הוא היה בן 13 בלבד כשדרוזים תקפו את רמת־יוחנן, לא הרחק מקריית־בנימין, שם התגוררה משפחתו. אביו, מפקד ההגנה באזור, הבחין בדגלים שנופפו תושבי הקיבוץ המותקף. הוא לקח את האופניים, העמיס עליהם שלושה רובים ומלאי כדורים, והורה לבנו לנסוע לשם. "זו הייתה עקדת יצחק שלו", אומר אורי חופי. "הוא לקח את בנו־יחידו ושלח אותו אל מול פני המלחמה. פחדתי פחד מוות. אחר כך בא יגאל אלון ועשה שלום עם הדרוזים, ומאז יש איתם שלום".
שנה קודם למתקפה על רמת־יוחנן נחשף חופי לאירוע קשה אחר. חוליה תל־אביבית של לח"י תקפה את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, והמדריך החיפני שלהם נהרג במהלך הפעולה. הלוחמים לא ידעו כיצד לצאת מחיפה, ונקלעו למחנה צבאי בריטי, שם פתחו באש לעברם.
"אבא שלי יצא בלילה לחפש את הפצועים והביא חמישה מהם באלונקות אלינו הביתה. הרופא של ההגנה ניתח אותם ללא הרדמה כדי להוציא את הכדורים, ואני הייתי נוכח וראיתי הכול. אמא שלי הייתה חובשת, והבית היה פתוח, ההורים אף פעם לא סגרו את הדלת. שאם יבוא איש עני – שייקח את המקרר ויאכל. זה היה החינוך שלי. משם יצאתי".
הוא נולד בחיפה לסימה ויעקב חופי ("ברוסיה קראו לו ברגין, ברג זה חוף"). משם עברה המשפחה לקריית־בנימין ("על שם הרצל"), הסמוכה לקריית־אתא. "אמא גדלה בסטניסלבוב שבגליציה האוקראינית, עיר שנבנתה על ידי צוענים ויהודים. הנאצים השמידו את אלה ואלה. המשפחה של אמא הייתה גדולה וציונית יחסית. אח אחד שלה עלה ארצה, היה ממקימי ההסתדרות, מת מקדחת. גם אח אחר חלה כאן בקדחת, וחזר לגליציה". אמו, שהייתה חברה בצופים, עלתה גם היא ארצה. חופי עוד הספיק לנסוע איתה לגליציה ולבקר את דודיו, חודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. "אמא אמרה שהיא תביא אותם ארצה. לא הצליחה. יומיים אחרי הכיבוש הנאצי הם נרצחו כולם".
הוא נזכר באחד מתלמידיו – גבר גבוה וחזק, שראה כיצד אחת התלמידות מביסה אותו ביכולותיה. "והוא מרביץ חזק יותר, ומפשל, ולא יוצא לו שום דבר. בערב אשתו מטלפנת אליי: 'מה עשית לבעלי? הוא יושב בחדר השני ובוכה'. אמרתי לו שגם בעוד אלף שנה הוא לא יגיע לקרסוליים שלה. היא מגיל 3 עד 23 הייתה רקדנית בלט. זו אחת שבעזרת הראש שלה שולטת בגוף"
שנים רבות מאוחר יותר, כשהוא כבר שם דבר בעולם הברזל, הוזמן חופי להרצות במפגש נפחים בעיירה האוקראינית. "בהתחלה אמרתי: אני לעיר של רוצחים לא נוסע. ב־2007 הייתי בכנס נפחים באנגליה, ושוב ביקשו ממני להגיע לשם. התהפכתי בלילה על משכבי, ובבוקר אמרתי להם: אם תמצאו את עקבות המשפחה של אמי, אני בא.
"הייתה שם איזו ז'ניה שמצאה את הבקשה של המשפחה לעלות לארץ. אז באתי. דבר ראשון הלכתי לבית הקברות, למקום שבו חפרו והשכיבו את כל היהודים. עמדתי שם ובכיתי". בפתח ההרצאה שלו בכנס הבהיר חופי כי הוא הגיע לעיר לא לכבוד האירוע, אלא כי שם אמו נולדה. "אמרתי להם: כל המשפחה שלי גרה פה, וכל הרחוב הסמוך היה שלהם. ואתם האוקראינים רצחתם אותם". 160 נפחים מכל העולם האזינו בדממה. בתום ההרצאה הם ניגשו ללחוץ את ידו.
