וליגייטור, "חיית התמיכה הרגשית" של ג'וזף הני, הולך איתו לכל מקום כמעט, מהמכולת ועד הפארק. הם מחבקים זה את זה וישנים באותה מיטה. ווליגייטור הוא אליגטור, תנין אמריקני. "כשהוא מפנה את האף לכיוונך, זה אומר שהוא מצפה לנשיקה", אומר הני (69), שמתגורר בג'ונסטאון בפנסילבניה, כשעתיים מפילדלפיה. "יש לו אופי סופר־מתוק".
השניים צופים יחד בטלוויזיה על הספה, וכשהני לוקח אותו לשוק האיכרים, ווליגייטור מקבל חיבוקים מהמטיילים שם, כל עוד הם מוכנים להיות קרובים כל כך לזוחל במשקל 30 קילו שפיו מלא שיניים חדות. "וולי הוא בהחלט לא אליגטור ממוצע", אומר הני, ומסביר שרוב האנשים בקהילתו מכירים את וולי בן ה־7 שאורכו 165 ס"מ.
לוולי יש עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם, והוא עלה לכותרות לאחרונה לאחר שהני לקח אותו לפארק בפילדלפיה. "הוא 'גייטור' מיוחד מאוד, אבל לא הייתי ממליץ לאיש לאמץ לעצמו כזה", אומר הני. "אם אתה לא יודע מה אתה עושה, הוא ינשך אותך".
מערכת היחסים יוצאת הדופן של הני עם ווליגייטור התחילה ב־2015, לדבריו, כשחבר התקשר מפלורידה ושאל אם יוכל לקלוט כמה אליגטורים שנמצאו בבריכה טבעית באורלנדו. הני מתפרנס מעבודות עץ, אבל הוא תמיד נהנה לטפל בזוחלים כתחביב.
בפנסילבניה חוקי להחזיק אליגטורים, ובמשך שלושים שנה הני עזר – בתור תחביב – למצוא בית לתנינים, לנחשים ולאיגואנות. את הזוחלים שהוא מציל הוא מחזיק בביתו, במתחמים מקורים נפרדים שרכש לשם כך, ולאחר מכן הוא מוצא שמורות טבע או גני חיות שייקחו אותם.
הוא בדרך כלל נקרא להציל אליגטורים כאשר אנשים מאמצים אותם בהיותם תינוקות חמודים כחיות מחמד, אבל הם הופכים בהכרח לבעלי חיים גדולים שהחזקתם והטיפול בהם יכולים להיות קשים מאוד. אחרי הכל, מדובר בחיה שלא השתנתה מאז תקופת הדינוזאורים.
הני אמר לחברו בפלורידה שהוא יכול לקלוט שלושה אליגטורים קטנים. לאחר זמן מה הוא שלח שניים מהם לשמורות זוחלים בניו־יורק ובניו־ג'רזי. אבל הוא החליט להשאיר אצלו את וולי, שהיה אז בן 14 חודשים. "התחברתי אליו והתחייבתי לטפל בו", אומר הני. "אחת הבעיות שעולות כשמישהו מאמץ אליגטור כחיית מחמד היא שהוא לא מבין שזו התחייבות לטווח ארוך".
בשבי, הזוחלים יכולים לחיות שמונים שנה ויותר. אף שהם חיים במים מתוקים, הם נושמים אוויר ועורם לא צריך להישאר רטוב כדי שישרדו. לא נפוץ שאנשים רוצים אליגטורים כחיות מחמד, אם כי זה קורה יותר ממה שרוב האנשים חושבים. "כשהם מגיעים לאורך מטר, אף אחד לא רוצה אותם", אומר הני. "הם יכולים לנשוך וקשה מאוד לטפל בהם".
