דינה הרץ, מלווה רוחנית: "המטרה של 'קפה מוות' היא להנכיח את המוות גם כשאנחנו לא על ערש דווי. ידיעת המוות יכולה לתת המון משמעות לחיים, היא עשויה להיות כוח־נגד לדחיינות. סבא שלי תמיד אמר 'בגיל 65 נתחיל ליהנות ולנסוע בעולם', והוא מת כמובן בגיל 65"
זלר, בן 42, פיתח מערכת יחסים ארוכה ומורכבת עם המוות. את אמו הוא איבד כשהיה בסך הכול בגן חובה. "אבא שלי נהג לומר: 'כשהקושי החיצוני מתעורר, זה הזמן לעשות עבודה פנימית'. בילדותי נכנסתי ויצאתי מטיפולים – טיפול בחול, טיפול דרך בובות מיניאטוריות – אבל אני זוכר דווקא מורה מופלאה באחת הכיתות שידעה לעזור לי".
בגיל 26 התייתם זלר גם מאביו. שש שנים אחר כך פגש שוב את המוות, והפעם מגוף ראשון: הוא חלה בסרטן ועבר טיפולים שגרמו לכל שערו לנשור. "ראיתי איך אנשים בורחים ממני, נמנעים מלדבר איתי, כאילו אני מלאך המוות. באותה תקופה המוות העסיק אותי הרבה, אבל כשהבראתי כבר לא הצלחתי לדבר על הנושא הזה, כי בעולם החיים לא נוגעים בו. הרגשתי את ההכחשה וההדחקה במלוא עוצמתן".
המפגש הבא שלו עם המוות הביא אותו למסקנה שחייבים לדבר על הסוף, ואפילו לעשות משהו בנושא. בתקופת ההתמחות שלו בבית החולים הפסיכיאטרי בצפת הוא הכיר אמן־יוצר מהאזור, ומדי פעם הגיע לביתו כדי לעסוק מעט ביצירה ולמצוא הפוגה מהעבודה המתישה. כשאשתו של האמן חלתה בסרטן זלר הבטיח לעצמו שישב וישוחח איתה, "אבל בפועל זה קרה רק פעם אחת. הפעם הבאה שהגעתי לביתם הייתה מיד אחרי שהיא נפטרה. מצאתי את עצמי ממלא מעין תפקיד רבני מול בני המשפחה. ליוויתי אותם, דיברנו על איך נפרדים מאמא, והייתי שם גם כשבאו לקחת את הגופה. ואז אחד מאנשי החברה קדישא פתח את החלון ושאל 'תרצו תכריכים רגילים או מהודרים?'. אחד הבנים שלה התחיל לבכות. הוא אמר: 'זה כמו במקדולנד'ס, שואלים אותי אם אני רוצה להגדיל בשקל ותשעים?'. אמרתי לחברה קדישא שהתכריכים הרגילים יספיקו, כי הילדים של אותה האישה הם ההידור שלה".
הסיטואציה הקשה ההיא חזרה אליו כשהשתתף בהכשרת רבני קהילות מטעם ישיבת "חובבי תורה". "דיברנו שם על כך שעושים היום 'אאוטסורסינג' למוות, נותנים לאחרים לטפל בו. הרבה רבנים עורכים חופות כבר בתחילת דרכם, אבל לא רבים עורכים הלוויות. נזכרתי בילדים של האישה מצפת, שלא ידעו מה לעשות כשאמא שלהם נפטרה, והרגשתי שהנושא הזה לא מדובר מספיק ושצריך לדבר אותו יותר, כי הוא נוגע לכולנו".
