובים ביו"ש הם ערש הולדתנו, ואנחנו צריכים לעזור כמה שיותר ליהודים שגרים במקומות האלה. המעט שאני יכול לעשות זה לתת להם תשמישי קדושה".
מוסף בלי רבין ופרס
לאהרן ולזיוה יש שני ילדים: ליאורה, שגרה בפלורידה עם שלושת ילדיה, ובני, שגר בגבעת שמואל עם שלושת ילדיו. בת נוספת, רונית, נפטרה ב־1988, שנתיים אחרי שהתחתנה. הם גרים בשכונת נווה־אביבים היוקרתית, אך דירתם צנועה יחסית: כשקבעתי להיפגש עם פילנתרופ מסדר הגודל של אהרן שלומוף לא חשבתי שאגיע לדירה רגילה בבניין מגורים פשוט. אם יש כאן עושר ניכר לעין, הוא של יהדות ומסורת. התמונות והציורים שממלאים את הבית, העיטורים והפסלונים, כולם קשורים ליהדות במובנה הרחב והמגוון.
חדר העבודה של אהרן עמוס עד להתפקע בספרי קודש וחול, שהוא נעזר בהם לכתיבת ספריו. הראשון היה ספר גימטריות בן למעלה מאלף עמודים, שמגיש לקוראים צירופי מילים ומספרים רלוונטיים לכל אירוע ולכל מעמד, משמחות ועד אבלות. הספר השני הוקדש לקורות משפחתו, והספר השלישי, ששלמה מגדיר בתור המפעל המרכזי שלו בשנותיו הבאות, יעסוק כאמור בהיסטוריה של העם היהודי על אלפי שנותיה.
בעל הבית מעיד על עצמו שתמיד היה מעורב חברתית ופוליטית. הוא נהנה מנגישות לשרים ושועי ארץ, בין השאר בזכות המגורים במקום הזה. אבנר חי שאקי, השר לשעבר מהמפד"ל, היה חברו והתפלל איתו בבית הכנסת ברמת־אביב. גם שר המשטרה הראשון של מדינת ישראל, בכור־שלום שטרית, היה בחוג מכריו. שלומוף מספר ששטרית כתב לו מכתב שעסק בין השאר בפרשת ארלוזורוב, וציין שם – "מה שאני יודע על רצח ארלוזורוב, אני לא מספר אפילו לבניי".
שלומוף הכיר אישית גם את יצחק רבין ושמעון פרס, שהיו שניהם תושבי השכונה הזאת. על אף קרבתו אליהם הוא לא היה מודע לריב שהתגלע בין השניים, מה שהוביל לאנקדוטה עצובה־משעשעת. "בערב יום כיפור קבעתי עם יצחק רבין שאבוא לקחת אותו ונלך יחד לבית הכנסת. עם שמעון פרס קבעתי שיגיע לבית הכנסת למחרת, לתפילת מוסף של יום כיפור. רבין אכן הגיע בערב היום הקדוש, תפילת 'כל נדרי' הייתה מרוממת, ולבסוף אמרתי לו: 'יצחק, אני מקווה שמחר תבוא שוב, פרס גם יבוא'. הוא שתק. עוד קודם לכן, כשהזמנתי את פרס, אמרתי לו שכנראה גם רבין יבוא, ושיהיה מאוד מכובד לראות בבית הכנסת את שניהם. כאמור, לא ידעתי שהם מסוכסכים. כל אחד מהם חשב כנראה שהאחר יגיע, וכך למחרת שניהם לא באו".
לירושלים לא חזרת מאז שעזבת אותה בנעוריך, ואני מוכרח לומר שזה קצת מוזר. השיחה איתך מסגירה מהר מאוד את הכמיהה שלך לכור מחצבתך, ואפילו הדירה התל־אביבית הזאת היא מעין שגרירות ירושלמית קטנה.
