"רצתי, אבל לא עמדתי במשימה. הערב יצאתי לריצה וכל הדרך חשבתי לעצמי שהפעם אגיע לפני החברים שלי ואזעיק עזרה. שלושים שנה אחרי, לך תבין", כתב יעקב דולב בפוסט פייסבוקי בחול המועד פסח השנה, החג שמלאו בו שלושים שנה לטיול נוער מאלון־מורה, שהסתיים בטראומה בלתי נשכחת בתוך הכפר ביתא ובמותה של תרצה פורת הי"ד. פוסט שמסגיר משהו מהצלקת שנחרתה בו שם.
ה"לשכה" הנוכחית של דולב (46) שוכנת בפינה מוצלת מעל פכפוך מים מתמיד, באחד מהמעיינות המטופחים והמזמינים בבנימין. הוא נולד בארה"ב, גר באלון־מורה מאז שהיה בכיתה ה', וכיום תושב טלמון, נשוי למאירה ואב לשישה. במחלקת הביטחון של המועצה האזורית בנימין הוא עבד במשך כ־22 שנה, ושמו הלך לפניו באזור. לפני כשנה עזב למשרה בתחום התיירות: מעביר את ימיו בין פינות חמד הרריות, מתמכר לשקט.
והמעבר הזה, גם הוא אולי תוצאה מאוחרת של מה שקרה אז, לפני שלושים שנה. אצלו בזיכרון חקוקים לפרטים אירועי אותו יום רביעי של חול המועד, והוא מתאר אותם באופן שוטף. "אנחנו מדברים על תקופה אחרת לגמרי", חשוב לו ראשית להסביר. החודשים ההם היו, בדיעבד, ימיה הראשונים של האינתיפדה הראשונה. "עדיין היינו נכנסים אז לשכם באופן קבוע לעשות קניות. החבר'ה הבוגרים של אלון־מורה למדו נהיגה בשכם. הכול היה אחר.
"ביישוב היה גר מנחם אילן. מורה דרך, איש אוהב ארץ ישראל וארכיאולוגיה. הוא היה מארגן 'טיולי שחר'. היו יוצאים בשלוש או ארבע לפנות בוקר, מבוגרים ונוער, והולכים איתו לטיול באזור. זה היה שם דבר. אפילו כבוד כזה: לקום לפנות בוקר ולצאת לטייל עם מנחם. הטיולים האלו כללו הרבה ארכיאולוגיה שהייתה בתוך הכפרים. פה קברים, שם ממצא מעניין. נכנסנו לראות, והכול היה בסדר".
ואז הגיע פסח תשמ"ח, אפריל 1988. "ויצא פרסום מפה לאוזן כזה, שיש טיול. שמי שרוצה יכול להצטרף. הייתי אז בן 16. כיתה י'. יאללה הולכים. הייתי מהבוגרים שבין היוצאים. היינו קבוצה של 16 בני נוער, לא כולל מנחם אילן המדריך, ורומם אלדובי שהיה מלווה חמוש בנשק. הצעירים שבנו היו בני 13.
"יצאנו מאלון־מורה עם הורים שהקפיצו במכוניות פרטיות לעוצרין. כפר שנמצא בין תפוח למגדלים. הכניסו אותנו למרכז הכפר. היום זה נשמע פסיכי, אבל אז זה היה מובן מאליו. פרקו אותנו שם, לקחנו איתנו מכשיר קשר של אלון־מורה, ולהתראות. יצאנו לדרך. הלכנו צפונה, 500 מטר מהכפר. היה כבר אור בחוץ, והתיישבנו לארוחת בוקר. ובזמן שאנחנו יושבים ואוכלים החלו להיזרק לכיווננו אבנים. רומם ואני עלינו קצת למעלה על טרסה, חומת אבנים שהייתה שם, והברחנו את זורקי האבנים בצעקות. חזרנו לקבוצה ואמרנו – 'יאללה, צריך להתקפל מפה. לא מתאים להישאר'. התקפלנו, לא בלחץ. מבחינתנו זה נגמר. התחלנו ללכת, והמסלול המשיך לתוך ואדי קטן. פתאום שמענו שריקות וראינו חבר'ה מאחורינו עם קלע־דוד, רוגטקה, שהתחילו ליידות אבנים. ניסינו לעלות מהוואדי, לתפוס גובה, בין השאר כי מכשיר הקשר לא קלט שם. אבל הם חסמו אותנו".