כך נולד מיזם "רגל בקבר" – לימוד, שיח ודיון משותף שמתקיים מדי שנה בליל תשעה באב באמצעות הזום, ומוקדש לנושא המוות. "באחת השנים נתנו למשתתפים תרגיל כתיבה, בשנה אחרת ביקשנו מהם לשוחח עם מישהו קרוב על המוות שלהם. הבאנו את המדרש שאומר שיעקב בכה בפגישתו הראשונה עם רחל מפני שידע שלא ייקבר לצידה, ולקחנו מזה את הצורך לדבר עם בן הזוג על המוות. כשהמוות קרוב מדי, לא תמיד אפשר לדבר עליו. ליל תשעה באב הוא הזמן המושלם ללמוד את הנושא – אנשים חוזרים מבית הכנסת, אין ארוחה, יש אווירה מתאימה".
איך המיזם הזה מתקבל עד כה?
"למפגש האחרון הצטרפו 300 בתי אב, אבל יש כאלה שזה לא מתאים להם. פניתי פעם למישהו והצעתי לו תפקיד של איש טכני במיזם, והתשובה שלו הייתה שאין סיכוי שהוא מתעסק בזה. מצד שני יש גם תגובות מרגשות. אחרי ערב הלימוד האחרון, שעסק במשה המלווה את אהרן בעת פטירתו, אחד המשתתפים סיפר לי שראה על מסך הזום גם את אחיו: בשנה האחרונה הם איבדו אחות, והלימוד הזה היה חשוב מאוד עבורם".
הסודות נועדו לזרים
בספריית היישוב אלעזר מתכנסים אחת לשבועיים גברים ונשים, בקבוצה שמעלה לדיון את הנושאים הכי פחות פופולריים בשיחות סלון. "קפה מוות", כך קוראים למפגשים הללו. המיזם, שנוסד באנגליה בשנת 2017, התפרסם בארץ בעיקר בעקבות הספר "קפה מוות" מאת עמיה ליבליך, שתמללה מפגשים כאלה שהתקיימו בביתה, וכך העניקה הצצה לתוככי השיח הזה.
על העתקת המודל לגוש עציון חתומות שתי נשים. הראשונה, דינה הרץ (57), עוסקת בתרגום מעברית לגרמנית ולהפך. לצד עבודתה השגרתית היא חיפשה גם "משהו עם נשמה", כהגדרתה, וכך הגיעה לפני כעשור למחזור הראשון של לימודי ליווי רוחני במכון שכטר, המסגרת הראשונה מסוגה בארץ. "אמא שלי חלתה בסרטן בגיל צעיר יחסית, ולא היה מי שילווה אותנו בתהליך", מספרת הרץ. "לא הצלחנו להיפרד ממנה כמו שצריך ואפילו לא דיברנו על המוות, אף שהיה ברור שהיא הולכת למות. כיום אני מאפשרת למלֻווִים שלי לקיים פרדה הרבה יותר מודעת, מתוך פתיחות ושיח, מה שלא התאפשר לי. התהליך הזה גם עוזר לבני המשפחה לחיות אחרי האובדן ולא להיקלע ל'אבל מורכב', כפי שזה נקרא בספרות המקצועית".
הרב מרדכי זלר: "ליוויתי משפחה של אישה שנפטרה, והייתי שם גם כשבאו לקחת את הגופה. ואז איש החברה קדישא פתח את החלון ושאל 'תרצו תכריכים רגילים או מהודרים?'. אחד הבנים שלה התחיל לבכות: 'זה כמו במקדולנד'ס, שואלים אותי אם אני רוצה להגדיל בשקל ותשעים?'. אמרתי לחברה קדישא שהתכריכים הרגילים יספיקו, כי הילדים של אותה האישה הם ההידור שלה"
שותפתה לניהול המפגשים באלעזר היא רחל וכטפוגל, רבנית באולפנת אמי"ת נגה בבית־שמש ואשת הלכה. יחסינו עם המוות החלו להעסיק אותה אחרי שחמותה נפטרה מסוכרת. לדבריה, היא חשה שלפני הפטירה המשפחה לא דיברה מספיק על הצפוי, וגם לא עיבדה את האובדן לאחר מכן. "בעלי היה שבור. האירוע הזה השפיע קשה על כל המשפחה, ובדיעבד חשבתי שאפשר היה לבקש, לספר, לסגור דברים. הרגשתי שאילו ניתנה להם יותר הכנה, ואילו הפרדה הייתה טובה יותר – האבל אומנם לא היה נעלם, אבל תהליך העיבוד היה בריא יותר".
