המופע של פאוצ'י: סמל המלחמה בקורונה מסכם שנתיים וחצי של מגפה

"אתה פשוט מוכרח לסבול את זה", אומר לי אנתוני פאוצ'י במרפסת ביתו בוושינגטון הבירה, המשקיפה על בריכה קטנה שתופסת כמעט את כל החצר האחורית. הסוד לפריון המוגזם שלו, הוא אומר, הוא פשוט לעולם לא להפסיק לעבוד, גם כש"השעה תשע בערב ואתה רוצה מאוד לשתות בירה וללכת לישון".

פאוצ'י עסוק במדע 12 עד 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. לא פלא שהבן אדם רוצה לשתות משהו. אבל לוח הזמנים הזה ותפיסת העולם הסובלת הזו אפשרו לבן ה־81 – מנהל המכון הלאומי לאלרגיה ומחלות זיהומיות (NIAID) ויועץ רפואי ראשי לנשיא ארצות הברית – להתמודד עם מגפה אחרי מגפה, מהאיידס דרך האבולה ועד הקורונה. בשבע השעות שאני מבלה בביתו ביום ראשון אחד ביוני, אני מודעת לכך שכל רגע שאנחנו מבלים יחד הוא רגע שבו פאוצ'י לא עובד.

אני מודעת גם לכך שזה יהיה פשע מוסרי להדביק את פאוצ'י בקורונה. אז כשחליתי שבועיים לפני הריאיון שלנו, ניתחתי באובססיביות את ההנחיות מהמרכזים לבקרת מחלות ומניעתן: כל עוד חיכיתי עשרה ימים לאחר הבדיקה החיובית הראשונה שלי, עדיין יכולתי לפגוש את פאוצ'י באופן אישי, נכון? לא, הודיע ​​לי פאוצ'י דרך חבר מצוות התקשורת שלו. נזקקתי לבדיקות שליליות במשך שלושה ימים ברציפות, ונדרשתי לחבוש מסכה אפילו בחוץ.

אני מצליחה למלא אחר ההנחיה הזו, אבל לא למנוע מעצמי להושיט את ידי כשאני פוגשת את פאוצ'י. הוא לוחץ אותה לאחר רגע מחריד אחד של היסוס. "אני מצטערת שעשיתי את זה", אני אומרת. "לא, זה בסדר", אומר פאוצ'י בסבלנות של אדם שהתמודד עם אנשים רבים שהקשו על חייו בשנים האחרונות. כמה ימים לאחר מכן, הוא נמצא חיובי לקורונה, כמו שני משתתפים נוספים במפגש מחזור 1962 של מכללת הולי קרוס, שנערך בסוף השבוע ההוא וכלל את הקדשתו של מתחם אנתוני פאוצ'י למדע משולב. למען בריאות הנפש שלי, אני בוחרת להאמין שההתכנסות הזו היא שהדביקה אותו. אבל בפגישתנו פאוצ'י עדיין חושב שהוא נמנע מהנגיף, ומציע שנעבור לאוויר הצח שבמרפסת אחרי שסיים להכין את ארוחת הבוקר: ביצה מטוגנת במחבת עתיקה בגודל ספל תה וחמאה צמחית מרוחה על מאפין אנגלי.

אני לא מצליחה למנוע מעצמי להושיט את ידי כשאני פוגשת את פאוצ'י. הוא לוחץ אותה לאחר רגע מחריד אחד של היסוס. "אני מצטערת שעשיתי את זה", אני אומרת. "לא, זה בסדר", אומר פאוצ'י בסבלנות של אדם שהתמודד עם אנשים רבים שהקשו על חייו בשנים האחרונות. כמה ימים לאחר מכן, הוא נמצא חיובי לקורונה

פאוצ'י מתגורר בביתו הנוח אך הצנוע מאז 1977. הריהוט שלו סותר את תיאוריות הקונספירציה שלפיהן הוא הרוויח הון מנגיף הקורונה: יש כיסאות לא תואמים, הדפס של תעלה איטלקית, ספה אדומה עלובה המעוטרת בכרית ועליה קריקטורה של פניו המחייכות של פאוצ'י. המקרר מעוטר במגנטים של הביטלס. לוח לבן במטבח נושא פתק בכתב יד: "מחר יהיה טוב יותר – אני מבטיח".