כמה הם היו?
"בשלב הזה נראה לי 10־15, שורקים ומעיפים אבנים. ואבנים מרוגטקות זה לא נעים בכלל. משהו אחר לגמרי מאבנים סתם". בשלב הזה איש עוד לא נפגע, אבל הסיטואציה כבר הייתה מאיימת. "אני זוכר שרומם ואני דילגנו קצת למעלה וניסינו להבריח אותם, כדי שנוכל לפלס דרך. אבל לא הצלחנו לעלות. אז ירדנו עוד קצת למטה. היה שם שביל בין שתי טרסות. מצאנו את עצמנו כולם מכונסים שם, כשאני ועוד כמה בנים עומדים קצת גבוה יותר ומסתכלים, וכשמגיעה אבן אנחנו צועקים 'תיזהרו! אבן!', וכולם מתקפלים סמוך לטרסה ומנסים להתגונן. בשלב הזה תרצה פורת נפצעה. לא ידעתי את זה אז, אבל היא חטפה אבן ונשברה לה היד. מאירה ועוד כמה בנות חבשו אותה וטיפלו בה". מאירה – אז קצובר, היום דולב. רעייתו.
"המצב הפך להיות לא נעים. אבנים מכל הכיוונים. מפחיד. רומם מדי פעם ירה באוויר. ואז הגיע ערבי כבן שלושים, בתוך הוואדי. הוא ככה הלך עם ידיים למעלה וצעק לנו להפסיק לירות. 'דונט שוט'. אמרנו לו שיפסיקו לזרוק אבנים. אז הוא צעק עליהם בערבית שיפסיקו. הם מצידם צעקו שלא נירה. אבל בינתיים, מה שהדו־שיח הזה יצר הוא מצב שבו כל מיידי האבנים שהיו רחוקים ניצלו את דקות השיחה, ירדו והגיעו ממש אלינו. וזה כל הזמן הלך ותפח. אני מניח שאת הירי שמעו בכפר, וכל הזמן באו עוד ועוד אנשים".
דולב לא ידע, אבל בכפר הכריזו שמתנחלים מסתערים עליו. "המצב היה שסביבנו כחמישים איש, ואנחנו 18. הם ממש עמדו לידנו. אני זוכר את הרגעים הללו כלא מאוד ברורים. הם הסתכלו עלינו, דיברו על הבנות, צחקו, ואנחנו מולם. במצב הזה התחלנו ללכת. צעדנו בתוך הערוץ לכיוון הבסיס הצבאי, בה"ד 3, מחנה חורון, כשכל ההמון הזה מסביבנו. ולאט־לאט הגיעו עוד ועוד מהם, והעסק הלך ונהיה המוני. בשלב מסוים הייתי מקדימה, ורומם ועוד שני חבר'ה – נתי ורמי – היו מאחור. אני זוכר ששמעתי פתאום צעקות. הסתובבתי וראיתי ערבי נאבק על הנשק של רומם. רומם החזיק והם נאבקו. ואז רומם ירה כדור אחד לבטן של האדם שניסה לחטוף ממנו את הנשק. והוא נפל. עם הירייה הזו כל מי שמסביבנו ברח קצת למעלה, והתחילו שוב צעקות ושריקות".
פורעים בכפר
הירי הבהיר לכולם שהאירוע עלול להידרדר במהירות לנקודת אל־חזור. "עכשיו היינו כבר בלחץ מטורף. איך נצא מפה. התחלנו לתת גז, לעזוב את הנקודה הזו של הפצוע או ההרוג הזה. לא ידענו מה מצבו. אנחנו מתקדמים, והם צועקים. הערבי שניסה לפשר צעק על כולם להפסיק וניסה להרגיע את העניינים. אבל ההמון התעצם. עוד מגיעים ועוד מגיעים. בשלב מסוים הגיעו גם זקני הכפר, וניסו גם הם לנהל איזה משא ומתן. הם התחילו לדבר על זה שניתן להם את רומם או שניים אחרים מהקבוצה תמורת זה שנורה, והשאר יוכלו ללכת. אי אפשר בכלל להבין".
היה בכי אצלכם? היו צעקות?
