עידו התעורר בבית הילדים, אכל עם חבריו ארוחת בוקר, ושמע את הוראת המטפלת להישאר במקום. יש עוצר, לא הולכים היום להורים. לקראת הצהריים, כשהעוצר הוסר, הכלניות המשיכו לסייר בג'יפים בקיבוץ, חילקו לילדים סוכריות, שיחקו איתם בכדור – אבל את הסליק המקומי הם לא מצאו ב"שבת השחורה", ולא בכדי. קיומו של מחסן הנשק הסודי היה ידוע לחמישה חברים בלבד, אחד מהם אביו של עידו. "הם היו מובילים חלב במשאיות לתנובה, וכשהגיעו לתל־אביב היו מטמינים בין כדי החלב נשק, ובין שקי הזיבול חומרי נפץ".
ב־1988 ערך קיבוץ משמר־השרון טקס לפתיחת הסליק, שהפך לחלק ממוזיאון המורשת המקומי. רבים מהחברים הוותיקים גילו על קיומו באיחור של כארבעים שנה. הסליק במשמר־השרון – אחד מ־23 סליקים של ארגון ההגנה – נחפר בשנת 1940 ("נולדנו יחד", אומר עידו). ארבעה מטרים עומקו, 5.5 מטרים אורכו, 3.5 מטרים רוחבו. מעליו נערמו שני מטרים של אדמה, ועליה נבנה דיר קליטה לעגלים שנולדו ברפת ממול. כשהופכים את האבוס בדיר מתגלה פתח, שמוביל לסולם צר וקשה לטיפוס באורך ארבעה מטרים. עידו, לצד תפקידו כמנהל הארכיון בקיבוץ, מדריך קבוצות בסליק ובמוזיאון המקומי, בתור תחביב. למרבה הצער, הקיץ נפרץ הסליק, ואף נגנב ממנו נשק.
"הערצנו את יאיר פלד, מפקד סיירת הצנחנים. יום אחד יצאנו למסע חוליות, וכשסיימנו את הניווטים וחזרנו למאהל, יאיר לא חזר. היה כבר חשוך, ואני זוכר פייפר שהסתובב וקרא לו במכשיר הקשר. בבוקר התחלקנו לחוליות, ואחת מהן מצאה את הגופה בנחל סרפד"
ראשיתו של קיבוץ משמר־השרון בתשעה בחורים ובחורה אחת שהתלכדו סביב מאיר רויטמן והקימו ב־1924 את קבוצת "משמר". הם יצאו לסייע כפועלים בבקעת יבנאל, אך כעבור שנה נגמרה העבודה שם. הקבוצה, שהכפילה בינתיים את כוחה, עברה לסלילת כבישים בשכונת קריית־שמואל בטבריה ולנטיעת פרדסים ובננות באחוזת מלצ'ט. החברים גרו ליד מגדל, ורובם חלו בקדחת וחטפו דיזנטריה, עד שהרופא המיתולוגי הלל יפה המליץ להעביר אותם. תחנתם הבאה הייתה פרדס "גן רש"ל" בהרצליה, שנקרא על שם רחל, שרה ולאה – נשותיהם של המשקיעים האמריקנים שרכשו את הקרקעות. במרחב של 700 דונם נטעו חברי הקבוצה פרדסים עבור המשקיעים, כשבחלק מהשטח ניתנה להם חירות חקלאית לגידולים לטובת עצמם. הם התאמנו בגידולי גן ירק, הקימו משתלה של עצי פרדס ועצים נשירים, והתכוננו לעלייה לקרקע במקום לא ידוע. כעבור שבע שנים הוצע להם להתיישב בעמק חפר.
ב־16 ביוני 1933 הגיע לעמק כוח החלוץ של הגרעין, לצד חלוצים נוספים שהקימו את כפר־חיים – על שמו של חיים ארלוזורוב, שנרצח באותו יום. ב־1934 הצטרפו לקיבוץ משמר גם המשפחות, ובהן בני הזוג רחל ואלימלך ליבנה (ברזובסקי במקור), שהכירו בגרעין גורדוניה שעלה מפולין. הם נישאו בקיבוץ משמר־השרון שנה לאחר מכן. "המבנה הראשון שהוקם פה היה מגדל מים, ואחריו בית הילדים, שנתן הגנה מיתושים ומכדורים", מספר בנם. משמר הפך למשמר־השרון באדיבות ועדת השמות, "כי מהמגדל רואים את אזור השרון כולו".
