את הידיעה על מותה של נטע אשתו קיבל אמוץ שורק בקצה כביש 6. כל הלילה שלפני כן, בקור ובגשם, הוא הסתובב עם צוות חיפוש בחורשות שסביב מנזר בית־ג'מאל וצעק את שמה אל תוך החושך. אבל למחרת היה יום שישי, והוא החליט לנסוע הביתה לזיכרון־יעקב כדי לשוחח עם נגה, בתם בת העשר וחצי, שלא ידעה דבר על היעלמות האם, על הדאגה לה. וכשהיה בדרך צפונה, הטלפון צלצל. "מצאנו אותה", אמר לו הקול בצד השני. למשך שבריר שנייה אמוץ עוד הרשה לעצמו לשגות באשליה, אבל הבין מיד שזוהי בשורת איוב. מצאו אותה, אבל היא איננה.
זה קרה בפברואר 2010. כשנה אחר כך נתפסו המחבלים שדקרו למוות את נטע בלאט־שורק. לאחרונה הוציא אמוץ שורק לאור ספר עלילתי במהדורה דיגיטלית, "תקנון של מבטים" שמו. לכאורה סיפור על אחרים, אבל לא קשה לזהות בתוכו המון מהמחבר עצמו. הגיבורה זיוה, אלמנה מבוגרת שבעלה נהרג לאחר שעלה בטעות על מוקש, מדברת בו על מדרג השכול הבלתי מוכרז: מי שבן זוגה נפל בקרב, היא אלמנה סוג א'. אחר כך המדרג הולך ויורד, לפי נסיבות המוות. "אני נמצא שלא באשמתי בשוק הפנויים־פנויות", אומר שורק (66). "בהתחלה הייתי אלמן סוג ד' שאשתו 'אולי התאבדה', ואז הפכתי לאלמן סוג ב' או א' שאשתו נרצחה. אני ציני מאוד בעניין הזה".
אני לא חסרת אחריות, פשוט לפעמים קשה לי שהכול עליי
"זה לא גיל להתחיל לחפש אינטימיות ובן זוג. ובכל זאת, אני מנסה"
אנחנו יושבים בסלון ביתו שבזיכרון. הבית נבנה על מגרש שאמוץ רכש יחד עם נטע, אבל את השלמתו היא לא זכתה לראות. על המדף ליד הטלוויזיה ממוסגרת תמונה קטנה של שניהם. צעירים וחבוקים. על השולחן מחכה מקטרת לפיטום. אחרי אחד הפיגועים האחרונים, מספר שורק, הוא שוחח עם בתו נגה, היום בת 23, סטודנטית לתיאטרון חזותי בירושלים. "היא אמרה שהאירועים האלה מזעזעים אותה מאוד. אני חשבתי לעצמי שאחרי פיגוע, אני חושב פחות על הנרצחים ויותר על אלו שנשארים מאחור. שנשארים בחיים ונאלצים להתמודד. אני עדיין מתמודד.
"היינו באמצע הבנייה של הבית, עמד פה שלד, והמחשבה הראשונית שלי הייתה שאין לי כוח להמשיך. אבל אז החלטתי שאשלים אותו. ומה שחשבתי שיגזול ממני אנרגיה נתן לי המון כוח: היצירתיות, ההחלטות על ריצוף וכל השאר, הידיעה שאנחנו בונים את הבית שלנו גם אם נטע לא נמצאת"
"זמן קצר אחרי שנטע הלכה לעולמה, העברתי סדנת כתיבה שבאופן מקרי חצי מהמשתתפים בה חוו שכול ואובדן. הייתה לי שם תלמידה, אסתר אלכסנדר, שאיבדה שני בנים. היא אמרה לי משפט שנצרב בי: 'שכול הוא נכות, אבל מי שיקבע את אחוזי הנכות הוא אתה'. אני זוכר שאחרי השיחה ההיא בכביש 6 עצרתי בצד, וקיבלתי מיד שתי החלטות. הראשונה היא שאני אבכה ואתאבל כמה שאני רוצה, והשנייה היא שאני לא מכופף את הברכיים. לא מתחיל עכשיו לקרוס, לא שוקע. אלו היו החלטות טובות. ובאמת התאבלתי הרבה זמן. האבל הכבד שלי נמשך שלוש שנים, לא שנה".