"אחרי הירי הזה היינו בלחץ. הבנו שהם יכולים לחטוף לנו את כלי הנשק ולהשתמש בהם נגדנו. אז עשינו חלוקה. שניים מאיתנו נצמדו לרומם כדי לאבטח אותו. ממש החזיקו לו את הנשק כדי שתהיה עוד התנגדות אם הם ינסו. ואני הלכתי מלפנים עם מנחם אילן ושמרתי עליו. הוא כבר היה אדם מבוגר. ואז הגענו לפיצול שבילים. ישר זה לבה"ד 3, שמאלה זה לכפר. הגענו לשם, והם לא נתנו לנו להמשיך ישר. התחילו דחיפות. אנחנו דוחפים קדימה, והם דוחפים וצועקים 'לָא, לָא'. כמה דוברי עברית ביניהם אמרו לנו: 'אם אתם רוצים לחיות, נעבור דרך המסגד בכפר, נעשה סולחה ואז נשחרר אתכם'. מטורף. פה הבנו לגמרי שאם אנחנו הולכים למסגד, אז זהו. נגמר הסיפור.
"התחילו דחיפות ממש. ואז מנחם שאל את החבר'ה מי רץ הכי מהר, ומישהו ענה לו – יעקב. הוא אמר לי באנגלית: 'אם קורה משהו, אתה רץ להזעיק עזרה'. קצת גיחכתי. אמרתי לעצמי: אנחנו מוקפים במאות אנשים, איך אפשר בכלל לצאת מפה. אנחנו לא יוצאים מפה. למנחם אמרתי שאני לא יודע איפה אנחנו בכלל. הוא אמר לרוץ למקום גבוה. 'תראה את היישוב תפוח, תלך לשם ותזעיק עזרה. אף אחד לא יודע איפה אנחנו, סטינו הרבה מהמסלול שהיינו אמורים להיות בו'".
במכשיר הקשר לא הצלחתם לדבר עם מישהו?
"כלום. היינו בתוך ערוץ. אף אחד לא ידע. ההורים ידעו שהם אוספים אותנו בארבע ליד איתמר – אז קראו לו תל־חיים. חוץ מזה אף אחד לא ידע כלום. אמרתי למנחם, 'בסדר'. אבל חשבתי שזה לא יקרה. בינתיים הם הצליחו לדחוף אותנו לכיוון הכפר. היינו כבר ממש בפאתי ביתא. אז כמובן לא ידענו באיזה כפר מדובר. אני זוכר בתים עתיקים כאלה, מאוד צפוף. המון אנשים. נכנסנו. בצד ימין בתים, בצד שמאל אזור פתוח. מה שקרה בשלב הזה, שידעתי עליו רק בדיעבד, הוא שהאחות של הבחור שנורה בבטן הגיעה. אני אגב הייתי בטוח שהוא נהרג. התברר אחר כך שהוא רק נפצע. היא הגיעה, פילסה דרך בתוך ההמון עם לבנה, והכתה בעזרתה את רומם בראש, מאחורה. ואז, אני לא יודע אם הוא פלט או ירה, אבל היו כמה יריות. אני זוכר את הרעש הזה. טה־טה־טה־טה". מהירי הזה, ככל הנראה, נפצעה תרצה פורת פצעי מוות.
"עד אז עוד היינו קבוצה, ואני הייתי מלפנים. בעקבות הירי ההמון החל לברוח לכל הכיוונים ולצעוק. עמדה לידי הילה, בתו של מנחם אילן. היא הייתה צִפלונת, קטנה ורזה. ואיזו ערבייה תפסה אותה בקוקו, ותוך כדי בריחה פשוט משכה אותה איתה. רצתי אחריה והעפתי את הערבייה הזו. ואז הסתובבתי. הרחוב התרוקן מאנשים, ועל מדרגות של כניסה לבית ראיתי את רומם שוכב, מחזיק את הנשק, ערבי מעליו מנסה לקחת לו את הנשק, ועל הגג מעל עומדים ערבים עם סלעים, צועקים לאלו שלמטה שהם רוצים לזרוק את הסלעים. רצתי לשם, העפתי את הערבי שהיה על רומם. ואז חטפתי אבן בראש, ואני לא זוכר את זה אבל איבדתי את ההכרה. התעוררתי כשאני שוכב על הכביש, ערבי הולם בי עם אגרופים לפנים, ויורם לסר בא להציל אותי. העיף אותו מעליי. קמתי ולא ראיתי אנשים על הכביש בכלל. חוץ ממני ומיורם לא ראיתי אף אחד. הבנתי שזה כנראה השלב שמנחם אילן דיבר עליו. שצריך לרוץ להזעיק עזרה".