בעקבות השבר המשפחתי פנתה גם היא ללימודי ליווי רוחני – "על הקשבה, על הכלה, איך לפתוח נושאים רגישים", היא מפרטת את הנושאים שעסקה בהם בלימודים. "מקבלים כלים שיכולים לסייע לאנשים בתקופה האחרונה לחייהם – כמו תפילה, שימוש בספרות, מוזיקה. לומדים מה עוזר לאדם להיות רגוע, להיפתח ולדבר על המוות ועל הקשיים. הלימוד הכי משמעותי עבורי היה ההתנסות המעשית. עבדתי בבית אבות ובבית החולים הרצוג בירושלים, פגשתי הרבה אנשים, והגילוי המדהים היה שכולם רוצים לשתף דווקא אדם שהם לא מכירים, כי איתו הם מסוגלים לחשוף ולהיפתח לגמרי. לפעמים זה אומר להניח בפני המלווה הרוחני את הסודות הכי כמוסים שהם לא רוצים לקחת איתם לעולם הבא, לפעמים המלווה עוזר להם בסגירת מעגלים עם אחרים. כולם צמאים לשיח הזה".
"יש חשיבות רבה לשיח שמלווה את האדם כשהוא עוזב את העולם הזה", אומרת הרץ. "זה חשוב לו כדי לשחרר וללכת, וזה חשוב למשפחה שנשארת, כי היא צריכה לשאת מטענים ולהתמודד איתם. אני מרגישה יראת כבוד כשמשפחה נותנת לי להיכנס אל תוך רגע אינטימי וקדוש כל כך. יש רגעי חיים שנחרתים בנו – בר מצווה, חתונה, וכן, גם מוות של קרובים. חשוב ללוות כל אחד מהאירועים האלו בצורה הכי נכונה. אני מנסה לעזור למשפחות כדי שהמוות יהיה כמה שיותר טוב, גם אם הוא עצוב. למשל, להימנע מתחושת אשמה, או מהשארת דברים שלא נאמרו, קצוות שלא נסגרו".
קורה שאת בוכה איתם?
"אני לא מעורבת אישית כמו בן משפחה, אבל זה נוגע לי, ואני בוכה לפעמים ומתרגשת. אני לא מפחדת להיכנס למשפחה במצב של בכי וצעקות. אנחנו המלווים עושים לשם כך עבודה משלנו, מקבלים הדרכות, ואם אנחנו מרגישים שמשהו יוצר אצלנו טריגר, אנחנו מקבלים ליווי בעצמנו".
וכטפוגל: "יש המון סיפוק מהידיעה שאת עוזרת לאנשים. עם כל העצב, זו לא עבודה של דיכאון. אפשר למצוא שמחה בתוך העצב".
עד כה הוסמכו בארץ כמאתיים מלווים רוחניים, ומחזורי ההכשרה הולכים וגדלים. "הצורך היה קיים תמיד, אבל אפשר להגיד שעם האוכל בא התיאבון, והיום תראי ליווי רוחני ביותר מוסדות ובתי חולים מבעבר", מסבירה הרץ. "זה לא בא להחליף את העובד הסוציאלי או הפסיכולוג, הם סופר־חשובים ואנחנו לא מתחרים בהם – אבל יש גם מקום לשאלות של משמעות, מה התפקיד שלי בעולם הזה, מה אני משאיר אחריי. אלה סוגיות בוערות אצל אדם במשבר, ואנחנו מקשיבים ומשקפים ופותחים שיח שבו מותר להגיד הכול בלי שיפוטיות. חשוב לי לציין שמלווים רוחניים לא עובדים רק עם מצבי מוות, אלא סביב משברים בכלל".