במה הוא התבטא?
"הרבה עצב, הרבה בכי, הרבה מחשבות על נטע, דיבורים אינסופיים עליה. אני חושב שעִייפתי והתשתי את כל הסובבים אותי, והם בכל זאת הקשיבו לי בסבלנות. דיברתי את עצמי עד זוב. עזרה לי גם התמיכה של חברים ובני משפחה, במיוחד של אחותי. וגם חברי הקהילה מבית הכנסת 'ואהבת', והורי הכיתה של נגה. היו הרבה מעגלי תמיכה. אחרי שתפסו את הרוצחים, המדינה הכירה בנו כנפגעי טרור. גם זה סוג של תמיכה".
ללכת לבית אבל
נטע בלאט־שורק הייתה מורה, מטפלת בדרמה ומשוררת. היא נולדה בקיבוץ אפיקים, וחיה שנים בשוודיה ובארה"ב. אישה יפה, מעיד עליה שורק, אצילת רוח ונשמה. פעמיים בשנה נהגה לצאת לחופשות עצמאיות קצרות של התבוננות ורגיעה, וכך הגיעה גם למנזר בית־ג'מאל שליד בית־שמש. "בקיץ נטע הייתה נוסעת לחברה בארה"ב ובאביב להרדוף או למקום אחר, כדי להיות עם עצמה. ב־2009 היא הייתה עם חברה בבית־ג'מאל לכמה ימי התבודדות. בשנה לאחר מכן החברה הייתה בהודו, ונטע נסעה לשם לבדה".
כשנה לאחר הירצחה נעצרו כמה מחבלים פלסטינים שרצחו את התיירת כריסטין לוקן. במהלך החקירה הודו חברי החוליה גם ברצח של נטע. הם סיפרו כי הגיעו לאזור במכונית שגנבו, וכשהבחינו באישה מטיילת לבדה, הם דקרו אותה למוות ונמלטו.
"נטע נרצחה ביום רביעי בלילה, כשעה אחרי שהגיעה למנזר", מספר שורק. "ניסיתי להשיג אותה למחרת, והיא לא ענתה לטלפון. שלחתי הודעות טקסט והיא לא הגיבה. ביום חמישי בערב החלטתי לנסוע לראות מה קורה. אז גם קיבלתי הודעה מהמשטרה, שהתקשרו אליהם מהמנזר לומר שהיא לא חזרה לישון ולא יודעים היכן היא. ירדתי לשם וארגנתי את החיפושים".
הנרטיב החלופי על נסיבות מותה של נטע, הוא אומר, התקבע בעקבות ציטוט של "פתולוג משטרתי אידיוט אחד, שאמר שהוא לא יודע אם זה היה רצח או התאבדות. וכך כתבו בכל כלי התקשורת. זאת הייתה שטות גמורה. כלי תקשורת מקומי, שנסגר מאז, כתב שהיא התאבדה, וכולם הסתכלו עליי כאילו אני מי־יודע־מה. ביד שלי כבר הייתה אז הודעה של המשטרה שמנהלים חקירת רצח. עד היום מזכירים בכל מיני מקומות את העובדה שחשבו שהיא התאבדה. אז מה אם חשבו. זאת פורנוגרפיה של השכול. מה ההתעסקות הזו עם ה'חשבו שאולי'".
וכשהתרחש המעבר הזה מ"מוות שנסיבותיו לא ברורות" להיותך אלמן טרור, הרגשת שינוי ביחס של הסביבה?
"כן. לפני כן הרגשתי שחלק מהאנשים מסתכלים עליי במבט קצת עקום, וזה גם היה אחד הבסיסים לספר שכתבתי: הרגשתי שמסתכלים עליי. אף אחד לא אמר שום דבר, אבל היו מבטים.