פאוצ'י מרוויח 480,654 דולר בשנה במכון, ולפיכך הוא העובד הממשלתי בעל השכר הגבוה ביותר, כפי שציין בשמחה בינואר הסנאטור הרפובליקני רוג'ר מרשל במהלך שימוע בסנאט על תגובת הממשל הפדרלי למגפת הקורונה. שכרו נקבע לפי סטנדרטים פדרליים; הסיבה שאף אחד אחר לא מרוויח כמותו היא שאנשים בדרגתו נוטים לעזוב את הממשלה כדי להרוויח הרבה יותר כסף במקום אחר. חברתו של פאוצ'י, אלן סיגל, מנהלת העמותה "חברים לחקר הסרטן", אומרת שאם היה עובד מחוץ לממשלה "הוא היה יכול להיות שווה לא עשרות מיליונים, אלא מיליארדים. הוא היה יכול לצאת ולהרוויח. אנחנו צריכים אותו, הוא לא צריך אותנו בכלל. אני לא חושבת שכסף וחמדנות מניעים אותו".

על המרפסת פאוצ'י מסרב למרוח קרם הגנה, בשל גון עורו הים־תיכוני. הוא נשען לאחור – ללא משקפיים, בחולצת טריקו אפורה ובג'ינס – ומסביר מדוע הוא לא עזב את NIAID למען שכר גבוה יותר במגזר הפרטי, או אפילו כדי לקחת חופש נורמלי מהעבודה. אם היה סתם רופא, הוא אומר, הדברים היו נראים אחרת. "אני גאה בכך שהייתי – עם כל הצניעות – קלינאי טוב להפליא", אומר פאוצ'י על ימי ההתמחות והעבודה שלו בתחילת הקריירה. "האחריות שלי הייתה כלפי המטופלים, והייתי מטפל בהם לאורך כל הלילה. אבל כשהייתי בחופש, ידעתי שמישהו אחר מטפל בהם. הייתי נוסע לצלול בקריביים".

ברגע שנכנס לתפקיד מנהל NIAID ב־1984, הוא גילה ש"האחריות אינסופית. אתה מנסה לפתח תרופות. אתה מנסה להמציא חיסונים". אפילו כשסטה לרגע מחובותיו, למשל כשיצא להליכה עם אשתו, הביו־אתיקנית כריסטין גריידי, "תמיד הרגשתי שלעולם לא אוכל לשחרר לגמרי", הוא אומר. "לא הרגשתי חופשי ונטול מגבלות. משהו עדיין נשאר באחריותי, והתקשיתי להתרחק ממנו". היום פאוצ'י נשמע מוכן לוותר על הנטל; קץ כהונתו בהנהגת המכון יגיע "במוקדם ולא במאוחר", הוא אומר לי.

מאז מרץ 2020 הופיע פאוצ'י בחדשות בלי הרף. אבל על אף אינספור הכתבות עליו ועל אף הופעותיו בטלוויזיה, לרוב האמריקנים עדיין אין מושג לגבי מה שלמד בתפקידו על מגפות, על הטוב והרע בשירות הציבורי, ולמעשה על כולנו. זה הזמן לשמוע את מסקנותיו מהנתונים שהוא אוסף במשך כל העשורים האלה. אחרי הכול, כפי שאנתוני פאוצ'י יודע יותר טוב מכולם, תמיד תגיע מחלה נוספת. בשלב מסוים נצטרך להחלים בלעדיו.

נלחמנו, ניצחנו

בילדותו הוקסם פאוצ'י ממלחמת העולם השנייה. החיילים החלו לחזור הביתה לשכונת בנסונהרסט בברוקלין כשהוא החל ללמוד בבית הספר היסודי. הוא היה הולך לקולנוע וצופה בסרטי מלחמה. היה ברור באיזה צד אתה אמור לתמוך. הקבוצה הנכונה תנצח. "היא החלה, נלחמנו, היא נגמרה, ניצחנו", אומר פאוצ'י, מסביר מדוע מלחמת העולם השנייה הייתה מספקת כל כך. "ואז העולם שוב היה מקום טוב".

אמו של פאוצ'י עבדה בניקוי יבש ואביו היה בעליו של בית מרקחת, מעין רופא שכונתי; לקוחות כינו אותו בתואר "דוקטור". פאוצ'י הצעיר עשה משלוחי מרשמים בעסק, וכבר באמצע התיכון החליט שיהיה רופא. במכללה הרפואית של אוניברסיטת קורנל הוא התמקד ברפואה פנימית למבוגרים, במיוחד בתחום מערכת החיסון ומחלות זיהומיות. "אני אוהב את האופי המובהק של התחום", אומר פאוצ'י על ההתמחויות. "זה מיקרוב: אם אתה מזהה אותו, אתה יכול לטפל בו. הוא עלול להרוג בן אדם, אבל אם אתה באמת מטפל בו, המצב משתפר. יש בזה משהו חד". גם תחום המחלות המדבקות ריגש אותו. "אני רואה בפתוגן, בווירוס, אויב", הוא אומר. הייתה בכך אותה הנחמה שפאוצ'י הרגיש בילדותו כשראה סרטים על חיילי בעלות הברית המביסים את מדינות הציר.