איפה כל הקבוצה הייתה באותו זמן?
"בעיניי הם נעלמו. או נחטפו, נגררו כמו הילה. מה שבאמת קרה הוא שכולם ירדו טרסה, ירדו מפלס אחד, וחלק היו על הכביש, אבל יותר למעלה. סיפרו לנו עכשיו במפגש בפסח שזה רחוב גדול. חבר'ה ראו בשחזור שזה רחוב של 300 מטר בערך. בזיכרון שלי הכול רק מטרים ספורים לכאן או לשם. אבל התברר שלא. היה לי ברור שעכשיו צריך לרוץ. קפצתי מהטרסה לאיזה ואדי קטן בין השיחים והתחלתי לברוח. ראיתי שטח פתוח ורצתי לכיוונו. אבל לא הייתה לי אוריינטציה בכלל. התברר שרצתי עמוק יותר לתוך הכפר.
"הערבים שהיו על הכביש ראו אותי בורח. הם רצו בין הבתים בשכונה ותפסו אותי. הם היו איזה ארבעה־חמישה חבר'ה בגילאי העשרים. התחילו להרביץ לי. אחד התחיל להוריד לי את הנעליים, ואחד עם הרוגטקה שלו התחיל לקשור לי את הידיים. ניסיתי לעשות איזו הצלבה בידיים, חשבתי שאולי ככה אצליח להוציא אותן. ואז תפסתי את הערבי שקשר אותי, עמדנו על מדרגת אבן או טרסה גבוהה, שלושה או ארבעה מטרים גובה, וקפצתי יחד איתו למטה. שנינו התרסקנו, הוא קצת יותר. והתחלתי לברוח. לרוץ באטרף מטורף. ידעתי שזה הסיכוי האחרון של כולנו.
"התחלתי לרוץ שם בין הסמטאות. יש לי שביב זיכרון שאני יחף. אני לא יודע אם באמת הייתי יחף או שרק פחדתי שהם ייקחו לי את הנעליים. זה פרט שאני לא לגמרי זוכר. הייתי מאוד־מאוד צמא, כי הלכנו את כל המסלול הזה, וגם איבדתי הרבה דם מהפגיעה בראש. כולי מכוסה דם, רצתי בין הבתים. מתישהו התחלתי להיות ממש מטושטש. הייתה שם אישה ערבייה מבוגרת עם ילד בכניסה לאחד הבתים. בקשתי ממנה מים בכל שפה שהכרתי. מים, ,water aqua. היא נבהלה ממני, הכניסה את הילד הביתה ונעלה את הדלת.
"שוטטתי שם בתוך איזה סוג של קסבה. בתים צפופים. החבר'ה שקשרו אותי קלטו אותי והתחילו לרוץ אחריי שוב. כשהם היו במרחק של בערך שלושים מטר ממני, רצתי מעבר לאיזו פינה, ראיתי שדה חיטה עם כמה עצי זית, ונשכבתי שם בשדה. החיטה הייתה גבוהה יחסית. ברגע שנשכבתי, אמרתי לעצמי אוי, איזו טעות. הם הרי יראו את השביל שהשארתי בתוך השדה. שכבתי שם בפחד, שומע אותם מסתובבים מסביב. בטוח שעוד רגע הם מוצאים אותי. אבל הם לא מצאו. לא יודע איך. פה כנראה איבדתי את ההכרה שוב, כי אני זוכר שאני כאילו מתעורר.
"לא יודע אם נרדמתי או איבדתי הכרה. אני זוכר שהתעוררתי, הקשבתי קצת, שמעתי שאין אף אחד סביבי, והתרוממתי. הייתה לי חולצה אדומה, אז הורדתי אותה וגם את הציצית, והשארתי שם. התחלתי ללכת בצורה כאילו שלווה כזאת. כאילו אני חלק מהנוף פה. ראיתי את ההר מולי, שמנחם אמר לי לעלות אליו. הגעתי למעלה, ראיתי את תפוח, אבל גם את בה"ד 3 מתחתיי. החלטתי ללכת לבה"ד 3. חציתי את הביוב של חווארה, ממש שחיתי בג'יפה, והגעתי בחצי ריצה לשער של בה"ד 3.