יש הבדל בין ליווי של אנשים מאמינים לליווי של חילונים?
וכטפוגל: "גם אנשים דתיים שואלים שאלות קשות כשזה מגיע למוות, אבל האמונה כן נותנת נקודת אחיזה, כי ההנחה היא שדברים לא קורים סתם. אני לא אומרת את זה מתוך מחקר, אלא לפי מה שאני רואה בעיניים שלי".
הרץ: "עבדתי במחלקות קשות בבית חולים, ופגשתי אנשים שהאמונה עזרה להם מאוד, וכאלה שהאמונה דווקא הקשתה עליהם. עולות שאלות כמו 'צדיק ורע לו', ולנו אין פתרונות או תשובות, אבל אנחנו מקשיבים. אצלי התחזקה מאוד התפיסה שיש עולם רחב יותר מהעולם שלי. ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול, שהיה לפנינו ויהיה גם אחרינו, עושה לי איזה סדר עולמי".
"קפה מוות" בגוש עציון, אומרת הרץ, נפתח במטרה "להנכיח את המוות גם כשאנחנו לא על ערש דווי, ולתת לגיטימציה לשוחח עליו. גם לפי היהדות, אנחנו אמורים להסתכל על כל יום בחיינו כאילו הוא יומנו האחרון. לא כדי ליפול לדיכאון, אלא כדי לנצל את הרגע, לדעת שאם לא עכשיו אימתי, לעשות תשובה ואפילו ליהנות מחיינו. ידיעת המוות יכולה לתת המון משמעות לחיים, היא עשויה להיות כוח־נגד לדחיינות. סבא שלי תמיד אמר 'בגיל 65 נתחיל ליהנות ולנסוע בעולם', והוא מת כמובן בגיל 65".
וכטפוגל: "המוות מעסיק אנשים, אבל הם לא מוצאים עם מי לדבר. אנחנו יוצרות עבורם מרחב בטוח לשבור את הטאבו. כאן אפשר להישיר מבט למוות, לשאול איך אני מוציאה את המיטב מהחיים שלי בעקבות הידיעה שאני הולכת למות, ואפילו להתיידד עם המושג הזה".
הרב יובל שרלו, ארגון צהר: "חשוב מאוד שכל המשפחה תגיע להחלטה מאוחדת. זה נכון מבחינה רפואית, וזה נכון עוד יותר מבחינת מערכת היחסים המשפחתית אחרי המוות. שלא נגיע לכך שחלק מבני המשפחה יאמרו 'היינו צריכים לעשות יותר', או להפך – 'סתם התעללנו בנפטר'. אלה דברים שקורים, לצערי"
מה פרופיל המשתתפים?
"רובם סביב שנות החמישים לחייהם, אבל זו קבוצה מגוונת מאוד מבחינת תחומי העיסוק. גם הסיבות שהביאו אותם אלינו מגוונות – יש כאלה שהעבודה שלהם נוגעת במוות, אחרים חוו טרגדיה בסביבתם הקרובה, ויש מי שזה פשוט מסקרן אותם".
ומה קורה כשאתם יושבים יחד?
"המפגש מורכב מפתיח, אחריו מגיע סבב שבו אנחנו משתפים ודנים – זה יכול להיות סביב טקסט, שיר מסוים – ושלב סגירה. לכל מפגש נושא אחר, למשל המגע הראשון שלי עם המוות ואיך הוא הולך איתי מאז, או הקשר שלנו עם המתים, וגם המוות שלנו – איך אנחנו רואים אותו, חוסר השליטה שלנו בו, מה חשוב לנו בקשר אליו, מה הצוואה הרוחנית שאני רוצה להשאיר אחריי לילדים או לעולם".
