הביקור של נשיא סין שי ג׳ינפינג בתחילת דצמבר בערב הסעודית הוא הזדמנות טובה לדבר על הבעיה האסטרטגית של השכנה הגדולה שלנו מדרום.
במשך עשורים, הסעודים סמכו על האמריקנים שיבואו להגן עליהם מאיומים חיצוניים, הודות לחשיבות שלהם בשוק הנפט העולמי. שיבוש באספקת הנפט מסעודיה עלול להביא למיתון עולמי. השתלטות על המאגרים שלה יכול לתת למעצמה אזורית כוח להפוך למעצמה עולמית. תחת הנשיאים קרטר ורייגן, ארה״ב התחייבה לשמור על הסטטוס־קוו במפרץ הפרסי מפני איומים רחוקים (אז ברית המועצות) וקרובים (עיראק של סדאם חוסיין ואיראן המהפכנית). גם אחרי התפרקות הגוש הסובייטי ארה״ב המשיכה להגן על הממלכה, ויצאה ב־1990 למלחמה נגד עיראק, שפלשה לכוויית והיה חשש שתפלוש גם לסעודיה.
- נתניהו על ביקור ביידן בסעודיה: "ביטוי לשינוי העצום שחוללנו במזרח התיכון"
- השגריר לשעבר רון דרמר: נתניהו יוכל להשיג שלום עם הסעודים גם תחת ביידן
- הריבית עלתה שוב וגל ההתייקרויות נמשך: מבחינת משקי הבית, 2023 לא נראית מבטיחה
אולם מאז 2009 היחסים בין הממלכה ובין האמריקנים הלכו והידרדרו. שלושה נשיאים – ברק אובמה, דונלד טראמפ וג'ו ביידן – הבטיחו לצמצם את הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון. כל נשיא פגע בדרכו ביחסים עם ריאד.
אובמה רצה לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם איראן, ולאלץ את הסעודים והאיראנים להסכים לשלום קר במזרח התיכון. הוא האמין שאם ארה״ב תחדש את הקשרים עם איראן, לסעודים לא תהיה ברירה אלא לבקש שלום עם טהרן. אך בריאד ראו בצעד הזה בגידה. למה שארה״ב תרצה לנרמל את היחסים עם האויבת הגדולה ביותר של סעודיה?
טראמפ המטיר מחמאות על הממלכה, וביקש לחתום על עסקאות איתה ועם המנהיג שלה בפועל, נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן. אולם בספטמבר 2019, כשמתקפה בחסות איראנית פגעה במתקני הנפט שלה והשביתה 5 אחוזים מתפוקת הנפט העולמית, התגובה האמריקנית הייתה אנמית. כמה עיצומים הוטלו על איראן, שתי טייסות אף־15 ומערכות הגנה אווירית הוצבו בממלכה, וזה הכול. אחרי המתקפה הגדולה ביותר על תשתית הנפט באזור מאז מלחמת המפרץ, איראן קיבלה בסך הכול מכה קלה בגב היד. הסעודים חשבו: זה הביטחון שארה״ב מספקת?
זמן קצר אחר כך, בעימות במהלך הבחירות המקדימות של הדמוקרטים בנובמבר 2019, הצהיר ג'ו ביידן שיהפוך את סעודיה למדינה מצורעת. הממשל שלו התחייב ל״איזון מחדש של היחסים״. זה היה אות לרעה. אבל לאחר שנבחר לנשיא, הביקור שלו בקיץ 2022 בממלכה נועד לכאורה לפתוח דף חדש. אבל ביידן הגיע לא מפני שגילה את החשיבות של יחסי ארה״ב־סעודיה, אלא בגלל עליית מחירי הנפט. מה מבטיח לסעודים שכאשר מחיר הנפט ירד ל־60 דולר לחבית, וושינגטון לא תפנה לה שוב כתף קרה?
מתוסכלים מהאמריקנים, נראה שהסעודים מפתחים יכולות צבאיות אסטרטגיות עצמאיות בעזרתה של סין. בייג׳ינג וריאד משתפות פעולה בפיתוח טילים בליסטיים, וגם בקידום תוכנית הגרעין האזרחי של הממלכה. סביר להניח שריאד מפתחת את התשתית לאופציה גרעינית, אם איראן אכן תפרוץ לפצצה.
שיתוך הפעולה הצבאי עם סין מלווה בשיתוף פעולה טכנולוגי וכלכלי. סין היא הלקוח הגדול ביותר של הנפט הסעודי, וערב הסעודית מעוניינת מצידה למשוך השקעות סיניות במיזמי ענק כמו הקמת העיר ניאום בפתח מפרץ אילת, ולשתף פעולה במחקר ובפיתוח של טכנולוגיות אזרחיות כמו חקר החלל ופיתוח שוק המימן.
הבעיה של הסעודים היא שסין אינה מוכנה להחליף את האמריקנים. בייג׳ינג לא תכרות ברית צבאית עם ריאד, ולא תבטיח שתצא להגנתה נגד מתקפה איראנית. הסינים מעוניינים לסחור עם כל מדינות המזרח התיכון, ולהתעלם מהיריבויות האזוריות. למה להתחייב לסעודים ולהסתכסך עם האיראנים?
סעודיה מוצאת את עצמה בבעיה אסטרטגית. היחסים עם האמריקנים נתונים בחוסר ודאות, אך הם חסרי תחליף. הסינים מוכנים לסחור ולשתף פעולה, אך לא לתמוך בסעודים מדינית או צבאית. כשריאד מפתחת את היכולות הצבאיות שלה, הדבר רק יעודד את איראן לפתח את יכולותיה שלה – והמפרץ הפרסי כנראה ייכנס למרוץ חימוש חדש. סעודיה תמשיך להיות תקועה בין מזרח למערב.
