הבית // בשכונת צורים, בית מרווח, סלון־מטבח וארבעה חדרים על פני 120 מ“ר. הילדים בחדר אחד, ההורים בחדר אחד, והשאר – חדר עבודה וחדר משחקים ואירוח. יש גם מרפסת של 12 מ“ר. “בקיץ אנחנו נהנים ממנה מאוד. הילדים אוהבים לשחק שם, ואנחנו אוהבים לשתות בה משהו חם בסוף היום“.
סלון // חן: “לאבא של שלמה יש חנות שטיחים בתל־אביב, והוא נתן לנו במתנה שטיח פרסי גדול, עבודת יד, שתופס נוכחות בחלל הסלון. בלעדיו, התחושה היא שחסר משהו בבית“.
אורחים // ביישוב נהוג להשאיר את הבית בשבתות למשפחות שמגיעות להתארח. “בכל פעם שאנחנו נוסעים לשבת אנחנו דואגים לארגן את הבית, שיהיה נקי ויקבל את האורחים. אנחנו אוהבים לארח כך גם את המשפחות שלנו“.
הבוקר // הילדים קמים ביקיצה טבעית סביב שש, מלאי אנרגיות. “לאחרונה הם מתרגלים יותר לשחק זה עם זה ופחות לבוא ישר להעיר אותנו. אנחנו מארגנים ביחד את הילדים ומתחלקים בפיזור למוסדות החינוך – כל ילד הולך למקום שונה ביישוב אז צריך להתפצל“. חן מוציאה את הילדים מהמסגרות בצהריים.
על השיער // חן מעצבת כיסויי ראש, בעלת מותג הנושא את שמה. במשפחות שלהם אף אחת לא מקפידה על כיסוי ראש, וגם לחן היה קשה עם כיסוי הראש. אחד הדברים שהקלו עליה הוא עיצוב המטפחות בסגנון שהיא אוהבת. “היום יש לנו מטפחות בכל מטר פנוי בבית. אני משתדלת לעזור לנשים לשמוח בכיסוי הראש וללמד את הלקוחות שרוצות קשירות חדשות ומעניינות“.
בונים // שלמה מהנדס בניין במשרד לתכנון קונסטרוקציה חגי כץ בע“מ. “המשרד נמצא בהר ברכה, ויש בו יחס יוצא דופן של המעסיק. אנחנו אחראים על תכנון מאות יחידות דיור ברחבי הארץ, ועל תכנון עשרות מבני ציבור ומבני תעשייה ומסחר בכל שנה. עובדים אצלנו מהנדסים והנדסאיות אדריכלות, אנשים מעלי, מאריאל, מאחיה וממעלה־אפרים. יש לנו המון הצעות לעבודות ‘יוקרתיות‘ במרכז, אבל אנחנו מרכזים משאבים ביישוב הארץ ובפיתוח ההתיישבות“.
איראן // ההורים של שלמה עלו מאיראן עם שני אחיו הגדולים בזמן המהפכה האסלאמית, ברגל, על גבי חמורים ובעזרת מבריחים, דרך הגבול עם טורקיה. סיפור הבריחה שלהם ראה אור בספר “שתיקה פרסית“ בהוצאת ידיעות ספרים. “בבית יש מנטליות ייחודית – כבוד יוצא דופן לכל אדם, להורים ולמסורת. אני וההורים והאחים מדברים גם פרסית. מגיל צעיר ההורים לימדו אותנו לעבוד בחריצות, לחסוך, ולהעריך את מה שיש“.
חן גם היא ממוצא פרסי, מבינה את השפה ומבשלת “אוכל פרסי חבל על הזמן“. הוריה נולדו כבר בארץ, אבל סביה וסבתותיה עלו מאיראן. “המשפחות שלנו ברחו מאיראן, עם כל הקשיים בדרך, מהתנכלויות אנטישמיות ועד למעצרים. הם באו מתוך ציונות, התחילו פה את החיים מאפס והחדירו בנו את האהבה לארץ. אנחנו מאוד מעריכים את החיים פה כשאנחנו חושבים על מה שהם נאלצו לעבור כדי להגיע לכאן“.
היסטוריה // חן גדלה במושב שפיר למשפחת אברהמי, השנייה מארבע אחיות. היא למדה בחטיבה ובתיכון בקבוצת יבנה, ואז יצאה לשנת מדרשה במדרשת באר בירוחם. לאחר מכן התגייסה לחיל מודיעין לשירות של שלוש שנים, כולל חצי שנה קבע.