"עמד שם חייל אתיופי בשי"ן־גימ"ל, כנראה ממש טרי בארץ. דמייני את הסיטואציה: אני בלי חולצה, דם קרוש על כל הראש, ואני צועק בחצי אנגלית, חצי עברית. הוא דרך עליי את הנשק, ואני צועק – 'הורגים את החברים שלי פה באיזה כפר, אתה צריך להציל אותם, הורגים אותם'. מכל הצעקות, איזה קצין או נגד מהבסיס הגיע בריצה ושאל: אתה מקבוצת המטיילים? ואני ממשיך לצעוק – הורגים את החברים שלי. והוא אומר לי, לא, לא, הם כולם פה. צעקתי עליו שלא יכול להיות. אבל הוא לקח אותי למרפאה, הכניס אותי פנימה – וואלה, כל החבר'ה פה. בשנייה הראשונה אתה אומר לעצמך, עברתי את כל זה ואתם פה? יכולתי לתפוס טרמפ או משהו. אבל גם התסכול הזה, שלא הצלחתי להזעיק עזרה. היו חיבוקים. וסיפרו לי שתרצה נהרגה. התברר שהם מאוד דאגו לי. חששו שאולי נחטפתי".
לשתף, לפרוק
במרפאה הצה"לית תפרו את הפצע בראשו, ואז לקחו אותו ומטייל נוסף למסדר זיהוי בכפר. "מישהו מהשב"כ בא ואמר שחשוב מאוד שנעשה זאת כל עוד הכול טרי אצלנו בראש. הם קיבצו את כל הגברים של הכפר בחצר בית הספר. בסדר. נסענו איתם. נכנסנו אל הכפר שנמלטנו ממנו. הושיבו אותי בפינה של החצר, ופשוט העבירו מאות אנשים ושאלו מי היה או לא היה באירוע".
וזיהית?
"בואי נאמר שלא זכור לי אחד שלא היה. הסתכלתי: זה היה, זה היה, זה היה". בתיהם של כמה מהמעורבים בתקיפה פוצצו. מי שיידתה את האבן בראשו של אלדובי נידונה לשנתיים מאסר. בהמשך התברר לדולב שאמבולנסים של הסהר האדום שהוזעקו בידי הכפריים עבור הפצוע הפלסטיני לוו בידי צוות חדשות זר, שראה אותם דוהרים לכיוון הכפר ונסע איתם כדי לתפוס סיפור. האמבולנסים הללו פינו את המטיילים, ולדרישתם הורידו אותם בבסיס ולא בבית החולים בשכם. "היו הרבה פצועים לא קל. אירוע רב־נפגעים. רומם אלדובי הוגדר צמח במשך הרבה זמן. היום הוא לא זוכר את האירוע". אלדובי, אדם כריזמטי וחריף, היה מסור מאוד לקבר יוסף בשכם לפני הפציעה ואף ייסד את הישיבה במקום. לאחר הטיול הוא היה נתון בתרדמת במשך שבועות ארוכים, והרופאים כמעט אמרו נואש. אמו, שהייתה בעברה מפקדת בפלמ"ח, טיפלה בו במסירות ולא ויתרה. כיום הוא חי בירושלים, מוגדר כנכה צה"ל, סובל עדיין מפגיעת ראש, ונזקק לליווי צמוד.
מה זה עשה לנוער באלון־מורה?
"בואי נגיד שהתבגרנו בכמה שנים ביום הזה. גם מאוד התגבשנו. ייאמר לזכות משפחת פורת שהם תמיד שידרו סוג של בית פתוח. חוזק. לא מרימים ידיים".
ואצלך עד היום פתוחה הנקודה הזו, שלא הצלחת להזעיק עזרה.
"אני לא יודע אם את שמה לב, אבל יש לי מדי פעם דמעות בעיניים. כל אירוע משפיע. מי שאומר שלא, משקר. מי שיגיד שהוא לא חולם, בסדר. חכה רגע. בסוף זה יצוץ. פעם היה פחות מקובל ללכת לטיפול פסיכולוגי. לא הייתי בטיפול כזה לא אז, וגם לא אחרי צאלים".
