אני בוהה בהקדשה שבעמוד הראשון של "יקיצה", ספרו החדש והאישי ביותר של ניר ברעם, וכמו שציפיתי, היא קצרה ותמציתית. "לזכרו של אורי", נכתב שם, שלוש מילים ענייניות שמסתירות מאחוריהן את הסיפור הטראגי שילך וייפרש במהלך הקריאה. סיפור שמתחיל בפסטיבל סופרים מהודר במקסיקו, חוזר לחברות אמיצה בין ילדים בשכונת בית־הכרם בירושלים, ומסתיים במותו של יואל, הילד שהפך לגבר. חברו הטוב של המספר.
אותו יואל הוא בן דמותו של אורי בסון, חברו הטוב של ניר. לפני שלוש שנים הוא התאבד, לאחר שהלך ושקע בדיכאון קשה. "אבל זה לא באמת אורי, כן? זה חייב להיות ברור בכתבה. שמונים אחוזים מהסיפור הם בכלל דמיוניים", על המשפט הזה חוזר ניר שוב ושוב במהלך השיחה, גורם לי להיזכר בריאיון שנערך איתו לפני ימים אחדים בגלי צה"ל, ואיך גם שם השמיע את המילים הללו. "ממה בדיוק אתה בורח?", שאל אותו אז המראיין רינו צרור, וניר, בהיותו הדובר החלקלק שהוא, הצליח להסיט איכשהו את הנושא. אבל עכשיו, כשהוא יושב מולי בבית הקפה הריק מאדם, ומאחורינו חברות ארוכת שנים שכוללת לא מעט שיחות על הפער הזה שבין המציאות לבדיון ועל מניפולציות שניתן להפעיל על הקורא – הוא מבין שאין לו לאן לברוח.
"אני לא בורח", הוא אומר בהדגשה, "וחשוב לי שתביני את זה. זה לא באמת על אורי. אם הייתי כותב עליו ממש, לא הייתי יכול לכתוב את הספר הזה. רק המרחק שיצרתי בינינו אִפשר לי לספר סיפור. בסופו של דבר, כתיבה היא תמיד תרגיל בגירוש שדים. אתה הופך את כל הרעש בתודעה שלך – הפחדים, ההזיות, השאיפות, הזיכרונות – לסיפור. והערוץ שדרכו אני עובד הוא הדמיון. זו לא מסכה או התחמקות, להפך: זה משהו יסודי בתוכי. כי בעצם רק מרגע שאני יכול להשתמש בדמיון, יש ספר. וזה תמיד היה כך, עוד מאז שהייתי ממציא מלחמות נגד ילדי המגדלים הגבוהים, בגיל שמונה בבית־הכרם".
אני דווקא מזהה תחושת אשמה. הספר הזה הוא אולי הניסיון שלך להציל את אורי מהמוות שלו, על אף שגם כאן, כמו בחיים, אתה לא מצליח.
"יש הבדל בין החיים לכתיבה. הכתיבה מבחינתי היא מעין חקירה אינסופית, שאין לה מקום בתוך 'החיים האמיתיים'. אני לא כותב כדי לספר על החיים, אני כותב כדי להבין אותם. העולם שיצרתי ב'יקיצה' שונה מהמוות של אורי או של אמא שלי, שמלווים את הספר. בעיניי הרומאן שואל מה זה אומר להיות בעולם, מה הן ילדוּת ונערוּת ובגרות, מה קורה לך כשאתה 'יוצא לעולם'. זה נושא שהעסיק אותי בכל רומאן שכתבתי. עד כמה שהספר לא קל, מישהו כתב שיש בו כמיהה אדירה לנעורים, וגם ליופי ולתמימות שבהם. גם זה נכון, אבל ברור שהכתיבה הייתה מערבולת של רגשות".
כולל רגשות אשמה?
"כן, בוודאי. בגלל חוסר היכולת שלי לעזור לאורי. אני משחזר שוב ושוב את השיחות שלי איתו לתוך הלילה – אולי החמצתי שם משהו, אולי היה איזה רגע שבו יכולתי להבין לאן זה הולך. והיה גם הפחד, כי אורי היה האדם שהייתי קרוב אליו נפשית יותר מלכל אחד אחר. הוא היה אולי הנוכחות הפוזיטיבית העקבית ביותר בחיים שלי מאז שאמא שלי נפטרה, בשנת 1995 – וכשזה קורה לו, זה מעורר שאלות בלתי נמנעות".
