דרמה מאופקת: תור הזהב של השירה הסינית

תקופת הטאנג היא תקופה בת 289 שנים שבה שלטו בסין קיסרים משושלת טאנג. זו הייתה תקופה של פריחה ושגשוג לאומה האדירה, שכללה אז קרוב לרבע מאוכלוסיית העולם; וגם תקופת תור הזהב של השירה הסינית, ששיריה הם נכסי צאן ברזל וחלק ממחזור הדם החי של התרבות הסינית עד ימינו. תרגום מבחר מהשירה הזו לעברית הוא מעשה נחוץ בשל חשיבותה התרבותית, ומעשה הרואי בשל הפערים הלשוניים, התרבותיים והצורניים בין הסינית לעברית.

שני מתרגמים מוכשרים ואמיצים, יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוציאו תחת ידם קובץ עשיר ומוקפד של מבחר מהשירה בת התקופה והתוצאה מעוררת השתאות כפולה: על עצם המעשה, המצריך מאמץ וכישרון רב, בעיקר בנוף השירה העברית שגס לבו בקלסיקה בדרך כלל, אך בעיקר על השירה עצמה, שמבעד לאילוצי התרגום זוהרת ביופייה וחיוניותה.

איפוק ועידון הם אולי המפתח לקריאת השירה הזו, שנכתבה על ידי משוררים ומשוררות רבים משכבות החברה השונות. למרות שהשירה נושאת בחובה את הדרמה של החיים, נראה שעבור המשוררים המופיעים בקובץ יש העדפה ברורה להצניע את המצוקה ולא לפרש אותה, ורגע לפני שהיא נכתבת להסיט את המבט מהמציאות האישית אל ההתבוננות בעולם. כך גם בשיר שלפנינו שנכתב בידי המשורר וַּאנְג וַּיי, איש רוח ופקיד ממשלתי, כתשובה לסגן המושל:

כָּל שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִי בַּעֲרֹב יָמַי הוּא שֶׁקֶט / עִנְיְנֵי בְּנֵי הָאָדָם אֵינָם טוֹרְדִים עוֹד אֶת לִבִּי / אֲנִי מְטַפֵּל בִּי אֲבַל אֵין לִי תָּכְנִיּוֹת לַעֲתִידִי / אֲנִי פּוֹרֵשׁ בְּלִי דַּעַת אֶל הַחֹרֶשׁ הַיָּשָׁן שֶׁלִי / בּוֹ רוּחוֹת הָאֳרָנִים מְשַׁחְרְרוֹת לִי אֶת הַחֲגוֹרָה שֶׁלִי / וְהַיֲּרֵחַ שֶׁל הָהָר מֵאִיר לִי אֶת הַנּגּוּנִים שֶׁלִי / לָכֵן אִם אֲדוֹנִי שׁוֹאֵל אוֹתִי על עֶקְרוֹנוֹת שֶׁל הַצְלָחָה וְכִשָּׁלוֹן / שִׁירַת הַדַּיָּגִים חוֹדֶרֶת מִגָּדָה וְעַד גָּדָה מְּלוֹא הָעֹמֶק.

הסטת המבט הזו, מביטוי המצוקה האישית אל יופיו וקולו של העולם, אינה רק הכרעה פואטית אלא בעיקר בחירה מוסרית המעניקה את הממד הראוי לזעירותם ולחשיבותם של חיי אנוש, ומטעינה את השיר במשמעות החורגת מהקשרה המיידי, בריבוי המשמעות החמקמק, שבשיאו עומד לו כוחו גם במעבר האוניברסלי בין תרבויות.

דוגמה נוספת לכך היא בשיר "מחשבות בלילה שקט" של המשורר הדגול לִי בַּאי שלכד את לבי, ולאחר כמה קריאות בו גיליתי, בעזרת ההערות מאירות העיניים של המתרגמים, כי מדובר באחד השירים החשובים בשפה הסינית: "כָּאן בָּהִיר מוּל הַמִּטָּה שֶׁלִּי זוֹרֵחַ הַיֲּרֵחַ / אוּלַי קָרָה עוֹטָה אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה / בְּרֹאשׁ מוּרָם אֲנִי מַבִּיט בְּבֹהַק הַיֲּרֵחַ / בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן אֲנִי חוֹשֵׁב עַל בַּיִת".

וממרחק של מאות שנים, תרבות ושפה, מבקיעות המילים המאופקות אל חדרי הלב של קורא העברית בן זמננו, ומוכיחות שוב כי שירה היא מה שאינו יכול לאבד, אפילו בתרגום.