"לנטע היה ביטוח חיים, וכשהייתי צריך להפעיל אותו, אמרו לי שאם היא התאבדה לא אקבל את דמי הביטוח. לכן ביקשתי אישור רשמי של המשטרה לכך שמתנהלת חקירת רצח בנוגע למוות שלה – וקיבלתי. אבל לא יכולתי ללכת ברחוב, לנפנף בנייר הזה ולומר לאנשים שמסתכלים עליי במבט עקום שיש לי הוכחה ממוסמכת. בדיעבד, זה היה זמן להתחזק. לומר לעצמי שאני יודע מה האמת, ולא צריך להוכיח אותה לכל העולם".
היו עוד כמה יעדים ששורק הציב לעצמו כבר בהתחלה. "היינו באמצע הבנייה של הבית, עמד פה שלד, והמחשבה הראשונית שלי הייתה שאין לי כוח להמשיך איתו. רציתי למכור אותו, אבל אז החלטתי שלא. שאני אשלים אותו. ומה שחשבתי שיגזול ממני המון אנרגיה נתן לי המון כוח. היצירתיות, ההחלטות הנדרשות על ריצוף וכל השאר, הידיעה שאנחנו בונים את הבית שלנו גם אם נטע לא נמצאת. ובעצם, מה האופציה שלי, להישאר בדירה שכורה כל החיים? זו הייתה מלאכה שצריך לגמור". גם היחידה שיועדה להיות הקליניקה של נטע נבנתה, והיא מושכרת עכשיו לאחרים.
דבר נוסף שעזר לו, הוא מספר, היה מלאכת הכתיבה וההוצאה לאור של חוברת זיכרון לנטע. "מישהו חכם אמר לי בשבעה לשבת ולכתוב. לאנשים שחווים אובדן אני אומר – קודם כול, להתעסק בעשייה. להיות ביצירה של משהו. וגם – לשוב לעבודה. יומיים אחרי סוף השבעה חזרתי להנחות סדנת כתיבה בתל־אביב. אני זוכר שעליתי על הרכבת לשם והרגשתי שאני מתנהל בערפל. המשתתפים בסדנה לא ידעו מה להגיד, והרגשתי שגם לי אין מילים. אז אמרתי להם: בואו ננסה לכתוב. היה לי קשה לעבור את השעה וחצי הזו, אבל כשיצאתי משם הרגשתי שעשיתי את המעשה הנכון. שהייתי צריך לחזור לעבודה".
וגם הייתה לך ילדה.
"והייתה נגה. קראתי לזה מטרות התגייסות – הרגשתי כאילו אני חותם קבע עכשיו, והיחידה שלי כוללת את נגה ואותי. ידעתי שאסור לי לחשוב בכלל בכיוון של שקיעה, כי אני צריך לדאוג לה".
עד כמה קשה לגדל ילדה מתבגרת לבד?
"לא נעים לי לומר, אבל זה מאוד… יש בזה הרבה".
עמדת לומר – מאוד כיף?
"כן. זה נשמע נורא, כי אני כמובן לא שמח שנטע איננה. נגה היא ילדה חמודה וחכמה מאוד, עם אינטליגנציה רגשית של אישה בת חמישים. היא מרתקת באמת, ילדה אוצר. לאוצר הזה היו שני שומרים, שאחד מהם הלך ונשאר אחד. ראיתי את עצמי תמיד כשומר האוצר. הפכתי את סדר העדיפויות של החיים שלי ושמתי אותה בראש. היו פרויקטים שלא לקחתי על עצמי, סדנאות שלא העברתי, כי החלטתי להיות כאן תמיד, לתת לה ארוחת צהריים ולהיות איתה אחרי הצהריים. לא הסכמתי שהיא תהיה ילדת מפתח. זה נשמע אולי אירוני, אבל גם לא היו לי ויכוחים על דרך החינוך שלה. חינכתי אותה איך שרציתי, וזו הייתה ההשקעה הכי טובה שעשיתי בחיים.
"אני חושב שכל מי שחווה אובדן צריך להגדיר לעצמו מטרות – כמו שלי היו הגידול של נגה, העבודה, ובהתחלה גם בניית הבית. כי באמת זה כואב מאוד, זה חורבן. לא שאני שופט, אבל יש אנשים ששוקעים בשכול, וזה לא טוב. א־לוהים ציווה לנו את החיים, ולא סתם. זו צריכה להיות החלטה מושכלת, להמשיך הלאה. כי בהתחלה, בלב, בא לך רק לשכב במיטה ולא לקום".