מומחים לחיות בר מסכימים: אליגטורים בדרך כלל אינם חיות מחמד טובות, והבעלות עליהם במדינות רבות אינה חוקית. החיות גם עלולות להיות קטלניות. אישה בת שמונים מפלורידה נהרגה לאחרונה כשנפלה לתוך בריכה במגרש גולף ושני אליגטורים תקפו אותה.
"כוח הנשיכה של אליגטור חזק להפליא, וזנבו רב העוצמה יכול להצליף בכוח", אומר ראול דיאז, הרפטולוג וביולוג אבולוציוני שמלמד באוניברסיטת קליפורניה סטייט בלוס־אנג'לס. לדבריו, אליגטורים הם טורפים שמתוכנתים להאמין שיצורים אחרים רוצים לאכול אותם, אז הם מתגוננים בשלב מוקדם.
"אני בהחלט מניח שהני חריג בכל הנוגע לטיפול בתנין – הוא עשה עבודה טובה", אמר דיאז. "אבל לרוב האנשים אין הזמן הדרוש להקדיש לטיפול באליגטור כחיית מחמד". כדי לשגשג בשבי, הזוחלים הגדולים דורשים תזונה מיוחדת, בולי עץ וצמחים חיים להסתתר תחתיהם, ומים זורמים או מומטרים. אסור שהמטפלים בהם יהיו לא מאומנים, אומר מאט אוונס, הרפטולוג במכון הלאומי לשימור הביולוגי של הסמיתסוניאן בוושינגטון: "אם אתם רוצים לעבוד עם אליגטורים, התנדבו בגן החיות המקומי או במרכז הטבע".
הני מטפל בזהירות באליגטורים כבר שנים, ולדבריו הוא הבחין שוולי שונה מאחרים מהיום הראשון. הוא הופתע כשוולי, שהיה אז באורך 20 סנטימטרים, לא ניסה לנשוך אותו כשהחזיק אותו או האכיל אותו רגלי תרנגולות וחולדות מתות: "הוא לא היה אוכל חולדות חיות, והוא הראה אהבה גדולה לפופקורן מוקרם", אמר הני. "חשבתי שהוא שונה, אבל עדיין הייתי זהיר מאוד סביבו".
אבל הוא הרגיש בנוח ליד וולי, ולא החזיק אותו במתחם נפרד. "אני מטפל באליגטורים במשך שנים, ולמדתי לקרוא אותם", הסביר הני. "אליגטור לא עומד לתקוף אותך בלי סיבה. אני תמיד זהיר, אבל הרגשתי שזה בסדר לתת לוולי להסתובב חופשי בבית".
לדבריו, בתוך זמן קצר החל וולי להסתובב אחריו בבית כמו גור סקרן. שותפו החדש גילה בבירור חיבה אליו, ותמיד נשאר קרוב והיה צייתני. "הוא נהנה כשהחזיקו אותו, וחשבתי לעצמי שהוא תנין נחמד וידידותי מאוד", אומר הני.
בשנת 2017 כמה מבני משפחתו של הני מתו, והותירו אותו אבל ומדוכדך. בתקופה ההיא, הוא וחיית המחמד היוצאת דופן שלו באמת התחברו. "הייתי בדיכאון. כדי לעודד אותי, וולי התחיל לעשות דברים מטופשים", מספר הני. "כשהייתי על הספה, הוא היה מושך את השמיכה שלי לרצפה". עד מהרה, וולי שכב על הספה לצידו.
גנבת השמיכות הפכה לבילוי מועדף, לצד התכרבלות יחד וצפייה בסדרה "גייטור בויז" בטלוויזיה. וולי נהנה גם להשתכשך בבריכה הניידת הגדולה שהוצבה למענו בסלון, אומר הני, ולעיתים קרובות השניים שחו יחד בבריכת שחייה של חבר.
לדברי הני, וולי גם עזר לו רגשית כשחלה לאחרונה בסרטן הערמונית וסבל שבועות של טיפולי הקרנות. מובן שהוא לקח איתו את ידידו קר הדם לטיפולים.