לאחר שהגיע ב־1968 למכונים הלאומיים לבריאות, ארגון האב של NIAID, הניצחון הראשון של פאוצ'י היה הגילוי כיצד אפשר לתת מינון חוזר של תרופות לסרטן כדי להפוך שיעור תמותה של 98 אחוז מהמחלה הדלקתית האוטואימונית של כלי הדם לשיעור ריפוי של 93 אחוז – היפוך מוחלט כמעט של מידת הקטלניות. במשך השנים הבאות פאוצ'י חווה משהו נדיר ברפואה: גילוי אחר גילוי. "אם אתה מצפה לזה, אתה בעסק הלא נכון", הוא אומר על ההצלחות המוקדמות האלה. "כי אתה הולך להיות מתוסכל עד כדי כך שתתפטר". הוא היה כוכב עולה, אבל פיתח טיפולים למחלות שמעטים הכירו. אם פאוצ'י היה נשאר באימונולוגיה, במקום לעבור לעולם המלהיב יותר של מחלות זיהומיות, עבודתו "לא הייתה משפיעה כל כך על העולם".

פאוצ'י עבר מריפוי כמעט כל מקרי התחלואה שנתקל בהם לפני ה־HIV למצב שבו פיתח קשרים עם המטופלים, אבל בסופו של דבר כמעט כולם מתו. "אתה צריך הרבה הכחשה", אומר פאוצ'י. "אתה לא יכול להתאבל על כל חולה, אחרת תבלה את כל חייך באבל. אבל שנים אחר כך, פתאום אתה כמעט לא יכול לדבר על זה"

אז הגיע האיידס. החלק הזה בסיפור מפורסם: שלוש שנים לפני שהפך למנהל NIAID, פאוצ'י קרא מאמר בכתב עת רפואי שציין חמישה מקרי תחלואה ב־HIV, שהפכו ל־25 מקרים. המנטורים שלו ניסו לשכנע אותו לא לקחת על עצמו את העיסוק במחלת נישה, המוכלת בקרב גברים הומואים. "ידעתי שזה לא הולך פשוט להיעלם", אומר פאוצ'י. "אמרתי, אני רופא למחלות זיהומיות, אימונולוג, ואם זה הורג גברים הומוסקסואלים צעירים זה כמעט בוודאות מועבר מינית. מחלות המועברות במגע מיני הולכת להתפשט בעולם, כי מין הוא אוניברסלי. אם אי פעם הייתה מחלה שנוצרה בשבילי, זו הייתה המחלה החדשה הזו". מאז זוהו 79 מיליון מקרים של HIV ברחבי העולם.

פאוצ'י עבר מריפוי כמעט כל מקרי התחלואה שנתקל בהם לפני ה־HIV, הוא אומר, למצב שבו "פיתח קשרים עם המטופלים… אבל בסופו של דבר כמעט כולם מתו". ההתמודדות עם האובדן הייתה בלתי נסבלת מבחינה רגשית. "אתה צריך הרבה הכחשה", אומר פאוצ'י על מנגנון ההתמודדות המועדף עליו. "אתה לא יכול להתאבל על כל חולה, אחרת תבלה את כל חייך באבל. אבל כשאתה מכחיש, שנים אחר כך מישהו מבקש ממך לתאר מה עשית, ופתאום אתה כמעט לא יכול לדבר על זה". פאוצ'י מאמין שיש לו הפרעה פוסט־טראומתית מהחוויה, אף שמעולם לא ביקש טיפול ("דיברתי על זה הרבה עם אשתי, המטפלת הטובה בעולם", הוא אומר).

במהלך משבר האיידס נלמדו לקחים רבים שיהפכו לבעלי ערך בעבודתו של פאוצ'י. ב־1989 החל להיפגש עם פעילים בבית סגנו ב־NIAID, ג'יימס היל – הומוסקסואל בארון ונשא HIV בעצמו (הוא מת ב־1997). לא היו אז תרופות יעילות למחלה, ונשאי הנגיף מתו בזמן שחיכו שמנהל המזון והתרופות ישלים ניסויים קליניים שיכולים להוביל לאישור תרופות מצילות חיים. הפעיל פיטר סטיילי אומר שהקבוצה חששה ליפול קורבן לקסמו של פאוצ'י ולהיגרר לוותר על היעד שקבעו לעצמם: שינוי תגובת הממשלה לאיידס. הם הסכימו לעולם לא להיפגש עם פאוצ'י בארבע עיניים, פן יתפתו. לאחר לילה ארוך אצל היל, ובו דיון ממושך על מדיניות האיידס בארוחת ערב שכללה בקבוקי יין רבים, הם נסעו מוושינגטון בחזרה לניו־יורק וניתחו את הישגיהם. "אמרנו זה לזה מה קיבלנו, ומה הוא חסם", אומר סטיילי. "הוא הרשים אותנו, והשיחה מיקדה אותנו בדיוק במה שרצינו להשיג. זה מנע מטוני להשתלט עלינו".