"זו שאלה מצוינת. כל הזמן ערגנו לירושלים, התפללנו עליה, והנה חזרנו ארצה – ודווקא אליה לא שבנו. התשובה אולי לא טובה מספיק, אבל זו האמת היחידה: היו איתנו ביפן זוג חברים שהפכו לחברי נפש עבורנו. בסוף שנות השישים הם בנו בית בצפון תל־אביב, וביקשו שנבוא לגור לידם כשנחזור ארצה. זיוה רצתה את זה מאוד, ואני כבר החלטתי שכל מה שהיא רוצה – אני עושה. כשהיינו במצב קשה מבחינה כלכלית, תמיד אמרתי לה שאלך לעבוד בכל עבודה, גם בלילות, העיקר שתהיה לה רווחה ושתרגיש הכי טוב שאפשר. כבר חמש־שש שנים אני מנדנד לה שאני רוצה לחזור לירושלים, אבל בגילנו זה לא כל כך פשוט. כל החברים שלנו מהאזור".
זיוה לא ששה להתקרב לאור הזרקורים, אבל נענית לבקשתנו ומספרת שנולדה ב־1943 בבאר־טוביה, ומשם עברה משפחתה לבני־ברק. כשהייתה בת 12 עזבה משפחתה את הארץ מטעמים כלכליים – בתחילה לברזיל, ואחרי חמש שנים לניו־יורק. וכיצד פגשה את אהרן? "בגיל 17 הגעתי לאחת ההרצאות שהוא ארגן במסגרת התנדבותו בתנועת הנוער, והוא ראה אותי שם".
אהרן: "התלהבתי ממנה מיד, אבל היה בינינו פער של עשור. כשהגבר בן 27 והנערה בת 17, זה קצת יותר מדי. אז הצעתי אותה לאחי, שלמה. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה אותה, צא איתה אתה'. לימים הוא התחתן, חזר עם אשתו והם עשו מסיבת חתונה בניו־יורק. במסיבה הזו אמי אומרת לי פתאום: 'אחיך הצעיר התחתן, מה איתך? תראה כמה עלמות חן יש פה'. אמרתי לה – אם מישהי מוצאת חן בעינייך, אציע לה לצאת איתי. אני זוכר איך היא עברה על כל האולם וכל הבנות שהיו שם, ונעצרה על זיוה. אמרתי, אם את מברכת את הקשר הזה, אני ניגש אליה. שם הכרתי את זיוה באמת, אם כי ידעתי מי היא שלוש שנים קודם לכן. יצאנו תקופה והתחתנו".
כשאני שואל את זיוה על הפרסום הנרחב שזכתה לו בקרב באי בתי הכנסת משנות השבעים ועד היום, היא צוחקת במבוכה ואומרת: "לא רציתי את זה מלכתחילה, אפילו קצת הסתייגתי בשנים הראשונות, כשבכל מקום שהגענו אליו אהרן היה פותח את תא המטען ומציע שלטים לכל דכפין. אבל מאז חלפו הרבה שנים, ורוב הזמן אני לא חושבת על זה. אפשר אפילו לומר שנדבקתי בחיידק, כי בשלב מסוים חילקתי שלטים בעצמי. לפעמים מישהו שומע את השם שלי ומיד שואל אם אני קשורה לשלטים בבתי הכנסת. זה נחמד ובטח לא מציק לי. אין ספק שזה מפעל חיים של אהרן, שהפך גם לשלי".
אבל מהיום והלאה, אם מישהו מהקוראים נתקל בכם, כבר אין טעם לבקש שלט של "מודים דרבנן" עם הכיתוב המיתולוגי "נדבת אהרן וזיוה שלומוף"?
"כמו שאמרתי, ייקח עוד קצת זמן עד שאסיים לחלק את כל מה שכבר הדפסתי", מחייך אהרן. "המכונית שלי עמוסה תמיד בתשמישי קדושה, ואני לא מסרב לאף בקשה בכל מקום שאני מגיע אליו. אז כן, אפשר לבקש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