אפשר גם בלי בודהיזם
"צריך אומץ כדי לגשת לאדם, להיות בהקשבה ולתת מבט רוחני לדברים שהוא אומר. מניסיוני, הכי חשוב בנקודות האלה להיות נוכח בכאב של האחר. אם אתה יודע על אדם שמתמודד עם מצב קשה, אתה צריך פשוט לגשת אליו, ולא לעבור לצד השני של הכביש", אומרת ד"ר נעמה סט, הרבנית של קיבוץ סעד לצד בעלה הרב ארי.
במהלך ההכנה לתפקיד עברו בני הזוג סט כמה קורסים, ובהם קורס ליווי רוחני. "שם קיבלתי את הכלים הכי חשובים", היא אומרת. "למדנו להעניק ליווי בכל מיני צמתים בחיים – טרגדיות, מחלות, גירושין, הפלות, מקומות שבהם אנשים צריכים כוח וחיזוק, והשפה האמונית יכולה לתת כלים להתמודדות". כסגנית ראש המדרשה באוניברסיטת בר־אילן, היא יזמה שם את התוכנית "פוגשת יד אחות: ליווי אמוני בשעות משבר ואובדן". התוכנית, המתקיימת בשותפות עם ארגון צהר, מיועדת לסטודנטיות לתארים מתקדמים ולנשים העוסקות בחינוך, במקצועות הטיפול וברפואה. שתי רגליים יש להכשרה הניתנת במסגרת הזו – צד פסיכולוגי־רגשי, שמובילה הפסיכולוגית מרים שפירא, חברת ארגון מהו"ת (מרכז היערכות והתמודדות בחירום), וצד של שפה הלכתית, שכולל בין השאר סוגיות הלכתיות של סוף החיים, לצד מקורות חסידות, תפילה והגות. בסיום המחזור הנוכחי של התוכנית נערך למשתתפות יום סימולציות ב"מרכז מסר" בתל־השומר, שם הן התמודדו עם הדמיות של מגוון מצבי חירום בהמחזות שחקנים.
"יש פה מפגש בין המחשבה היהודית, פסיקת ההלכה ותהליכים נפשיים של התמודדות", מסבירה סט. "המטרה הראשונה היא לתת לנשים אומץ לגשת ולהיות נוכחות עם האדם שעובר משבר. שם הכלי החשוב ביותר הוא ההקשבה. מתוך זה רואים אם אפשר לסייע בכלים רוחניים־אמוניים, שזה בעצם אומר לחפש את המשאבים הרוחניים שיש לאדם ולהעצים אותם.
"הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, בספרו 'רוח אביב', אומר ש'הקב"ה הוא הכתף האולטימטיבית'. הוא מתייחס לקדוש ברוך הוא כמי שנוכח בכאב, וכמשענת בתוך הכאב. מבחינתי השאיפה היא להיות מוכנים להרגיש את זה".
גישה כזאת יכולה להתאים גם לליווי אדם שאינו דתי?
"שפה אמונית היא לא בהכרח דתית. קהל היעד שלנו הוא עם ישראל כולו. כיום רוב מקצוע הליווי הרוחני מבוסס על בודהיזם, ואנחנו אומרים שיש ביהדות מענה לא פחות טוב".
חוסן רוחני הוא מצרך נחוץ בסעד, קיבוץ שתושביו למודי רקטות, אזעקות וריצה למרחבים מוגנים. "מתוך המגורים באזור שיש בו מצב חירום לאורך תקופות, ראיתי שעולמות תוכן של רוח ומשמעות יכולים לתת תחושת תקווה לאנשים ולעזור להם להתמודד בצורה טובה יותר", אומרת סט. אחרי מבצע עלות השחר בקיץ, היא מספרת, ביקשו ממנה חברות הקיבוץ לקיים מעגל שיח לנשים, כדי שכל אחת תוכל לחלוק את מה שחוותה. "אמרתי לעצמי שאם פונים אליי ולא לאחת הוועדות הרשמיות בקיבוץ, נכון לקיים שיח אמוני. ואכן, דיברנו על התמודדות, שאלנו מהי נחמה עבורי, ואז שאלנו איפה אני רואה את הקב"ה בתוך זה. זו שפה שאנחנו לא רגילים לדבר בה". את שפת הליווי הרוחני, היא אומרת, צריך להנגיש לציבור, ולא להשאירה בתוך קליניקות הטיפול: "אלו כלים שיכולים לתת חוסן לקהילה, ולא רק לאנשים פרטיים".