בינתיים, פאוצ'י התמודד עם לחצים פנימיים. "הייתי צריך להיפטר מכמה מהאנשים שלי", הוא אומר על עובדי NIAID שחשבו שהתהליך שלהם לא צריך להיות מושפע מהאנשים שסבלו מהמחלה אם אינם מדענים. "לא פיטרתי אותם, כי אי אפשר לעשות את זה בממשלה. אבל הבהרתי היטב שאני לא רוצה לעבוד איתם יותר".

פאוצ'י נפגש עם חולי איידס אחרים מחוץ למסגרות קליניות, כולל בבתיהם. הוא זוכר היטב גבר עיוור, מרותק למיטה, שאמר לו, "או שאקח AZT, תרופה אנטי־רטרו־ויראלית, ואתעוור – או שאקח גנציקלוביר, תרופה אנטי־ויראלית לטיפול בדלקות עיניים, ואמות. אתה נותן לי בחירה בין להתעוור ללמות. זה לא מטורף?". פאוצ'י אומר שהוא "סוף סוף הבין שהפעילים צדקו לחלוטין – מה שעשינו היה נוקשה מדי". בסופו של דבר, הנחיות ה־FDA שונו כדי לאפשר "מסלולים מקבילים": אנשים מסוימים היו יכולים לקבל גישה לכמה תרופות ניסיוניות, שכל אחת מהן נלחמה בהיבטים שונים של HIV ובזיהומים משניים נלווים, בלי להירשם לניסויים בכולן. "ברגע שהבנו שיש לנו אויב אחד – הנגיף", אומר פאוצ'י, "הפכנו מיריבים לבעלי ברית".

במהלך משבר האיידס פגש פאוצ'י את גריידי, שהייתה אז אחות ב־NIH. הם נישאו ונולדו להם שלוש בנות. עם הרבה עזרה ממטפלת ותיקה – וקצת פחות עזרה מפאוצ'י – גריידי עבדה במשרה חלקית וקיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בעודה המטפלת העיקרית בילדיהם.

לא נכון לומר שפאוצ'י התקשה לשמור על איזון בין העבודה לחיים; הוא בחר לעבוד, והחמיץ אבני דרך חשובות בחיי בנותיו. "אני מצטער ועצוב, אבל אני לא מתחרט", הוא אומר. על אירועי הספורט של בנותיו, שהוא לא נכח בהם, הוא אומר: "ניסיתי כמיטב יכולתי… לא פספסתי את כולם. הלכתי לכמה מהם. אבל הייתי רוצה לעשות את מה שכריס עשתה. כריס לא פספסה אף אחד מהמשחקים. היא הקריבה הזדמנויות קריירה בכל חודש במשך שנים, כי רצתה לוודא שהיא עם הילדות".

 

גריידי זכתה מאז למוניטין בתחומה: היא מובילה את המחלקה לביו־אתיקה במכונים הלאומיים לבריאות. בתם הבכורה ג'ני היא פסיכולוגית קלינית בקבוצת הרפואה של קיימברידג', שעובדת עם נערות מתבגרות הסובלות ממצוקה נפשית הקשורה להתעללות; בתם הצעירה, אליסון, עבדה בטוויטר לפני שהחלה לעבוד בתור חובשת. בתם האמצעית, מייגן, מלמדת מתמטיקה ומדעים בכיתה ג' בבית ספר בניו־אורלינס. היא התחתנה בסוף השבוע שלאחר פגישתי עם פאוצ'י בוושינגטון; אביה השתתף בחתונה מרחוק, מכיוון שנדבק בקורונה.

"אני מנסה לחפש את ההיבטים החיוביים של אנשי הבית הלבן של טראמפ", הוא אומר. "אני חושב שמי שאומר 'כל מי שהיה בבית הלבן של טראמפ היה אדם רע' אינו אלא טועה. זאת אומרת, היו שם אנשים שעשו כמיטב יכולתם, מלבד המוטיבציה הרווחת להגן על טראמפ ועל מה שהוא עושה בכל מחיר"

"עשיתי דברים חשובים באמת", הוא מצדיק את הזנחתו את המשפחה. "כשהן גדלו אלה היו השנים הראשונות והמאתגרות של ה־HIV, כשלא ידענו מהו הנגיף. ואז פתאום היו התפרצויות שפעת, ומתקפות אנתרקס, והאבולה. אתגר אחרי אתגר".