"רוב הערבים שאני מדבר איתם רוצים לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב הביתה, לשבת בנחת עם האישה והילדים. רוב היהודים – אותו דבר. מי שמציתים את האש הם קיצוניים. מי שרצח את האישה שלי הוא פסיכופת. בהתחלה כעסתי מאוד על כל הערבים. היום אין לי תחושות כאלו"
ליפול לבור השחור.
"בדיוק".
מאוקיינוס לענן
אמוץ שורק נולד בקיבוץ סעד בנגב, ובנעוריו עברה משפחתו למושב נחלים. את הכיפה הוריד אחרי הצבא, אבל "מאז אני הרבה יותר מאמין בא־לוהים", הוא מציין. "תפסתי את הדת כסוג של כפייה. אם אתה לא עושה מה שצריך, בסעד או בנחלים, כולם מסתכלים עליך ומודדים אותך. אחרי שהורדתי את הכיפה בזעם ובהתנגדות, הדרתי ממש את רגליי מכל מה שקשור לדת. היה בי כעס. נטע, שהייתה חילונית, התחילה לבקר בבית הכנסת של הקהילה הקונסרבטיבית כאן, 'ואהבת'. היא הציעה שאולי אבוא גם, ואני אמרתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בבית כנסת. אבל מתישהו הסתקרנתי, כי היא הייתה אישה חכמה, ורציתי להבין מה היא מוצאת שם. אז הלכתי לקבלת שבת, ואני זוכר את הרגע הזה, אפילו שעברו מאז 15 שנה. הרגשתי שנחה עליי יד א־לוהים. שחזרתי הביתה, אבל ממקום טוב. התחלתי להיות חזן בבית הכנסת, וחזרתי לקרוא בתורה. נטע הפסיקה ללכת בשלב מסוים, אבל אני אוהב את זה עד היום".
הוא עסק בעבר בטכנאות נוף, החזיק עסק קטן לגינון, ואז הלך ללמוד מדעי המדינה, היסטוריה ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן. במשך תקופה הוא ערך וכתב בעיתונים חדשות, גלובס, העולם הזה ומעריב, ולאחר אחד מגלי הקיצוצים עזב את העיתונות והחל לערוך ביוגרפיות ולהעביר סדנאות כתיבה. "זה היה פחות או יותר כשהתחיל הרומן שלי עם נטע", נזכר שורק. הוא היה אז בן ארבעים, עדיין רווק. הם נפגשו ב"מעין בליינד דייט", והוא התאהב כמעט מיד. "הפגישה בינינו הייתה נס".
נטע עבדה בשנה האחרונה לחייה כמחנכת בבית ספר יהודי־ערבי בכפר־קרע. "היא האמינה מאוד בדו־קיום, וארגנה מעגלי שיח לנשים יהודיות וערביות", מספר שורק. הרצח, הוא מבקש להוסיף, לא שינה את דעותיו הפוליטיות: "אני חושב שההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה טעות, ואני אומר לך את זה למרות שאת גרה שם. מצד שני, אני גם חושב שאם נצא משם לא יהיה שלום גדול. מה שתוקע אותנו הוא העבר שלנו. אנחנו עם הנרצחים שלנו והם עם הנכבה שלהם. אילו יכולנו להניח בצד את הכאבים ולדבר היינו מסוגלים להגיע להסדר, אבל כל עוד כל צד מתבצר בעבר שלו, זה לא יקרה ואנחנו נמשיך לשפוך זה את דמו של זה.
"אני חושב שהערבים כאומה פספסו המון הזדמנויות. רוב הערבים שאני מדבר איתם רוצים לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב הביתה, לשבת בנחת עם האישה והילדים. רוב היהודים – אותו דבר. מי שמציתים את האש הם קיצוניים שלא מסתדרים עם עצמם. מי שרצח את האישה שלי הוא פסיכופת. בהתחלה כעסתי מאוד על כל הערבים. הרגשתי שאם אראה את הרוצחים ויהיה לי נשק ביד, אני אירה בהם. היום אין לי תחושות כאלו".