עידו זוכר את עמדות השמירה מול הקיבוץ ("הן הוצבו שם כבר ב־36', בימי המרד הערבי הגדול"), את הכפר הערבי שישב בין משמר־השרון לקיבוץ מעברות שעל שפת נחל אלכסנדר, ואת הנשים הערביות שהיו יורדות לכבס בנחל ("אז עוד היו בערוץ הזה מים כל השנה"). תתפלאו, אבל את הלינה בבית הילדים הוא דווקא אהב מאוד. "אלה עם הטראומות? לא יודע מאיפה זה בא. עשינו חיים משוגעים בקיבוץ, היינו ילדי טבע. פרחחות מכל הכיוונים, חוויות שלקחנו איתנו לכל החיים".
חוויה מיוחדת במינה זכורה לו מליל 29 בנובמבר 1947. "בקיבוץ היו שני מקלטי רדיו – אחד אצל ישראל הלר, ואחד במועדון. החברים התחילו להתרכז ליד שניהם, ואותנו הילדים השכיבו לישון כרגיל. באמצע הלילה העירו אותנו. הדליקו מדורה ענקית ליד חדר האוכל, וההורים שרו ורקדו. כשהאש דעכה, כמה מהאבות לקחו אותנו על הכתפיים וקפצו מעל הגחלים. אני זוכר השתוללות עצומה של ההורים, ושל הנוער שכבר הבין".
את המלחמה שפרצה מיד אחרי הצבעת האו"ם ילדי הקיבוץ לא הרגישו כמעט. "רוב האבות כבר לא היו מגויסים, ואנחנו עוד היינו צעירים. אבל חבר אחד מהקיבוץ, חיים הופנברג, נהרג במלחמה". עשור לאחר מכן התגייס עידו לסיירת הצנחנים, ושירת תחת פיקודו של המ"פ יאיר פלד.
"יאיר היה בן קיבוץ יגור. הערצנו אותו. יום אחד יצאנו למסע חוליות באזור שבטה, והוא עבר לבדו בין החוליות. כשסיימנו את הניווטים וחזרנו למאהל, יאיר לא חזר. חוליה אחת אמרה שהוא היה אצלה, ולחוליה הבאה לא הגיע. היה כבר חשוך, ואני זוכר פייפר שהסתובב וקרא לו במכשיר הקשר. בבוקר התחלקנו לחוליות, ואחת מהן מצאה את הגופה בנחל סרפד". פלד, התברר, נרצח בידי בדואים שכנראה שימשו ככוח מודיעיני בשירות המצרים. "הירייה הראשונה פגעה בגבו, והוא לא היה יכול לברוח. הקמנו שם גל אבנים. לפני כעשרים שנה קיבוץ יגור החליף את הגלעד שלנו במשהו מסודר, ואנחנו הגענו לטקס".
עידו יצא לקצונה, פיקד על מחלקה בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, ובהמשך עבר לחטיבה האזורית בשרון. את רבקה בן־יהודה, תל־אביבית במקור, הוא הכיר בקיבוץ אחרי שהגיעה לכאן כחיילת ונשארה בשל"ת. הם התחתנו בתחילת 1967, ולא, לא היה ספק שהם יבנו את ביתם במשמר־השרון.
במלחמת ששת הימים היה עידו סגן מפקד פלוגה שנשלחה לג'נין. "נסענו משם לראות את הכותל. עברנו ברחובות הצרים, לפני שהורידו את שכונת המוגרבים. היה מדהים, התרגשות עצומה אף שאנחנו לא דתיים". במלחמת יום הכיפורים הגדוד שלו ישב מול הירדנים. "הם לא התערבו, אז לא נלחמנו. הורידו אותנו למצרים, שם כבר היו לנו חילופי אש כמעט בכל יום עד להפסקת האש. שלושה חברי קיבוץ שלנו נפלו במלחמה, מתוכם שני אחים".
ב־2005 הגיעה למשמר־השרון ההפרטה, המכונה כאן "שינוי אורחות החיים". "בעקבות משבר המניות וההסתבכות הכלכלית של הקיבוצים, העבירו לבנקים את כל קרנות הגמל שלנו. בכל זאת יש לנו פנסיה כי התחילו להפריש מחדש. מה גם שעם הביטוח הלאומי אפשר להזדקן בכבוד". מי ביקש עין טובה ולא קיבל
עם שחרורו השתלב עידו בעבודת המשק – בהתחלה בענף הבננות, שהוא ריכז במשך שנה וחצי, ואחר כך היה ממקימי ענף הכותנה בקיבוץ. בין המלחמות הספיק ללמוד כלכלה ומִנהל חקלאי ברחובות. "בחורף 72'־73' הייתה קרה גדולה מאוד, בחצות הלילה הטמפרטורה ירדה לאפס מעלות, וזה חיסל את הבננות. מרכז המשק אמר שעם המים של 200 דונם בננות אפשר לגדל 800 דונם כותנה. אז הלכנו והרחבנו את ענף הכותנה על כל השטח. הבננות כבר לא חזרו".