כל אנשי הנשיא

פאוצ'י עבד בתור מנהל ה־NIAID במהלך שישה ממשלים, דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד. הוא מחשיב את ג'ורג' בוש הבן בתור חבר קרוב. "ברור שהייתה מחלוקת לגבי ההחלטות בנוגע לעיראק", אומר פאוצ'י, "אבל המצפן המוסרי שלו בנושא השוויון בבריאות חזק מאוד". פאוצ'י אומר ש"אין ספק" שבוש עשה יותר מכל הנשיאים האחרים כדי להילחם באיידס, במיוחד ביצירת תוכנית החירום להקלה באיידס (PEPFAR), שהפיצה תרופות מצילות חיים ל־HIV ברחבי אפריקה. "המילים המדויקות שלו אליי היו: יש לנו אחריות מוסרית, כאומה עשירה, שאנשים לא יסבלו וימותו רק בגלל מקום מגוריהם ונסיבות לידתם", מספר פאוצ'י.

הוא רשום כמצביע עצמאי, שאינו מחויב למפלגה. "אנתוני הסתדר טוב יותר עם נשיאים רפובליקנים מאשר עם הדמוקרטים", אומר סטיילי. "תמיד חשבנו שהוא נוטה ימינה – יותר R מאשר D". אך בשנים האחרונות עבודתו של פאוצ'י הוכתמה כמו כל דבר אחר בשאלה אם הוא תומך בדונלד טראמפ או מתנגד לו. כמו דורות של פקידים ממשלתיים שקדמו לרגע הפוליטי הנוכחי המטורף שלנו, אמונתו הנלהבת היא בפעולה שמתכתבת עם המציאות הקיימת – ובמחויבותו לעבוד ביעילות עם מי שמאפשרים עבודה מבוססת עובדות, ללא קשר לכת הפוליטית שהם משתייכים לה. הוא זכה להערכה רבה בשתי המפלגות, והתבקש כמה פעמים לנהל את המכונים הלאומיים לבריאות; אבל תמיד סירב. "יש הרבה עבודה בתור מנהל", אומר פאוצ'י על החובות האדמיניסטרטיביות שהיו גוררות אותו מהמדע שהוא אוהב.

בתפקידו הנוכחי הוא מגיע למשרד לפני שבע בבוקר, ומבלה את ימיו באישור מדיניות, בבדיקת ניסויים קליניים, בביקורי חולים, בהתייעצות עם קלינאים ובפגישות עם הבית הלבן וסוכנויות פדרליות. הוא "חייב לענות על כל דוא"ל ארור" ויש לו "פגישות שנמשכות יותר מדי זמן", אבל "אם אתה הופך למנהל המכונים, אתה אחראי לא רק למחלות זיהומיות, אתה אחראי על קרדיולוגיה. אתה אחראי על בריאות הנפש. אתה אחראי על נוירולוגיה. אתה אחראי על סרטן. אתה אחראי על 27 מכונים ומרכזים. כמנהל NIAID, אני אחראי ישירות על מה שאני אוהב – מחלות זיהומיות חדשות ומתעוררות. ואני יודע על הנושא הזה יותר מכל אדם אחר".

אבל המומחיות של פאוצ'י כנראה לא הרשימה את טראמפ. "הוא נדהם מכך שהנשיא השישי שלו בכהונתו כמנהל NIAID לא נפגש איתו שלוש שנים", אומר סטיילי. "הוא פשוט היה המום". כאשר הקורונה הופיעה, המדינה כולה החלה לעסוק במחלות זיהומיות. יותר ממיליון אמריקנים מתו בגלל הנגיף עד כה; פאוצ'י מאמין שהמספר האמיתי הוא פי שניים עד שלושה מזה. בתנאים כאלה, עובד המדינה הקשיש, הבלתי מוכר מחוץ לקהילה הרפואית, הפך למפורסם.

"היה כיף לראות את טוני הופך לכוכב הרוק האמיתי בין שנינו", אומר בונו, הסולן המפורסם של להקת U2, וחברו של פאוצ'י דרך פעילותם המשותפת בנושא איידס. "בראד פיט מגלם אותו בסאטרדיי נייט לייב, ג'וליה רוברטס מתעלפת, חולצות טי עם דמותו נמכרות בכל עבר, קישוטי חג המולד, בובות. אני יודע שהוא חושב שהכול מוזר, וחלק מזה אכן מוזר. בתקופה מפחידה, טוני הפך לקול שאפשר לסמוך עליו. הוא פשוט אומר את המציאות כמו שהיא, ומתברר שזה מה שאנשים רצו לשמוע. או לפחות זה מה שאנשים שלא נסחפים בתיאוריות קונספירציה רוצים לשמוע".