בימים הבאים, כמה מהורי הילדים באלון־מורה אספו את המשתתפים בטיול לשיחה. אמו של דולב כעסה אז, ולא רצתה שישתתף. "היא אמרה שהם לא פסיכולוגים ושהם עלולים לעשות לנו נזק". באופן מפתיע משהו, מאז ועד טיול השחזור שנערך השנה לא ישבו המשתתפים כולם לשיחה. רק בפסח החולף, כשהם בני למעלה מארבעים, ישבו כולם במעגל, סיפרו והופתעו לשמוע זוויות חדשות שלא הכירו. "כל אחד סיפר את הצד שלו. לי אף פעם לא יצא לשמוע את החבר'ה האחרים, והם לא ממש שמעו אותי. היה קצת חוסר ידע. אמרו לי: יעקב, אתה לא היית בכפר, רצת קודם. אמרתי להם: ודאי שהייתי. מעניין לשמוע את זווית הראייה של כל אחד. עם השנים בביטחון הבנתי שבצד התחקיר, חשוב מאוד גם השיתוף. חשוב לפרוק, לומר 'היה לי קשה'. לשמוע מאחרים שהיית בסדר. אם הייתי משתתף אולי בתחקיר ההוא, זה לא היה משפיע עליי לטווח ארוך כזה. במשך השנים הייתי בלא מעט אירועים עם הרוגים והחייאות, ולא זכור לי שמישהו התעניין אפילו. רק כשעזבתי את הביטחון התחילו להבין שחשוב לתת לאנשים שחוו אירוע לחץ לשתף, לפרוק".
שאלת האנושיות
במשך תקופה ארוכה היה דולב אחראי על תיאום טיולי בתי ספר בבנימין. "כאחראי על קבוצות שמכיר את המרחב, אתה הרבה יותר חד בנושא הטיולים, מבין יותר לאן דבר כזה יכול להתגלגל", הוא אומר כשאני שואלת אותו על טיול נערי בר המצווה ליד מגדלים בחודש נובמבר, שהותקף בידי המון ערבי. הילדים נדחקו אז לתוך מערה, כמה מהמאבטחים והילדים נפצעו, ואחד מהתוקפים הערבים נהרג. "צריך לטייל בחוכמה", אומר על כך דולב. "עברנו תקופות רבות, והעסק דינמי. למשל, אינה דומה התקופה של לפני הסכמי אוסלו, כשלא היו להם כלי נשק, לתקופה שאחרי. הטיול ההוא ודאי מחזיר אותי ישר לביתא. שאלו אותי אם הייתי מגיב שם אחרת, ואני לא בא חלילה לשפוט – לא הייתי שם. אבל אני חושב שלא הייתי מגיע בכלל למצב של קבוצת ילדים שנמצאת בתוך מערה. הייתי מגיב באגרסיביות בשלב מוקדם יותר".
גם במחיר של הליכה לכלא?
"הרבה פעמים כשאנחנו עומדים מול סכנה אנחנו לא מודעים אליה. לסכנה יש פנים תמימות. אנחנו נוטים לדון אנשים לכף זכות. אני כבר יודע היום כמה מהר אפשר להגיע למצב של אל־חזור. וגם, צריך לדעת שהיום אי אפשר לטייל בכל מקום. את רואה את הגבעה מולנו? לשם את לא יכולה ללכת. הגבעה שאנחנו יושבים עליה שונה ממנה. צריך להבין את המרחב".
את המסקנה שאירועים עלולים להתגלגל במהירות רבה לכדי שדה הרג למד דולב גם באסון צאלים ב'. בתאונת האימונים בנובמבר 1992 נהרגו חמישה לוחמים, ודולב נפצע. במשך שנים היה מוכר בתקשורת באות י' בלבד, שסימנה את הלוחם שצעק על הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שעמד מהצד ולא סייע לחבריו הפצועים.
פגשת מאז את ברק?
"אני לא ממש אוהב לדבר על זה. אבל האמת שנפגשנו פעם אחת. באזכרה של שמרי שפרן שנהרג שם. הוא הגיע עם הפמליה שלו. חשבתי שכל הכבוד לו שהגיע. אבל נגמרה האזכרה, והוא מסתובב ויוצא. לא ניגש למשפחה, לא אלינו. לא שלום, מה שלומכם, משהו. רצתי אחריו. נעמדתי מולו, לחצתי לו את היד. אמרתי לו תודה על שבא. שזה מאוד חשוב לנו. הוא שאל את מי שלידו מי זה, וההוא לחש לו 'זה י' מצאלים'. הוא שלף את היד שלו ודקר אותי עם האצבע בחזה. אמר לי 'תחשוב טוב־טוב מה היה בצאלים', העיף אותי מהדרך שלו, והלך. נאווה אשתו הייתה חכמה יותר. היא מיד באה, לחצה לי את היד, אמרה לי – אנחנו מאוד רוצים לדבר איתך. אמרתי לה – אני בחור דתי, אבל מתי שתגידי, אפילו ביום כיפור אני בא. אני מת לשמוע על מה הוא חשב. אם הוא חשב על המבצע החשאי, אם הוא חשב על הבחינה התקשורתית, אם הוא היה חסר אונים והיה צריך חיבוק באותו רגע. והיא אמרה כן, אנחנו נזמין אותך. עד היום אני מחכה להזמנה הזו.