איחוד הקבוצות והקיבוצים גייס אותו לתפקיד הגזבר. עידו עושה סדר בתולדות הסכסוך בתנועה הקיבוצית, ומסביר את החיבור מחדש: "בהתחלה היה חבר הקבוצות, שכלל את הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי. התפיסה האידאולוגית שם דיברה על קבוצה קטנה, 200־300 חברים לכל היותר, עם יחסים קרובים". אחרי הפילוג בשנות החמישים הקימו פורשי הקיבוץ המאוחד ותומכי מפא"י את איחוד הקיבוצים, שהתפיסה האידאולוגית שלו לא הגבילה את מספר החברים בכל קיבוץ. אחרי כמה חודשים הם התאחדו עם חבר הקבוצות, וכך קם איחוד הקבוצות והקיבוצים. רגע, יש עוד. בזמן שעידו היה הגזבר, התאחד הגוף הזה עם הקיבוץ המאוחד, ונוצרה התנועה הקיבוצית המאוחדת. עידו היה האיש שאיחד את הגזברויות והפך לגזבר הראשון של מה שקראו אז התק"ם, והיום התק"ץ. השורה התחתונה? בדיחת שני בתי הכנסת על אי בודד, גרסת הקיבוצים.
בהמשך היה עידו הגזבר של משמר־השרון, מנהל המאפייה המפוארת של הקיבוץ ומנהל של עוד סדרת מוסדות אחרים. בין לבין פינק את עצמו בשנה נוספת בענף הכותנה, "ועד היום כשאני רואה טרקטור חורש בשדות, מתחשק לי לבקש מהנהג שייתן לי לעלות במקומו".
רבקה עבדה כגננת בבתי הילדים "אחרי שהספיקה לקטוף לא מעט גלדיולות בענף הגדול שהיה כאן". בהמשך הייתה לרכזת חינוך ורכזת חגים ותרבות. ועכשיו? מה עושים בפנסיה בקיבוץ? עובדים. שניהם עובדים בארכיון. עידו כתב עד כה יותר משלושים ספרים היסטוריים על משמר־השרון, והוא כעת בעיצומו של ספר חדש על תולדות ענף הפרחים ועצי הפרי במקום ("היינו מהראשונים בארץ בתחום האבוקדו והמנגו המסחרי"). ויש כמובן ריקודי עם, תחביב שהחל אצלו בגיל 14, ועד היום הוא מתמיד בו פעמיים בשבוע לפחות ("הופענו בפסטיבל כרמיאל, ובחגיגות העשור למדינה הופענו בפסטיבל דליה").
חדר האוכל בקיבוץ עדיין פעיל, בתי הילדים כבר לא. "שני הגדולים שלנו עוד גדלו כמוני. הנוהל היה שהילדים נשארים עם היולדת שלושה־ארבעה חודשים, ואז עוברים לבית הילדים. היינו משכיבים אותם שם לישון, ובאמצע היום הייתה 'שעת אהבה', שבה יכולנו לבקר אותם. אבל היה ויכוח גדול, ובסופו הקיבוץ עבר ללינה משפחתית. סגרנו את המרפסת לטובת חדר שינה, ואת החדר שלנו נתנו לילדים. בהמשך הקיבוץ אישר הרחבה לבתים, והילדים הבאים כבר גדלו לתוך עידן של לינה משפחתית".
ב־2005 הגיעה למשמר־השרון ההפרטה, המכונה כאן "שינוי אורחות החיים". עידו: "בעבר הייתה לחברים קופת גמל, אבל בעקבות משבר המניות וההסתבכות הכלכלית של הקיבוצים, העבירו לבנקים את כל קרנות הגמל שלנו. בכל זאת יש לנו פנסיה כי התחילו להפריש מחדש, הפעם לקרן פנסיה. מה גם שעם הביטוח הלאומי אפשר להזדקן בכבוד". מי ביקש עין טובה ולא קיבל.
להפרטה הסופית קדמו כמה הפרטות משנה. כך היה בחדר האוכל ("לפני כן זרקו המון מזון, כי כשזה בחינם לוקחים סתם, אז הוגדר לזה תקציב וחויבת לפי מה שאכלת. בסוף עשו מחקר והתברר שהבזבוז דווקא לא היה גדול כל כך"), אחריו בחשמל ובכלבו ("בהתחלה לא הייתה הקצבה של מוצרים, אז אנשים לוקחים גם אם לא חייבים"), ולבסוף בכל התחומים.