פאוצ'י הסביר בסבלנות מדע מסובך בשפה שילד יכול להבין. הוא עמד על הבמה ליד טראמפ ונתן אמון בהליך, אבל בריתו של טראמפ עם פאוצ'י השתנתה כשהמידע שהוצג הפך לקשה לבליעה; פאוצ'י היה נתון במה שנדמה כמשבר קיומי במסיבת עיתונאים במרץ 2020, ואחז את ראשו בידיו לאחר שטראמפ כינה את מחלקת המדינה "דיפ סטייט דיפרטמנט". פאוצ'י החל לתקן את טראמפ כשהנשיא העלה את האפשרות שאקונומיקה עשויה להיות שימושית כטיפול בקורונה. "המשכתי להדוף אותו", אומר פאוצ'י. סיעה בבית הלבן בראשות היועץ של טראמפ, פיטר נבארו, החלה לתקוף את פאוצ'י בתקשורת. בתגובה דרך עורך דינו השיב לנו נבארו: "לא הייתי צריך לעשות שום מחקר אופוזיציוני כדי לדעת שפאוצ'י היה אידיוט שמאוהב באגו של עצמו וגם סכנה לבית הלבן, ולכן יעצתי לנשיא טראמפ לפטר אותו יותר מפעם אחת".

אולי יהיה לו יותר זמן לדיג ולצפייה בספורט כשיפרוש. הוא אמר בעבר שהקורונה תהיה המגפה האחרונה שלו. כעת הוא מעריך שאנחנו בשיא האחד לפני האחרון; בסתיו, הוא מקווה, ההתפרצות תלווה במנת דחף שתותאם לזן הנוכחי, ובסופו של דבר נצטרך רק זריקות שנתיות

פאוצ'י התייסר: האם להישאר, לסבול את ההתעללות ולתמוך בשתיקה בממשל – או לעזוב ולהניח לעבודתו במשך חצי מאה ליפול לידי מי שימונה להחליפו. חברי קונגרס החלו להאשים את פאוצ'י בהתעצמות מקרי המוות מקורונה, במהלך שימוע שנערך ב־20 ביולי 2021 כדי לשפר את התגובה העתידית למגפות. "לא היה בזה היגיון", אומר פאוצ'י. "השימוע נועד לוודא שאנחנו בוחנים את מה שהתרחש ונגיב טוב יותר בפעם הבאה". במקום זאת הוא מצא את עצמו מוקף בקלשוניהם של חברי הקונגרס.

פאוצ'י הגיב לפעמים בחוזקה, למשל כשכינה את הסנאטור רוג'ר מרשל "טיפש" במהלך עדותו בקונגרס. ("ד"ר פאוצ'י עסוק בלככב בתקשורת ולהצטלם לשערי מגזינים יותר מאשר בלהיות כן עם העם האמריקני ולוודא שסין נושאת באחריות למגפת הקורונה", אמר מרשל בתגובה). כפי שבונו אומר, "אולי הוא התפרץ כמה פעמים בתגובה לכמה שיגעונות, אבל הוא רק בן אדם, והוא איטלקי". אבל כך פאוצ'י למד שהוא יכול לסבול את המציאות החדשה הזו ולהמשיך בעבודתו.

אני שואלת את גריידי מה היא חושבת על כל זה, בתור ביו־אתיקנית. בסרט התיעודי "פאוצ'י" של נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 2021, היא אמרה שאמונתה באנושות הזדעזעה, ושהמתקפות נגדו השפיעו על פאוצ'י עמוקות כמו בשנים הראשונות של האיידס, כאשר כמעט כל מי שטיפל בו מת. "כשאתה מתמודד עם מישהו שאתה לא יכול לעזור לו אבל רוצה לעזור לו, והוא רוצה עזרה, זה עצוב", אומרת גריידי. "זה מתסכל. כשאתה עומד מול מישהו שבוחר לא לעשות את הדברים שיעזרו לו וגם לא באמת רוצה לקבל עזרה, זה מתסכל בצורה אחרת. אולי 'כעס' היא מילה חזקה מדי, אבל משהו בכיוון הזה".