שלמה גדל בראשון־לציון, הילד הרביעי מארבעה במשפחתו. אחרי בית הספר היסודי עבר ללמוד בתיכון חילוני, כי “לא היו אפשרויות לחינוך דתי טוב באזור שגדלתי בו. זה לא היה פשוט בכלל, אבל ברוך השם ההורים והמשפחה עזרו לי לשמור על האמונה החזקה“.
התחזקות // אחרי השירות שלמה רצה “להשלים פערים“, “אבל במקביל גם רציתי להתחיל ללמוד הנדסה. לא הסתדר לי ללכת ללמוד שנה בישיבה. זה נראה לי כבד מדי. אז נרשמתי לתוכנית שילובים בהר־ברכה, שהתאימה לי כמו כפפה ליד. הסטודנטים מקבלים מלגה, משתתפים במסגרת התורנית ומחוברים ליישוב ולתפיסת העולם שלו. אחרי שעות שהראש מתפוצץ מתרגילים במתמטיקה ופיזיקה, היינו באים לבית המדרש ומקבלים כלים לחיים ולמשפחה. אחרי הריאיון שעשה לי הרב יזהר, ראש התוכנית, הוא לא חשב שיהיה לי סיכוי. אמר לי: לך לחשוב, תבוא בעוד כמה חודשים. אבל התעקשתי להיכנס. בתור מי שגדל בעיר גדולה עם חברים חילונים, הקטע הזה של יישוב דתי, התנחלות, טרמפים – היה רחוק ממני. גם התפיסה התורנית שלי הייתה פחות שלמה“.
ההיכרות // אמא של שלמה הייתה השדכנית. “היה לנו מוזר להתחיל לצאת בלי יותר מדי מידע ובלי להכיר בכלל, אבל סמכנו על השיטה ‘המסורתית‘ – ההורים מכירים את הצד השני“.
יחד // הם התארסו לאחר חמישה חודשים. בימים ההם חן למדה מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שלמה היה סטודנט להנדסה באריאל, ורוב הדייטים היו בירושלים. שלמה: “אהבנו ללכת לכותל ולהסתובב בעיר העתיקה. הדייט הראשון היה בעשרה בטבת, מיד בסיום הצום. התחלנו לדבר, הבנו ששנינו שירתנו בצבא באותה יחידה, באותו בסיס, ובכלל לא שמנו לב אחד לשני. בדיעבד, חן נזכרה שהייתי עושה הבדלה וקידוש לחיילי הבסיס. עולם קטן“.
הר־ברכה // בהתחלה חשבו שיגורו בהר־ברכה עד ששלמה יסיים את התואר. “בכל פעם אמרנו: נישאר עוד סמסטר, ועוד סמסטר… והיום קשה לנו לחשוב על עזיבה. יש פה אנשים נפלאים, זוגות צעירים, חינוך טוב, חוגים, סביבה דתית. ההחלטה לגור פה לא הייתה טבעית לאף אחד מאיתנו. לשלמה לקח המון זמן להתרגל לטרמפים, למשל. גם לי היה מאתגר – הרגשתי חריגה בנוף, בלי משפחה או חברות, רחוק מהעבודה והלימודים. אבל עם הזמן נפתחנו יותר למקום ולאנשים, ומצאנו את המסגרת החברתית שלנו ואת המקום שלנו פה ביישוב. ככל שעבר הזמן הרגשנו יותר ויותר בבית, וראינו את הדברים הטובים“. כשהגיעה ההזדמנות לקנות ביישוב בית במחיר שפוי, הם החליטו להישאר סופית.
פנאי // “בשבתות הילדים עוברים מבית לבית, ויש המון שיעורים לאורך השבת שחבל לנו לפספס“. הם נהנים גם מהטבע שיש מסביב. “בכל יום אנחנו רואים שקיעה מדהימה מהחלון, וזה מרחיב את הלב כל פעם מחדש“. הם אוהבים ללכת לאחד המעיינות או לתצפיות באזור, יושבים בבית הקפה “אחותי“ הסמוך או הולכים ליקב כביר, “עם נוף מדהים ואוכל מעולה“.
משפחה // המרחק מהמשפחות עדיין מורגש. “אנחנו משתדלים שזה לא יבוא על חשבון הקשר, גם אם זה אומר לצאת מוקדם מהעבודה כדי להגיע לימי הולדת או לסתם מפגשים משפחתיים“.
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