מכל ענפי החקלאות הרבים שהיו במשמר־השרון נותרו היום כ־250 דונם בריכות דגים, 550 דונם אבוקדו, כ־600 דונם פרדסים, והענף הגדול ביותר – גידול עופות לבשר פטם, שמייצר יותר מ־9,000 טון בשנה. והמאפייה שעידו עמד בראשה? איננה. "'דגנית' הייתה מאפייה גדולה שהוקמה כבר ב־1936. באוקטובר 1996 פרצה שם שרפה והכול הלך. הייתה שם נקודה רגישה שמדי פעם חיברה חימום עם שמן וגרמה לדלקות קטנות, אבל זה תמיד קרה כשאנשים עבדו במאפייה והם כיבו מיד את האש. השרפה הזו פרצה בליל שישי, אחרי שכל העובדים התפזרו".
בקיבוץ התלבטו אם להקים מחדש את המאפייה בכספי הביטוח, "ופה אני האשם, כי הכרעתי נגד. המאפייה דרשה הרבה מאוד ידיים עובדות ועבודה מאומצת בלילות. זה לא מתאים לקיבוץ, בטח לא בסוף שנות התשעים. אנשים לא רצו את התורנויות האלה של קליעת חלות לשבת. זה לא היה רווחי מספיק, לטעמי". במקום זה הושכר המבנה לחברה חיצונית. "דמי השכירות היו גבוהים מהכנסות המאפייה, ולא דרשו כל מאמץ מצד החברים".
בקיבוץ התלבטו אם להקים מחדש את המאפייה בכספי הביטוח, "ואני הכרעתי נגד. המאפייה דרשה הרבה מאוד ידיים עובדות ועבודה בלילות. אנשים לא רצו את התורנויות, וזה לא היה רווחי". המבנה הושכר, "ודמי השכירות היו גבוהים מהכנסות המאפייה, ולא דרשו כל מאמץ"
אנחנו יושבים במרפסת הנעימה. הנכד ים מגיע, וסבתא רבקה מגישה לו ארטיק ביתי. הבית עמוס חפצי אספנות עתיקים שרבקה אוצרת. חרמש ומגלים, סיפולוקס ומימיות, וגם גלגל ממקלע שעידו הביא מסואץ. המוזיאון במשמר־השרון, אגב, מבוסס על חפצים שלה. המצלמה שלנו לא מפסיקה לצלם, וזה שמאחוריה לא חוסך בקולות התפעלות, משל היה ילד בחנות ממתקים.
שלושה מילדיהם של עידו ורבקה נשארו בקיבוץ, ובת אחת עברה לקדימה. ההורים גרים מאז 1968 בבית הזה, שמשקיף היום על חורשת היובל: "לרגל חמישים שנה לקיבוץ שתלו כאן עצים מחמישים סוגים שונים". בחורשה הקסומה הם קיימו חגיגות בר מצווה ובת מצווה לילדיהם ולנכדיהם, וגם החתונות התקיימו כאן. היום האיקליפטוסים והאורנים בסכנה; מייעדים את השטח לבנייה. עידו ורבקה חרדים במיוחד לגורלו הצפוי של האיקליפטוס הצמוד למרפסת – "איקליפטוסה" כלשונם המבודחת, נוכח קווי המתאר הנשיים של העץ. "עשינו 'שיוך דירות', כל משפחה קיבלה 350 מ"ר אדמה, והשטח שלנו נגמר בקו הפרגולה. האיקליפטוסה שרבקה שתלה היא למעשה לא שלנו".
בחורשת היובל התקיים לאחרונה טקס הוקרה לחברי הקיבוץ ששירתו בהגנה. עידו הופתע לגלות שלא פחות מ־110 חברים וחברות זכו באות הארגון – אף אחד מהם כבר לא בחיים. "אני לא יודע אם יש עוד קיבוץ עם כזה סדר גודל של אנשי ההגנה. הופתעתי לגלות שמות של שישים חברים, ביניהם אבא שלי, על נייר רשמי של משטרת היישובים, הנוטרים. יש לנו תמונה שלהם מתקופת המאורעות, עם קצין אנגלי שמאמן אותם. ההגנה כמובן ניצלה את העניין לאימונים גם עבור מי שלא היו נוטרים".
אלימלך ליבנה כתב בספר זיכרונות פרק על ההגנה, ותיאר את משמר־השרון כתחנת חובה לכל מי שהתגייס לארגון. בכל מגדל שמירה ישבו בחור ובחורה – הוא מפעיל זרקורים, היא על מכשיר האיתות. הרבה התכתבויות עברו שם בין יישובי העמק הרחוקים זה מזה, שנים לפני עידן הוואטסאפ. עידו ורבקה מקווים לזכות לשמר את המקום כפי שהוא, ומי יודע, אולי גם השמחות של הנינים ייחגגו במרחב הירוק של הקיבוץ, שעבור עידו סימל תמיד דבר אחד פשוט – חופש.