אתה חושב שזה יכול לקרות לך?
"זה יכול לקרות לכל אחד".
לתת משהו מהנפש
אני מהנהנת. אם זה קרה לאורי בסון – זה יכול לקרות לכל אחד. אני עצמי פגשתי את אורי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה במסיבת יום ההולדת של ניר. אני עוד זוכרת איך הבטתי בהשתאות בגבר המרשים והאינטליגנטי שריחף בחדר והקסים את כל הנוכחים. הפעם השנייה הייתה שונה לחלוטין. זה כבר היה אחרי ה"משבר", כפי שניר מכנה זאת, ואחרי שאורי חזר לגור בבית הוריו בירושלים. אני זוכרת איך הוכיתי בתדהמה כשפגשתי בו שוב. כלפי חוץ הוא עדיין היה הצעיר המרשים הזה, אבל משהו פנימי נסדק בו. אני זוכרת ששאלתי אחר כך את ניר, "אורי בסדר?", והוא ענה לי בכעס: "הוא נראה לך בסדר?". אחרי זמן קצר נודע לי שאורי התאבד.
"כולם אהבו אותו", אומר ניר. "הוא נתן לאנשים תחושה טובה לגבי עצמם. לא היה בו דחף לסמן את המקומות החלשים שלהם, הוא אפילו חיבב את הפגמים האלה, ולכן כל כך אהבו להיות איתו. אבל אני תמיד חשבתי שאולי לא באמת אכפת לו. היה בו יסוד של בדידות שאנשים לא ראו, כי כל כך הוקסמו ממנו, ובצדק. בעיקר היה קשה לו לקבל את העובדה שיש מישהו שלא אוהב אותו".
קשה מאוד לחיות ככה, ואתה יודע שאני מדברת מניסיון. הרצון שכולם יאהבו אותך הוא מאוד מחליש. האהבה המוחלטת הזו בדרך כלל גם לא מגיעה מעצמה, אלא אם אתה ממש עובד בזה.
"אצל אורי זה היה בלי טיפת מאמץ, ככה הוא היה עוד בבית הספר, אהוב ומקובל ופופולרי. אני הייתי ילד הרבה יותר בודד, מנוכר ואלים".
הפתעת אותי! הייתי משוכנעת שהיית מלך הכיתה.
"נראה לך שאם הייתי מלך הכיתה, הייתי יכול לכתוב את הספר הזה? אני נחשבתי אז לילד הרע. זו הייתה בית־הכרם – שכונה אשכנזית, חילונית ומוסרנית, ואני הייתי הילד שהורים לא מוכנים שהוא יתקרב לבנים שלהם. אבא של אחד החברים שלי היה קיבוצניק לשעבר, אדם שמאמין לכאורה בשיתוף ובאחווה, אבל עמוק בלב הוא היה איש נוראי. הוא ישב מולי בשלווה ואכל מעדן חלב בכפית, תוך כדי שהוא מסביר לי למה הוא לא מוכן שאהיה חבר של הבן שלו. והדבר המצחיק – אחר כך הוא אמר לי: 'יש לך משהו להגיד להגנתך? אני רוצה לשמוע'".
אבל אתה היית הבן של השר עוזי ברעם, הנכד של השר משה ברעם. בן האצולה הירושלמית הוותיקה. תמיד קצת קינאתי בך על זה.
"זה נכון, אבל בפועל לא הייתה לי הגנה של ההורים. אבא שלי לא היה מעורב בשכונה, ואמא שלי לא הייתה חברה של האמהות האחרות. היא לא הייתה דומה להן – לא הייתה אשכנזייה ולא למדה באוניברסיטה".
אתה רוצה להגיד לי שהתביישת בהורים שלך?
"ברור שלא, אבל יש דקויות שכילד אתה חש בהן. אם אבא שלי יקרא את הריאיון הזה, זו תהיה הפעם הראשונה שהוא ישמע את הסיפור על האבא ההוא ומעדן החלב. לא סיפרתי כלום בבית, לא הפגנתי חולשה. הייתי 'ילד מפתח' קלאסי, ובהרבה מובנים זה דווקא חיזק אותי, הפך אותי לעצמאי ותרם לדמיון שלי".