גם פאוצ'י אומר שהוא מרגיש "קצת פחות מכעס". "הוא מיומן בהקשבה לאנשים שונים עם דעות שונות", אומר חברו ג'ון גאלין, המנהל המדעי הראשי של המרכז הקליני של המכונים הלאומיים לבריאות. "כשאנשים לא עובדים איתו, אז הוא מתעצבן". האמונה הבסיסית של פאוצ'י היא שאנשים הם טובים – אפילו אנשים שלא מסכימים איתו או אומרים עליו דברים נוראיים. בשנת 1990 פעילי איידס הציגו מסכה של פאוצ'י על עמוד, כאילו ערפו את ראשו. פאוצ'י הבין: הוא אכזב אותם. הוא הבין שהיה עושה את אותו הדבר אם היה במצבם – והמחאה סייעה לקדם את המדע. "כשפעילי האיידס תקפו אותי", אומר פאוצ'י, "יכולתי לעשות מה ש־99.99 אחוז מהקהילה המדעית והרגולטורית עשו: להתרחק מהם ולומר, אתם תוקפים אותי, לעזאזל איתכם. לא עשיתי את זה. נתתי להם ליהנות מהספק".

פאוצ'י הצליח להרחיב את האמפתיה לממשל הקודם. "אני מנסה לחפש את ההיבטים החיוביים של אנשי הבית הלבן של טראמפ", הוא אומר. "אני חושב שמי שאומר 'כל מי שהיה בבית הלבן של טראמפ היה אדם רע' אינו אלא טועה. זאת אומרת, היו שם אנשים שעשו כמיטב יכולתם, מלבד המוטיבציה הרווחת להגן על טראמפ ועל מה שהוא עושה בכל מחיר".

אמונתו ההומניסטית של פאוצ'י ניצחה, אף שהוא זקוק לצוות של השירות החשאי שמגן עליו מפני אנשים שרוצים במותו. "אני לא חושב שזו נאיביות, כי אני האדם הכי פחות נאיבי שפגשת אי פעם", אומר פאוצ'י. "אני תמיד שואל האם יש מידה של משהו חיובי במה שהם מנסים לעשות. האם אני יכול לשים את עצמי בנעליהם, ולתהות 'האם למניעים שלהם יש גרעין חיובי, או שהכול נועד רק להרוס דברים?'. אני עדיין נותן להם ליהנות מהספק". ועדיין, אומר פאוצ'י, הוא "לא מוצא שם משהו סביר. הם תוקפים כדי לתקוף".

אני לא יכול לראות את עצמי דוחה אנשים כי הם אומרים עליי, 'פאוצ'י לקח לנו את החירויות. הוא בושה לדמוקרטיה'. אני בכלל לא אומר 'איזה אפסים הם'. כחלק מהמטאפורה הטיפולית הרחבה הזו, אני אחראי עליהם כמו שאני אחראי על הצייתנים"

חברי הקונגרס הרפובליקנים ששאלתי אם הם מרגישים שהם "תוקפים כדי לתקוף" אומרים שזו "שאלה מגוחכת" ושפאוצ'י "שיקר לנשיא טראמפ, שיקר לצוות המשימה למאבק בקורונה בבית הלבן ושיקר לעם האמריקני" בשאלה מתי נודע לו שייתכן שמקורו של הנגיף במעבדה סינית. פאוצ'י אמר בפומבי פעמים רבות שזה אפשרי, אם כי לא סביר. נציגו של הסנאטור ראנד פול, שחקר את פאוצ'י בתקיפות בוועדות הקונגרס, אמר ש"ד"ר פול ניסה בעמל רב לגרום לד"ר פאוצ'י ללכת בעקבות המדע. בדיון בוועדה ב־16 ביוני, ד"ר פול אכן גרם לפאוצ'י להודות שאין מחקרים מדעיים המצביעים על כך שמנת הדחף לילדים מונעת אשפוזים או מוות". למעשה, פול שאל אם במתן עשר מנות דחף, כל זריקה וזריקה תייצר נוגדנים; הוא גם שאל אם פאוצ'י הרוויח תמלוגים מהחיסונים. פאוצ'י השיב שבין 2015 ל־2020 הוא הרוויח בממוצע 191.46 דולר בשנה בתמלוגי פטנטים (לפי דוברת המכונים הלאומיים לבריאות, התמלוגים שקיבל פאוצ'י בשנת 2021 הסתכמו ב־153.01 דולר וב־2022 ב־259.16 דולר).