בחלוף השנים, עדיין עולות מחשבות על רגעיה האחרונים?
"השתדלתי לא להתעסק בזה. אלה מחשבות כואבות מאוד. לפעמים זה עולה ואני דוחף את זה ממני, מציב מחסום. יחסית לגבר אני די חפרן, אבל אני לא חושב שזה משהו שכדאי להרהר בו. אמא של נטע התעסקה בזה שנים, ואני לא חושב שזה עשה לה טוב".
הוא גם לא הלך לצפות בדיוני המשפט של המחבלים. "לא רציתי לראות אותם יושבים שם ומחייכים. זה או להתעלם, או להרוג אותם. ההורים של נטע היו בדיוני המשפט, אני לא ראיתי את המחבלים עד היום, לא מוכן להתעסק בזה. גם ככה הכול כואב מאוד. זה כמו לשחות בתוך אוקיינוס של כאב: אין לך מושג מתי זה ייגמר ואיזה עומק יש תחתיך, אתה פשוט שוחה ושוחה כדי לא לטבוע. בהתחלה אתה קם ליום שחור, הולך לישון וקם לעוד יום שחור, ואתה רק יודע שאתה עומד, עומד יציב, הבת שלך איתך, אתה הולך לעבוד וזהו".
"אני מטייל הרבה עם חברים, שר במקהלה. ועדיין יש כל הזמן עצב. הכאב הוא כמו חוליית מחבלים. הם יושבים בשקט, ומדי פעם מתנפלים. אבל אתה לומד לא להילחם בתחושות האלו. אתה משלים עם זה. זה גם חלק מחיינו בארץ הזו"
שלוש שנים היית באבל, ואז?
"האבל המשיך, אבל הוא נעשה קל הרבה יותר. הפך לסוג של ענן. בהתחלה אלו היו שמיים חשוכים, אחר כך העננים התחילו להתפזר. לאט־לאט יצאה השמש. נשאר ענן אחד שנמצא שם תמיד – לפעמים הוא גדול, לפעמים הוא קטן. זה תלוי. בימים לפני האזכרה, בימים אחריה; אם מזכירים אותה, אם מדברים עליה; אם אני לבד בשמחות משפחתיות, בחגים. יש רגעים כאלה".
אתה חושב על נישואין?
"זו שאלה מעניינת. היו לי כל מיני מערכות יחסים לא ארוכות, איכשהו עד היום זה לא הסתדר, ואני שואל את עצמי אם זה כי עוד לא מצאתי את המיועדת, או שהלב שלי לא נפתח עד הסוף. הייתי שמח להתחתן שוב. אנשים בסביבתי החילונית שואלים למה צריך חתונה דווקא, אבל עם כל המורכבות של מוסד הנישואין, אני מאמין בו מאוד. הייתי רוצה לעמוד שוב תחת החופה, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".
יש לך קשר עם שכולי טרור אחרים?
"לא, לא בא לי. תודה רבה. כשמציגים אותי בפני מישהו חדש ואומרים 'זה אמוץ שאשתו…', אני מפסיק את הדובר ואומר: אני לא אמוץ שאשתו, רק אמוץ. לא בא לי להיות מתויג".
וואלק, מותר לשמוח
בספר שכתב, אומר שורק, הוא הפר את הנחייתו־שלו לתלמידיו בסדנאות הכתיבה. "אני אומר להם 'תחשבו מה המסר', אבל לא צייתי להוראה של עצמי. זה היה סיפור שהתפתח, כמו תרפיה בשבילי. רציתי לספר על הכאב. רציתי לספר איך אנשים חיים לפעמים בשקר – משקרים לעצמם ולאחרים, חיים בהכחשה. בעשור האחרון הורדתי מעצמי הרבה פסאדות, הסרתי את כל מה שלא אמיתי וגוזל אנרגיה. בסוף הספר יש קצת הפי־אנד שבכוונה השארתי פתוח. למרות כל הכעסים והנטירות, תמיד אפשר למצוא את הדרך זה לזה. אולי זה המסר.