אתה מתכוון לגדל ככה גם את הבן שלך, דניאל?
"את השתגעת? דניאל הוא הילד האהוב והמוגן ביותר שאני בכלל יכול לדמיין. אני חושש דווקא מתגובה הפוכה – שמרוב רצון שלי להגן עליו ולהיות שם בשבילו ולאהוב אותו, יהיה לו קשה להתמודד עם דברים בעצמו. אבל אני יודע שאסור לנו להעביר לילדינו את הפחדים שלנו ואת הילדוּת שלנו".
דבריו של של ניר מזכירים לי קטע מצמרר ב"יקיצה": הגיבור משכיב את הילד על הבטן שלו, ופתאום כל הפחדים והזיכרונות של העבר תוקפים אותו, והוא כבר לא יודע אם הוא ילד בבית־הכרם או אב בתל־אביב שצריך להגן על בנו. ואז הוא מהרהר פתאום במשפט של ס. יזהר, "איך אבא מושיב ילד על קן צרעות".
בעצם, אני אומרת לניר, הגיבור מתכוון שהוא עצמו קן הצרעות. ניר לא עונה מיד. "זו קריאה מדויקת", הוא אומר לבסוף, "כי הרי זה כמעט בלתי אפשרי לא להעביר את הפחדים והילדות שלנו הלאה לילדים. וזה המאבק שלי כאב, להשתדל לתת לדניאל מרחב עצמאי, כי הרבה פעמים הוא חוזר מהגן ואז במשך שלוש שעות כולם מתפעלים ממנו".
אתה חוזר לשכונת בית־הכרם בכמה מהספרים שלך, ב"מחזיר החלומות" למשל, ותמיד אתה ביקורתי מאוד כלפיה.
"נכון, אבל לפני שבוע, באזכרה של אורי, פגשתי חבר ילדות מהשכונה והוא אמר לי: 'אתה יודע לכתוב יפה מאוד על הצביעות והמוסר הכפול של בית־הכרם, אבל אתה לא מספר שהיית זבל קטן ואלים!'. מה לעשות, הוא צדק. אבל זה לא לגמרי קשור לצביעות של כל המתעשרים החדשים האלה שרצו להמשיך ולהחזיק באידיאלים סוציאליסטיים. ובאמת כתבתי על זה. אם כי היום אני קצת פחות ביקורתי כלפיהם".
כי האצולה האשכנזית־חילונית נמצאת בשקיעה?
לא, כי התבגרתי ואני רואה את העולם במבט יותר מורכב. אני מבין שהם באמת התכוונו לטוב ורצו לשמר את אורח החיים של ישראל הסוציאליסטית, את האידיאולוגיה שגדלו עליה, גם כשהתנאים השתנו. ובנוסף – וזה גם עובר בספר – הזיכרונות הרי מסודרים אצלך כסיפור, ובסיפור שלי הייתה ילדות לא טובה באופן כללי. אבל גם זה לא לגמרי נכון: היו בה הרבה רגעים של התרוממות רוח. אני חושב שאותם אני זוכר פחות גם בגלל שאני כותב. לפעמים הפצעים הם שמובילים אותך בכתיבה".
בספרים קודמים שלך, "אנשים טובים" ו"צל עולם", נראה שהובילו אותך חקירות אחרות כמו העולם הנאצי או הגלובליזציה, והרעיונות האלה לפעמים השתלטו על הסיפור. "יקיצה" הוא ספר פוצע ומרגש שלא הרפה ממני ימים לאחר סיום הקריאה, דווקא מכיוון שסוף־סוף הנחת לעצמך להיות אישי.
"זה נכון באופן חלקי. גם בשני הספרים שהזכרת, מה שהוביל אותי זו חקירה אישית של בני אדם, רק בתנאים אחרים. שניהם מתחילים במות האם של הגיבור, ובשאלות על הפשרות שאנחנו עושים כשאנחנו יוצאים לעולם ומתבגרים. בעיניי, לכל דמות שאתה כותב – בין אם היא מתקיימת ב־1939 בסנט־פטרבורג ובין אם ב־1985 בבית־הכרם – אתה חייב לתת משהו מהנפש שלך, שמהדק אותך אליה".