כל שנה בסתיו

פאוצ'י עדיין מתעורר באמצע הלילה, וחושב בדאגה על הבעיות שטרם פתר. אבל, הוא אומר, "כשאתה שוכב במיטה חצי ישן, אתה לא הולך להמציא שום דבר משמעותי". לפני שלחצי הזמן של עבודתו והאיומים על חייו מנעו זאת ממנו, פאוצ'י היה יוצא לנהר הפוטומאק עם גאלין. "סמוך לשדה התעופה הלאומי", אומר גאלין, "יש מקום להחנות את הרכב בזמן שאתה מחכה למטוס שיגיע. נהגנו ללכת לדוג שם". בוב סידר, חבר קרוב נוסף שעובד ב־NIAID ועזר בפיתוח חיסון הקורונה של מודרנה, היה הולך עם פאוצ'י למשחקי בייסבול. הם היו אוכלים נקניקיות ומדברים על הפרטים הקטנים במשחק ומפקפקים בהכרעות השופטים. הם תמיד היו עוזבים את המשחקים מוקדם, אומר סידר, אבל "הוא תמיד היה מעיר, 'בוב, זה היה נהדר. הייתי צריך את זה'. ואז ב־21:30 בלילה היו לו 4,000 מכתבי דוא"ל להשיב עליהם".

אולי יהיה לו יותר זמן לדיג ולצפייה בספורט כשיפרוש. הוא אמר בעבר שהקורונה תהיה המגפה האחרונה שלו. כעת הוא מעריך שאנחנו בשיא האחד לפני האחרון; בסתיו, הוא מקווה, ההתפרצות תלווה במנת דחף שתותאם לזן הנוכחי, ובסופו של דבר נצטרך רק זריקות שנתיות.

פאוצ'י התחיל לחשוב כיצד לנצל את שארית ימיו. אמו נפטרה כשהיה בן 25, מסרטן הכבד; אביו חי עד גיל 97, "אבל לא הצליח להתנייד בקלות בשנות התשעים לחייו", אומר פאוצ'י. "בשנים האחרונות אני חושב שהזדקנתי. אני מרגיש את זה". לדברי גאלין, "העבודה שלו היא התחביב שלו, במידה רבה". השנים הטובות האחרונות של פאוצ'י כנראה לא יעברו על חוף הים. הוא אומר שהוא רוצה ללמד ולהרצות, ולפרסם את סיפור מגפת הקורונה ועוד ספר קליל יותר על נעוריו בברוקלין, בתקווה לעודד צעירים להיכנס לשירות המדינה.

לפני שיצאתי לריאיון הנחתי שהמגפה הבאה תמיד מעוררת בו אימה. סידר חושב שאני טועה. "בשביל זה כולנו חיים", הוא אומר על פאוצ'י ודומיו. "את מבינה, זה מה שאנחנו עושים. הוא אוהב את זה. זה מה שממריץ את הדם". "בהחלט", מסכים פאוצ'י כשאני מספרת לו על השיחה.

אף שמאמציו נשמעים על־אנושיים, המניעים של פאוצ'י היו ארציים: הוא רצה להציל חיים, אבל גם נהנה מהעבודה. "לטוני יש אגו גדול", אומר סטיילי. ועדיין, האגו שלו הוא גם "אחד הכלים השימושיים ליצירת שינוי". הקריירה של פאוצ'י היא תזכורת לכך שבממשלה, המניעים שלך לא חייבים להיות טהורים כדי שתעשה טוב.

פאוצ'י מספר לי על הלקח הכי חשוב אולי בקריירה שלו. "המטופל שלך הוא באחריותך", הוא אומר. "בין אם זה אדם חביב או אדם לא חביב, מישהו בעל נטייה להרס עצמי או מישהו שפגע באחרים, הוא המטופל שלך. ומבחינות רבות, האומה כולה היא המטופלת שלי". הוא מסביר: "אני לא יכול לראות את עצמי דוחה אנשים כי הם אומרים עליי, 'פאוצ'י לקח לנו את החירויות. הוא בושה לדמוקרטיה'. אני בכלל לא אומר 'איזה אפסים הם'. כחלק מהמטאפורה הטיפולית הרחבה הזו, אני אחראי עליהם כמו שאני אחראי על הצייתנים". הרעיון שיש אנשים בשירות הציבורי שיטפלו בכל האמריקנים ללא תנאים אינו מדהים, אבל ברגע הדיסטופי הנוכחי, הוא נראה מיושן באופן מרגיע.

"התשת אותי", אומר לי פאוצ'י באיתות שהריאיון הסתיים. לא הייתי רוצה לשמוע את זה מאחד האנשים המכובדים בעולם, אבל אולי זאת הייתה הקורונה שהתגברה בגופו. לעת עתה, מחוץ לביתו, תחת השמש השוקעת, פאוצ'י בודק את הטלפון שלו בפעם הראשונה מזה שעות. "אוי", הוא אומר. יש בעיות שדורשות את תשומת ליבו. הוא צריך לבדוק מצגת למחר, לקראת "פגישת זום עם הבית הלבן". הוא מוביל אותי לדלת, ואנחנו נפרדים בלי ללחוץ ידיים. הוא עייף, כל כך עייף, אבל חייב לחזור לעבוד.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il