לאדם מאמין קל יותר להתמודד עם מצב של שבר?
"יש אנשים שחיי היומיום הדתיים שלהם לא כוללים בהכרח כלים רוחניים של משמעות וחוסן, והליווי נותן להם משהו מעשי יותר. גם אנשים מאמינים צריכים לפתח את השפה הרוחנית שלהם, כדי שתהיה לה השפעה. לפעמים דווקא לאנשים מאמינים קשה יותר לעמוד מול אובדן, והם מתמלאים כעס ואכזבה, גם כלפי הקב"ה וגם כלפי עצמם. זה יכול להעלות אצלם שאלות כמו 'למה אני לא מאמין יותר ובוטח בהשם'. דווקא הכוח של האמונה עלול להיות המקום של הסדק והשבר".
מה נותן למלווים ולמלוות עצמם את החוסן לסייע לאחרים?
"אנחנו משקיעים הרבה מאמץ ומחשבה בנושא הזה. המלוות עוברות תהליך זיקוק של המשמעותיות בחיים, זה שריר שהן מחזקות. תוך כדי הלמידה הן מקבלות כלים כדי לפתוח את הלב ולגשת לאחרים".
בין הרפואה ללב
"העיסוק הגובר בהכנה לקראת המוות נובע משלוש סיבות", אומר הרב יובל שרלו, מראשי מיזם "צהר עד מאה ועשרים", העוסק בייעוץ הלכתי־אתי לחולים ולבני משפחותיהם. "הראשונה היא שהאתיקה הרפואית השתנתה, ולמטופל ולמשפחתו יש היום יותר אוטונומיה. לפני חמישים שנה המערכת הרפואית הייתה המחליטה הבלעדית, ואילו היום המשפחות והחולה עצמו צריכים לקבל החלטות, ולא תמיד יש להם כלים לכך".
הרב אריאל וידר, מכון פוע"ה: "בימים האחרונים חלה החמרה במצבו של חולה שאני מלווה את בני משפחתו, ופסקנו לא לעבור להנשמה מלאכותית. לאחר מכן ניגש אליהם רופא דתי ושאל מדוע הם פועלים נגד ההלכה. זו אמירה קשה שיכולה לשבור אנשים במצבים כאלו. לכן הם צריכים לדעת שיש להם גב הלכתי, זה מה שמאפשר להם להישאר שלמים מתוך השבר"
הסיבה השנייה, אומר הרב שרלו, היא ש"תהליך המוות" הולך ומתארך בשל התקדמות הרפואה, וכיום הוא יכול להימשך שנים רבות. "אנשים זוכים לאריכות ימים, אבל יש פערים בין גוף לנפש. לפעמים הגוף בוגד והתודעה קיימת, לפעמים התודעה בוגדת והגוף מתפקד לחלוטין. אתמול בשיעור שאלתי סטודנטים מי מהם מכיר בקרבה ראשונה אדם שסובל מדמנציה – וכולם הרימו יד. זו דוגמה אחת למחלה שמעוררת הרבה שאלות לקראת סוף החיים.
"הסיבה השלישית היא שהרפואה המודרנית מעלה שאלות חדשות. יש אפשרות של הנשמה, טיפול פליאטיבי. ההצפה הזו הפכה את נושא המוות למדובר מאוד. התגברנו על הפולניות שלנו. פעם פחדנו אפילו להגיד בקול את המילה מוות. היום אנחנו מדברים על מיניות ומדברים על מוות, שני דברים שבעבר היו הס מלהזכיר".