"היה דיון ארוך אם נכון שרמטכ"ל יטפל בנפגעים, יפנה אותם. לדעתי כן. תפקיד הרמטכ"ל הוא לנהל. לוודא ביצוע. אתה אמור לנהל את הצבא, אז אירוע קטן כזה אתה לא יודע לתפעל? ומפקד חייב להיות גם בנאדם. אחרי כמה שנים צחי הנגבי אמר בכנסת 'אהוד ברח' (לאחר מכן התנצל הנגבי על האמירה, הכ"ח) ומישהו אמר שהוא עלה על מסוק ועזב את הזירה. אני לא מכיר את זה. קיבלתי טיפול מעולה. אני לא חושב שהיה שם מישהו שאפשר היה להציל גם אם בית החולים היה מטר מאיתנו. אין לי תלונות על תפעול האירוע, הביקורת היחידה שלי היא על אנושיות של רמטכ"ל שעומד מהצד, ולא מתעניין גם אחרי זה".
זאת לעומת אלוף עמירם לוין, אז ראש אג"ם במטכ"ל, ואלוף אורי שגיא, אז ראש אמ"ן. "אחריהם אני מוכן ללכת באש ובמים. כי הם הגיעו בריצה, והורידו חולצות – אני הגעתי לבית החולים עטוף בחולצה של עמירם לוין. הם קרעו את הבגדים שלהם כדי לחבוש את הפצועים. חילקו הוראות. הזעיקו כוחות. ניהלו אירוע. וכשלא יכלו לעשות כלום – החזיקו את ידי הפצועים וביקשו מהם להחזיק מעמד. בעיניי כך אמור להתנהל מפקד".
איך הפכת מדמות שמזוהה כל כך עם ביטחון לאיש תיירות?
"הייתי צריך קצת מנוחה", דולב מחייך. "אין הרבה אנשים שמחזיקים מעמד בביטחון 22 שנה. זה תפקיד עם המון אחריות, ובלי הרבה יח"צ. תושבים מהשורה לא כל כך יודעים מה אנשי הביטחון עושים ביומיום ובכמה תחומים הם נוגעים. אתה מייצג את התושבים מול כל המערך בגזרה. זמין 24/7. עבדתי כמו מטורף. אחרי כל כך הרבה שנים, האחריות נהייתה כבדה. ובדיוק יצא מכרז לתפקיד שכל השנים חשבתי שצריך. תמיד אמרתי לאנשי התיירות במועצה: מקימים פה יופי של מקומות, ספסלי פיקניק, שבילי סינגלים עם שילוט, אבל חייבים אחזקה. לצבוע שולחנות, לנקות, לחדש שלטים. תראי איך נקי פה, איפה שאנחנו יושבים. אחרי פסח היו ערמות של זבל.
"במועצה היו בהלם כשניגשתי למכרז. אמרו לי: אתה יודע שאנחנו מחפשים מנקה. אמרתי כן, מה הבעיה. זה לא יהיה רק ניקיון. וברוך השם אני מצליח גם לרוץ על הניקיונות וגם לפתח. זה כיף לא נורמלי. התחילו גם, כמעט במקרה, הסרטונים בפייסבוק שקיבלו עשרות אלפי צפיות שבהם אני מציג מקומות יפים באזור. זה הפך לנוהל, סרטון בכל שבוע. אני כבר שנה בתפקיד, ומבחינתי זה נהדר. תיירות וביטחון הן שני צידי המאזניים. כשיש בעיות ביטחון אין תיירות, וכשיש הרבה תיירות סימן שהביטחון פחות נדרש. אני מקווה שיישאר כך, אבל אם יצטרכו אותי בביטחון אין לי בעיה לחזור".
כלומר, לא נרגע החיידק.
"אני חושב שהוא אף פעם לא נרגע".