הצופים הופתעו
ניר ברעם (42) נולד וגדל כאמור בירושלים. הוא למד בתיכון "ליד האוניברסיטה", ולאחר מכן שירת במפקדת חילות השדה ולמד ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. היום הוא מתגורר בתל־אביב עם תמר, בת זוגו בתשע השנים האחרונות, ובנם דניאל בן השלוש. ספריו תורגמו ל־14 שפות וזכו לשבחים ברחבי העולם. כאן בארץ הם זיכו אותו בפרס ראש הממשלה והכניסו אותו פעמיים ל"רשימה הקצרה" של המועמדים לפרס ספיר.
"יקיצה" הוא לא הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שניר ברעם מניח מראה אכזרית מול בית הגידול הטבעי שלו. הוא עשה את זה גם בספר ובסרט שנשאו את השם "הארץ שמעבר להרים", כשיצא יחד עם הבמאי מיכאל אללו למסע לאורך הקו הירוק משני עבריו. ההקרנה החגיגית נערכה בקיץ שעבר בסינמטק תל־אביב, מול אולם מלא באנשי שמאל־מרכז שציפו לסרט בעל מתווה אידיאולוגי נוח וידוע מראש. אך ככל שהסרט התקדם, וככל שהתגברו השאלות הנוקבות שהציג ניר למרואייניו, ערבים ויהודים כאחד, הלכה וירדה צינה על האולם הקפוא ממילא. אני זוכרת את הדיון האמוציונלי בסוף ההקרנה, את התחושה הנסערת שהביעו חלק מהצופים. אחת הביקורות שהתפרסמו לאחר מכן זכתה לכותרת "'הארץ שמעבר להרים' שופך מים קרים על חלום השלום". פלא שהאולם סער ורגש? כדובר מיומן, ניר הצליח איכשהו לצאת מזה בשלום, אבל ממקום שבתי באולם אמרתי לעצמי שלא הייתי מתחלפת איתו.
אני יצאתי מהסרט בתחושה שהסיפור הוא לא 67', אלא בכלל 48'.
"בניגוד לאיך שנוח לך להציג את הדברים, אני מעולם לא אמרתי זאת בסרט. הסיפור הוא בהחלט 67' והכיבוש ומפעל ההתנחלויות, אבל בהחלט גם 48' והנכבה. במהלך המסע הזה הבנתי שהנושא של 48' הוא אקוטי לפתרון. שמעתי את זה מכל מרואיין פלסטיני שפגשתי. ואת זה קשה לאנשי שמאל לעכל – לחלק מהם, לא לכולם. כי הסיפור של 48' אומר שבעצם כולנו אחראים, שאנחנו לא 'הטובים' בסיפור. היו גם הרבה אנשי שמאל שאהבו את הסרט, כי הוא נתן להם מבט אחר, יותר אישי, על תמונת העולם הפלסטינית".
לטעמי, הרגע הכי טעון בסרט הוא כשאתה עומד מול אבא שלך, עוזי ברעם, ואומר לו: "איך זה שמעולם לא דיברת על 48' והפליטים? איך התעלמת מהשאלה הזו?"
"כן, זה היה עיוורון שהייתי שותף לו. גם אם אבא שלי מתנגד לחלוטין לכל פתרון על 48', תמיד הוא ידע בחדרי ליבו שזה נושא אקוטי. בסרט הוא גם מספר ששר החוץ הירדני אמר לו בימי קמפ־דיוויד שאי אפשר להגיע לפיוס אמיתי בלי להידרש לסוגיה. אבא שלי פשוט העדיף להאמין שאין לכך חשיבות. אבל זה לא נכון. אני חייב לומר שהיום הוא מדבר איתי על זה יותר".