מהו תפקידו של רב בהכנה לקראת המוות?
"לרב יש שני כובעים. ראשית, ליווי רוחני־אמוני. מוות הוא נושא שמטלטל את האדם ואת משפחתו, ולליווי של רב יכולה להיות חשיבות עצומה בעידוד, בהתכוננות לקראת המוות, בקבלת הכרעות אישיות ועוד. הכובע השני של הרב הוא סיוע בקבלת החלטות משפטיות־הלכתיות העולות מן המצב. בכל הקשור לטיפול הרפואי באדם הנוטה למות, יש בהחלט שאלות שההלכה מתערבת בהן ואפילו באופן אינטנסיבי, וכאן צריך רב שיהיה חלק מקבלת ההחלטות".
אילו שאלות הקשורות למוות מגיעות לפתחך?
"אני מקבל שאלות בנושא לפחות פעמיים ביום, ורבות מהן נוגעות לסוגיה של הזנת חולה. לפעמים מתברר שמבחינה רפואית הדבר הנכון הוא להפסיק את ההזנה, אבל מבחינת הלב של בני המשפחה – צעד כזה שובר אותם. לכן השאלה על עמדת ההלכה בעניין היא הנפוצה ביותר, וגם המסובכת ביותר. שאלה נפוצה נוספת היא 'המצב של ההורה מידרדר, והרופאים שואלים אותנו מה לעשות אם יהיה צורך בהחייאה והנשמה'".
גם אלה החלטות שבעבר הרופאים היו מקבלים בעצמם?
"אפשר בהחלט לומר שהמעורבות של המשפחה גדולה היום הרבה יותר. רבות מהשאלות מגיעות דווקא מרופאים, כשהמשפחה שעומדת מולם חיה בתודעה הלכתית שחובה לעשות הכול – החייאה והזנה בכל מצב, בכל תנאי ובכל רמה של ייסורים. במקרים כאלה, הרופא עשוי לבקש תיווך של רב בין הצוות הרפואי לבני המשפחה, כדי להסביר להם שזו התעללות בחולה. לעיתים לא רק שלא חייבים לעשות דבר מסוים, זה אפילו איסור".
מה עושים כשמתגלע ויכוח בין בני המשפחה?
"חשוב מאוד שכל המשפחה תגיע להחלטה מאוחדת, ולכן אנחנו בארגון צהר הקמנו צוותים של רב ועובד סוציאלי שנפגשים עם הקרובים, שומעים את הרצונות שלהם ומכירים את הנפשות הפועלות. צוות כזה מתחיל בהקשבה ובמתן מקום לכל אחד, כדי שהמשפחה תקבל את ההחלטה יחד. זה נכון מבחינה רפואית, וזה נכון עוד יותר מבחינת מערכת היחסים המשפחתית אחרי המוות. שלא נגיע לכך שחלק מבני המשפחה יאמרו 'היינו צריכים לעשות יותר', או להפך – 'סתם התעללנו בנפטר'. אלה דברים שקורים, לצערי, ולכן יש חשיבות עצומה לכך שנשב ונדבר על ההתלבטויות. זה לא פשוט, בעיקר כשיש ילד שגר בחו"ל ולא מכיר את המציאות היומיומית, אבל פתאום חשוב לו להיות חלק מההחלטה. או ילד שחזר בתשובה והוא עושה את צעדיו הראשונים ביהדות, לא יודע מה מותר ומה אסור, ומבחינתו הכול אסור. אנחנו משקיעים במצבים כאלה הרבה זמן, וכדאי להשקיע כדי שההחלטה תהיה מאוחדת".
רב שפוסק בשאלות כאלה מכריע למעשה בנושאים של חיים ומוות. איך מתמודדים עם אחריות כזו?