לפני כמה שנים, הוא אומר, סיפר לרופא שלו עד כמה התעלולים של וולי עזרו מאוד להפחית את הדיכאון שלו. הוא היה המום כשיום אחד הרופא העלה רעיון: מה אם הוא ירשום את ווליגייטור בתור חיית תמיכה רגשית? "אמרתי, 'מה אתה, משוגע? אליגטור הוא החיה הכי מפחידה בעולם!'", נזכר הני. אבל הוא הלך הביתה באותו יום עם מכתב מהרופא, שקבע שוולי כשיר להיחשב חיית תמיכה רגשית.
הני מילא בקשה רשמית, ולאחר שהיא אושרה הוא קיבל תעודה עם רתמה ורצועה עבור האליגטור שלו. מאז, וולי נדרש לקבל הסמכה מחודשת מדי שנה.
אנשים הופתעו כשנודע להם שהתנין של הני הצטרף לשורותיהן של חיות תמיכה רגשית ייחודיות אחרות, כמו טווס וחמור. כשהוא יוצא איתו לרחוב, לפעמים הוא מלביש אותו בטוקסידו ובמשקפי שמש, ולפעמים אפילו בכובע.
כעת מבקש הני שוולי יזכה בתואר כבוד נוסף: "חיית המחמד האהובה של אמריקה" – תחרות שנתית שבאופן מסורתי משתתפים בה כלבים וחתולים. השנה נפתחה התחרות לחיות מכל הסוגים. המנצח יקבל 10,000 דולר, והסבב האחרון של ההצבעה יסתיים ב־27 באוקטובר.
הני לוקח את החבר שלו למסיבות שחייה, למשחקי פוטבול, לבתי ספר ולמחנות קיץ, שם הוא עורך מצגות חינוכיות על זוחלים. אין רתמה סביב פיו של וולי, אבל הני מספר שהוא מעולם לא נשך איש.
"אני תמיד מבקש רשות לפני שאני לוקח אותו לכל מקום", אומר הני. "זה חשוב מאוד עם אליגטורים". לדבריו, הוא לעולם לא ירצה להעלות את ווליגייטור לטיסה: "הוא נסע פעם באוטובוס, זה היה מספיק. יש אנשים שמפחדים מתנינים. לא הייתי רוצה להבהיל אף אחד".
מייקל הלפריך, ראש עיריית יורק בפנסילבניה, לא פחד כשפגש את וולי בבית העירייה השנה. קשישים שמתגוררים בדיור המוגן בעיר שמחים כשהם רואים את האליגטור צועד במסדרון באפוד האדום הבוהק שלו. וולי ביקר במקום כמה פעמים, ורוב התושבים להוטים ללטף אותו ולשאול שאלות, אומר הני. כמה אמיצים אפילו ביקשו להחזיק את הזוחל.
"וולי קר למגע, אבל יש לו אישיות חמה", אומרת האנה טדסקו, מובילת העשרת החיים במרכז. היא הזמינה את הני ואת האליגטור שלו לחזור לבית האבות ב־15 בנובמבר לרגל יום סטיב ארווין, על שם ההרפתקן וחובב חיות הבר הפופולרי. "בפעם הראשונה שראיתי את וולי, קפאתי במקום", סיפרה טדסקו. "לא בכל יום רואים אליגטור קשור ברצועה".
וולי ממשיך לגדול ומשקלו עולה. הני מספר שהוא אוכל כמה כרעי עוף וחולדות בכל שלושה ימים, יחד עם שקית פופקורן מוקרם.
לדבריו, אין ספק שוולי יאריך חיים יותר ממנו. לכן יש לו הסדר עם חבר כדי להבטיח שחברו יבלה את שארית ימיו בנוחות. הוא מקווה שוולי לא יצטרך לעבור בקרוב. "בימי הקיץ החמים, נחמד וקריר להתכרבל איתו".