בזמן הצילומים ניר ביקש שאעזור לו ואקשר אותו אל מתנחלים שיסכימו להשתתף בסרט. בסופו של דבר, ואחרי שעמלתי קשה כדי לפוגג את החשדנות המובנית כלפיו, אף אחד מהשמות שנתתי לו לא הגיע למסך. כשאני תוהה על כך, הוא מסביר: "הבנו שאנחנו מחפשים דווקא את האנשים הרגילים, לא את אלו שמכוונים לתקשורת. רציתי באמת להבין מה הפתרון שהם מציעים. לא באתי בגישת 'החרבתם פה הכול', אלא 'אז מה אתם רוצים לעשות עכשיו?'. ואני חייב להגיד לך שהתשובות היו חלשות מאוד. הסרט חשף את העובדה המצערת שלימין אין שום פתרון, וזה קרה דווקא בגלל שלא שאלתי אותם על העבר, אלא על העתיד".
למה לדעתך הימין נמצא בשלטון תקופה ממושכת? זו שאלה שאתה לפעמים שואל את עצמך?
"כי בשנות התשעים היה לשמאל פרויקט אחד עיקרי: פרויקט השלום. לפי כל העובדות, הפרויקט הזה לא הצליח, למרות שהיו לו כמה הישגים. וברגע שהגיעה האינתיפאדה השנייה ופרויקט השלום קרס, הציבור תפס את השמאל כמי שלא מסוגל להוביל את ישראל. בעיניי, מה שהשמאל צריך לעשות זה לא רק לתקוף את ביבי כל היום, אלא להציע למדינה חזון אחר, פוזיטיבי. מפלגת העבודה לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון מאז שנת 2000 כי היא לא מציעה מנהיגות, ואין לה כרגע הצעה פוזיטיבית לעתיד ישראל. גם לביבי אין כלום חוץ מלפזר פלגנות, אבל הוא מצליח להעביר את התחושה שמול כל האיומים, הוא הרע במיעוטו.
"היו לי שיחות ארוכות עם מתנחלים, ותמיד הגיע הרגע שבו אני אומר: 'אבל מה יקרה כשיהיו פה 5 מיליוני פלסטינים ללא זכויות, ללא אזרחות? זה אפרטהייד גמור. אתם מציעים מדינה אחת?'. ואז הם היו עונים 'הפלסטינים יהגרו', או דיבורים הזויים כאלה. ובסוף, כשלא הייתה להם שום תשובה טובה, הם היו אומרים משהו כמו 'טוב, בלי אמונה שום דבר לא היה קורה'. תמיד ברגע הזה הדיון היה מתפרק. כי יש פה אלמנט שאתה לא מסוגל להבין אצלם, כמו שהם לא מסוגלים להבין אצלך למה לעזאזל כל כך אכפת לך שלפלסטינים יהיו זכויות".
אבל איך אתה יכול להגיד שאתה לא מבין את האלמנט של האמונה? אני יודעת שברמה מסוימת אתה מאמין, אתה יודע שיש דברים לא מוסברים.
"קשה לי לדבר בקלות על אמונה. תראי, אני גדלתי בירושלים, שם החילוניות שאני הכרתי היא פחות מובהקת מזו שבתל־אביב. סבתא שלי הייתה אישה די דתייה, וגם אמא שלי האמינה ברמה מסוימת. אני כן חילוני, לא אדם מאמין".
מה שהאירופים אוהבים
משהו השתנה אצלך ביחס לימין הדתי כתוצאה מכל המפגשים האלו?
"ברגע שאתה מסתובב שם ופוגש אנשים, היחס שלך הופך למורכב יותר – לא רק פוליטי, אלא גם אישי. גם כסופר, הנטייה שלי היא להסתכל תמיד על אנשים בצורה מורכבת, ולא באופן סטריאוטיפי. אני חושב שזה הדבר שאנשים העריכו בספר. עד המסע הזה, לא הבנתי כמה גוני־גוונים יש בקרב הימין והמתנחלים. כמו שהם, אגב, לא מבינים לגבי השמאל. הדבר המשעשע ביותר הוא שרק בהתנחלויות עדיין תופסים את השמאל כחזק, כמי שמנהל את הדיון הציבורי".
יש מחשבה שסופרים ישראלים שנוסעים לפסטיבלים בעולם, כמוך – אתה הרי תורגמת ליותר מעשר שפות – חייבים לבקר את ישראל כדי להתקבל. גם אתה עושה את זה?