בארץ ישראל פגשה סימה את יעקב, בנו של שניאור זלמן חופי, שעלה ארצה בגיל מצוות. שניאור זלמן נקרא על שם "האדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד; "אני אחד מ־236 צאצאיו של בעל התניא", מכריז חופי, נטול הכיפה או האמונה. "אבא חדל להיות דתי בגיל 10. איימו עליו שאם יוריד את הכיפה, יזרקו עליו אבנים מהשמיים. אז הוא עלה לגג, הוריד את הכיפה ולא קרה כלום. הוא עזב את הדת ובא לחפציבה, עם כל החבר'ה של העלייה הראשונה. הם עבדו בזיכרון אצל האיכרים. אחר כך הלך לצפון עם טרומפלדור. אתם יודעים איך הוא ניצל? בדיוק בזמן ההתקפה הוא הלך להביא לחם מאיילת־השחר". אחרי נפילת תל־חי פנה חופי האב לירושלים, והקים שם את "אחווה" – קבוצת הסתתים העברית הראשונה. "הוא בנה את שדרות ירושלים ואת בית־הכרם הישנה ואת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. מאיר שלו מספר עליו ועל אלכסנדר זייד בספר 'כימים אחדים'".
הבן אורי, שכאמור גדל בקריות, הגיע במסגרת הנח"ל לקיבוץ מגן. "כשגרתי שם פגשתי בגבעת־חביבה אישה יפה, ניצה לבית טל, וכשהייתי בן 22 התחתנו. אחרי 64 שנות נישואין היא נפטרה", הוא מסכם בקצרה. ניצה נולדה בשפיים, ובהמשך עברה משפחתה לקיבוץ עין־שמר. חופי הגיע הנה בעקבותיה. היא עבדה בלול, בתעשייה ובארכיון בגבעת־חביבה; הוא נכנס לתחום הכותנה, החזיק בשיא ארצי בגידול סורגום (דורה), והקים שלושה מפעלים – של גומי, של פלסטיק ושל מגנטים. "יש לכם עסק עם משוגע", הוא מבהיר לנו.
במהלך טיוליו בעולם חרש את אפריקה, ואחר כך חזר אליה כדי להקים ולנהל שלוש חוות חקלאיות ליד אגם ויקטוריה. הוא גם ייסד שם בית ספר לאמנות, שבו מומחים ישראלים לימדו אריגה, קרמיקה ועוד. בין לבין למד בעצמו היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב ואמנות בתל־חי. "אחרי 17 שנה בתעשייה נמאס עליי כל העניין הזה. ראיתי שאני הולך ומזדקן, וגם הקיבוץ משנה את פניו. התעסקתי עם ארבעת החומרים שהם חומרי אדמה: עץ, ברזל, קרמיקה ואבן. בתל־חי למדתי לעבוד עם קרמיקה, ידעתי לעבוד באובניים ובעץ, את הברזל השארתי לסוף".
הוא רצה לנסוע לשווייץ, וכדי לממן את הנסיעה הכין במסגרייה אביזרי אופנה ותכשיטים, יצא לחופי סיני ומכר את התוצרת. כששמע על כנס נפחים בארה"ב ביקש לנסוע גם לשם, "אבל אני קיבוצניק בלי כסף. אז קיבלתי תפקיד באפריקה ובעזרת המשכורת נסעתי, ושם החלטתי להיות נפח".
תוך שנה וחצי בנה את הנפחייה המרשימה שלו בעין־שמר, ומאז הוא מחזיק אותה כבר 34 שנים, ישן על רצפתה ולא אוכל כמעט. הוא גם הקים שלושה בתי ספר לנפחות בארה"ב, לימד בברצלונה, ביפן, באיטליה, באנגליה ובגרמניה – שם קיבל פרס מצוינות מהנשיא. משוגע, כבר אמרנו. חופי זכה גם בפרס עיצוב מטעם מוזיאון ירושלים, ובפרס נפחות בכנס בינלאומי באיטליה. תלמידיו – יש לו כבר למעלה מ־2,800 כאלה בארץ, ואלף נוספים בחו"ל – זוכים היום בפרסים משלהם.