"בחלק מהמקרים לא ישנים בלילה. זה באמת משא כבד על הכתפיים, אבל מתן ליווי למשפחות בנקודה הזאת הוא שליחות".
הרב אריאל וידר, מראשי "אגף קדושת החיים" במכון פוע"ה, מחדד את חשיבות מעורבותו של רב בהחלטות הגורליות. "כל משפחה רוצה להרגיש שהיא בידיים בטוחות. אף רב אצלנו לא נותן תשובה לפני שהוא לומד את התיק הרפואי ומתייעץ עם הצוות הרפואי שלנו, אנחנו מתייעצים תדיר עם גדולי הפוסקים מכל החוגים, וכל זה מאפשר למשפחה לדעת שהיא קיבלה החלטות נכונות ומדויקות, ועשתה את הטוב ביותר עבור החולה.
"יש בני משפחה שאני מלווה באופן אישי כבר יותר משנה סביב הטיפול הרפואי באביהם. בימים האחרונים חלה החמרה ניכרת במצבו, ואנחנו פסקנו נגד הנשמה מלאכותית. לאחר מכן ניגש אליהם רופא דתי ושאל מדוע הם פועלים נגד ההלכה. זו אמירה קשה מאוד, והיא יכולה לשבור אנשים במצבים כאלו. לכן הם צריכים לדעת שיש להם גב הלכתי, זה מה שנותן להם את הכוח ומאפשר להישאר שלמים מתוך השבר. יש לי מאות דוגמאות של אנשים שליווינו בשאלות הכי קריטיות, וראינו איזו הקלה הם חווים. הידיעה שהיה בלתי אפשרי לעשות טוב יותר חוסכת מהם ייסורים קשים בהמשך".
אתם מודיעים למשפחה "זו ההכרעה ההלכתית", או משאירים לה לבחור בין אפשרויות?
"בני המשפחה לא רוצים לשמוע ממני את קשת הדעות, הם רוצים כתפיים הלכתיות. העובדה שהרב לוקח אחריות מסירה מהם את העול הכבד של ההחלטה. אנו מקפידים לתת הכרעה ברורה, ורק במקרים חריגים מציבים שתי אפשרויות".
גם הרב וידר מזהה נכונות גוברת לדבר בקול על מה שפעם לא העזו אפילו ללחוש. "בתקופה האחרונה אנו מקבלים פניות רבות מיישובים, מקהילות ומגופים רפואיים, שמבקשים שנגיע לשוחח איתם על שאלות הקשורות בסוף החיים", הוא מספר. "השבוע למשל היינו באוניברסיטת אריאל, ובשבוע שעבר בהדסה הר הצופים. ההרצאה המבוקשת ביותר היא 'למען יאריכון ימיך – האם בכל מחיר?', ולצד זה יש עיסוק רב בהנחיות מקדימות ובסוגיות כמו ייפוי כוח מתמשך".
אילו שאלות מעסיקות את הקהל שמגיע להרצאות כאלה?
"שמנו לב שהנקודה המרכזית היא הסבל. כולם אוהבי חיים, כולם רוצים לחיות באופטימיות בלי לחשוב על הנושאים הללו, אבל החשש מהסוף עולה כשהם רואים כיצד אנשים סובלים. יש שחוששים לדבר על סוף החיים, ויש שחוששים דווקא מההפך – שאם לא ידברו, לא ידעו איך להתמודד כשיגיעו לצומת הזה.
"כשהקמנו את הפרויקט, לא היה בארץ אף גוף מסודר שעסק בנושא הזה. לא מזמן פגשתי רופא בכיר שסיפר שמאז שקמנו, יש מודעות גדולה לעניין מצד גופים רבים. אנחנו מתפללים ל'ובילע המוות לנצח', אבל עד אז, אנחנו שואפים שאף אחד לא יישאר לבד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