"ברור שבאירופה אוהבים רומאנים של סופרים ישראלים שעוסקים בישראל, בקונפליקט וכו'. זה לא קשור רק לעמדה פוליטית, אלא לאיך שהאירופים רואים את ישראל – מקום אקזוטי אי שם במדבר שבו רוכבים על גמלים ונלחמים, אבל יש בו גם יסודות מערביים, כמו העיר תל־אביב. זה שילוב מרתק בעיניהם, והם רוצים שהסופר הישראלי יכתוב עליו. לי היו הרבה מאבקים, כי כתבתי ספרים שהם לא בדיוק על ישראל, ולא הסכמתי שיעשו להם רדוקציות ילדותיות לפוליטיקה מקומית. על הספר 'אנשים טובים', שעוסק בקומוניזם ובנאציזם, שאלו אותי המון פעמים: למה לא כתבת אותו על ישראל?"
אני לא מאמינה לך.
"כן. זה קרה לא פעם ולא עשרים פעם. לגבי החלק הפוליטי, אני מבטא את דעותיי הביקורתיות גם בישראל וגם מחוץ לישראל. לעולם לא אשנה פסיק מהדעות כדי למצוא חן בעיני מישהו. הרי בחו"ל היו הרבה שלא אהבו את הספר 'הארץ שמעבר להרים', כי הוא מפקפק מאוד באפשרות להגיע לפתרון היחיד שמוכר להם, פתרון שתי המדינות בגרסת שנות התשעים. אני בעד שכולם יהיו עקביים במעשיהם ובדיבוריהם. יש לזה גם מחיר – לפעמים הקהל היהודי בחו"ל, שהוא הראשון לקנות סופרים ישראלים, כועס עליך כשאתה ביקורתי כלפי ישראל".
כי בסופו של דבר תחושת השבט היא החזקה ביותר, ולכל שבט יש סממנים שמגדירים אותו. אני חייבת לציין שבקרב הציבור הדתי יש לך קהילת קוראים לא קטנה, בין השאר בגלל שהספרים שלך נחשבים "נקיים". השפה נקייה יחסית, אין בהם קטעים מיניים, ואפשר לקרוא אותם בבטחה.
"את המושג הזה שמעתי לראשונה ממך, לפני עשר שנים או יותר. אין כאן משהו מתוכנן, כמובן; אלה הספרים שכתבתי. גם בשבוע הספר שואלים אותי על זה הרבה בשנים האחרונות".
ומה אתה עונה להם?
"תקראו את הספר".
הטלפון מצלצל וניר עונה. מפניו המתרככות אני כבר יכולה לנחש שהשיחה נוגעת לבנו, דניאל. בזמן שהוא מדבר אני פתאום מבינה שזה הרומאן הראשון שלו שרואה אור לאחר הולדת בנו, ומעבר לעיסוק של הספר עצמו בהתבגרות ואבהות, אני רואה איך השתנה האופן שבו ניר מתנהל. זו הרי אמורה להיות תקופה פגיעה מאוד עבור כל סופר, עם כל הציפייה לביקורות והתייחסויות וראיונות (כן, כולל זה). הכול נעשה בקדחתנות רגשית לחוצה, כשהספר הופך למרכז העולם. אבל הפעם ניר נראה לי רגוע יותר. הוא מעוניין כמובן בהצלחת הספר, אבל אני כבר לא בטוחה שזה אכן מרכז עולמו.
"זה נכון", הוא אומר. "מאז שנעשיתי אבא, הכול השתנה. התחרותיות מול סופרים אחרים נחלשה, זה כבר לא העולם כולו. גם התגברה אצלי התחושה שהכול ממילא חולף ומתכלה, והזמן שתמיד הפחיד אותי כבר פחות מפחיד. כי זהו, השלמתי עם הבגרות, לא שיש ברירה. וכל זה גורם לי להיות פחות אמביציוזי. יש מוקדים חדשים של אושר ותשוקה שלא היו לי פעם. אתמול, למשל, דניאל אמר לי: 'אבא, אני רוצה להיות עם אמא, לך לכתוב!'. עניתי לו שכבר סיימתי את הספר, והוא אמר: 'טוב, אז לך תצטלם'. הוא יכול להעסיק אותי ולשמח אותי שעות, אבל זה לא משנה את העובדה שאני צריך את הכתיבה בשביל לחיות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