"סיימתי את הכתיבה לפני כמה שנים, אבל השתהיתי בהוצאה לאור. בסוף הוצאתי רק ספר דיגיטלי בחנות הספרים 'עברית' של ידיעות אחרונות. נהניתי מאוד לכתוב אותו. זו הייתה הדרך שלי להוציא הרבה דברים החוצה. גם כאב וגם צער".
בין השורות של ספרו, ובאופן די בולט, עולה ביקורת על החברה הקיבוצית, אבל שורק דווקא אומר שהוא לא מרגיש שהנושא בוער בו. "יש לי משקעים מהלינה המשותפת, אבל כולם כבר נהיו קוטרים על זה. בלינה המשותפת גם היה כיף גדול", הוא קובע. "יש מי שאומרים שהקיבוץ היה הדבר הכי שמח בחיים שלהם, ויש כאלו שמדברים על הקשיים. לי יש זיכרונות נפלאים מהקיבוץ וגם משקעים, ואני מניח שכך היה גם אילו הייתי גדל בעיר. אני גאה מאוד בעבר הקיבוצי שלי. ב'תקנון של מבטים' לקחתי זווית מסוימת שלא משקפת את כלל החוויה שלי מהקיבוץ, והקצנתי אותה. בשקלול כל הזיכרונות שלי מסעד, אתגעגע לתקופה הזאת כל חיי".
אתה מדבר הרבה על החשיבות של חזרה לעבודה אחרי השכול, אבל חלק גדול מהעבודה שלך נעשה לבד, מול המחשב. זה מספיק כדי להחלים?
"צריך באמת גם לצאת. אני מטייל הרבה עם חברים, שר במקהלה. ועדיין יש כל הזמן עצב. הכאב הוא כמו חוליית מחבלים. הם יושבים בשקט, ומדי פעם מתנפלים. אבל אתה לומד לא להילחם בתחושות האלו. כשאתה נאבק הן רק מתעצמות. אתה משלים עם זה. בתור ציוני שרוף אני אומר שזה גם חלק מחיינו בארץ הזו. חבל, אבל זה עדיין חלק ממחיר החיים כאן".
כשאני שואלת אם הוא מרשה לעצמו לפעמים לחשוב איך החיים היו נראים אם נטע הייתה, העיניים שלו מתנוצצות. לא כדימוי; הן באמת מתנוצצות. "אני חושב על זה הרבה. בעוד חצי שנה היינו חוגגים את חתונת הכסף שלנו. אהבתי אותה מאוד, ואני חושב שהיינו מתפתחים ביחד – וואלק, זה באמת היה יכול להיות נחמד.
"אבל אם אני חושב בפיכחון, בלי להווריד את המציאות – לאבד את נטע היה דבר נורא, אבל אני לא יכול להתכחש לכך שקרו כל מיני דברים שלא היו קורים אם היא הייתה פה. לא הייתי הולך ללמוד תואר שני, לא הייתי חושב על דוקטורט, הייתי עסוק יותר בפרנסה. הקשר שלי עם נגה תמיד היה טוב, אבל היום אני חושב שהוא די נדיר ביחסים של הורים וילדים. עמוק וקרוב.
"לפני שנה או שנתיים, בסדנה של מעגלי הקשבה, עלתה האמירה שכאשר אנחנו מאבדים מישהו קרוב לנו מאוד, אנחנו מקבלים משהו מעצמנו. אני מרגיש שבמהלך השנים האלה, שהיו לא פשוטות, משהו בי התחזק. וככל שאני מתחזק, אני מתעסק פחות במה שקורה בחוץ. לא ב'הוא אמר לי והוא עשה לי', וגם לא במה אמר לפיד ומה סמוטריץ'. בזוגיות יש משהו מרפד ונוח, וכשאתה לא בזוגיות ולא מרופד, אתה מתמודד עם כל מיני סוגיות אישיות ופותר אותן".
אתה חולם עליה עדיין?
"כן, לא פעם. מותר להתאבל כמה שרוצים בלי שאף אחד יאמר די, ומותר גם לשמוח. ומותר גם לפעמים להשאיר את המתים מאחור. אנחנו לא בוגדים בהם כשאנחנו בוחרים להמשיך הלאה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