"אבא שלי יצא בלילה לחפש את הפצועים של לח"י, והביא חמישה מהם אלינו הביתה. הרופא של ההגנה ניתח אותם ללא הרדמה כדי להוציא את הכדורים, ואני הייתי נוכח וראיתי הכול. הבית שלנו היה פתוח, ההורים אף פעם לא סגרו את הדלת. שאם יבוא איש עני – שייקח את המקרר ויאכל. זה היה החינוך שלי. משם יצאתי"
חופי חתום על תורת נפחות חדשה, שבמסגרתה גם פיתח פטיש ארגונומי ידידותי לגוף, המכונה בפי כול "פטיש חופי".
"נפח מניף פטיש 30 אלף פעם ביום", הוא מסביר. "זה עושה נזקים בכל מיני מפרקים בידיים. מי שעובד עם הפטיש שלי ובשיטה שלי – אין לו נזק. כמה נשים אתם חושבים שיש בתחום? 15 אחוז. בשיטה שלי אתה עובד בקלות ולא פוגע בגוף, ולכן גם בחורות יכולות להיות נפחיות. הרבה פעמים הן טובות יותר במקצוע הזה, כי נשים תמיד טובות יותר".
הוא מספר על נכדתו, שכבר בגיל עשר החזיקה פטיש. 23 שנים אחר כך, היא מזמן נפחית מצטיינת. "לאישה יש יתרון: היא חושבת שהיא לא יודעת, ולכן היא מאזינה. גברים, בעיקר ישראלים, חושבים שהם יודעים הכול, אז הם לא מקשיבים".
הוא נזכר באחד מתלמידיו – גבר גדול, גבוה וחזק, שעבד במשך 25 שנים כמסגר שמתקין רכיבי מתכת, והיה משוכנע שהוא צריך רק ללמוד כמה דקויות כדי להפוך לנפח־אומן מצליח. אחרי שראה כיצד אחת התלמידות מביסה אותו ביכולותיה, הוא כבר הרגיש אחרת לגמרי. "היא עבדה כאילו זה אני מאחורי הפטיש", נזכר חופי. "והוא מרביץ חזק יותר, ומפשל, וכמה שהוא חזק – לא יוצא לו שום דבר. בערב אשתו מטלפנת אליי: 'מה עשית לבעלי? הוא יושב בחדר השני ובוכה, ולא רוצה לחזור לקורס'.
"ביקשתי לדבר איתו. אמרתי לו: כל מה שקורה לך, מגיע לך. ואמרתי לו שגם בעוד אלף שנה הוא לא יגיע לקרסוליים שלה. היא מגיל 3 עד 23 הייתה רקדנית בלט. זו אחת שבעזרת הראש שלה שולטת בגוף. אגב, כשהיא הייתה בהיריון, עד שבוע לפני הלידה היא עבדה ליד הסדן".
בצד זה מספר חופי על אנשים שהעבודה עם הברזל הקשה ריככה אצלם כאבים וטראומות שכמה וכמה מומחים לא הצליחו לשחרר. "אני לא מלמד רק נפחות. על הדרך אני מכניס גם יהדות, פיזיקה, היסטוריה, מטרולוגיה, אמנות, ובעיקר להיות בני אדם".
בכנס בינלאומי שבו השתתף, שאל אותו אחד הנוכחים מה גרם לו להתעניין בגיל 53 בתחום חדש לחלוטין, ומה הקסם שמצא דווקא בברזל. חופי הצביע על בת זוגו של האיש. "אתה אוהב אותה?", שאל, והלה ענה בחיוב ("לא הייתה לו ברירה, היא עמדה שם"). חופי המשיך ושאל: "יש 100 אלף נשים באזור, כולן מאובזרות אותו הדבר. למה אתה אוהב אותה?", והאיש ענה: לא יודע. חופי הסביר שגם הוא לא יודע לנמק: "התאהבתי בברזל. מי שמדבר על זה שכלתנית, הוא דגנרט ואידיוט. זו אהבה, לא שכל".
לתלמידים שלו, כמו גם לאורחים מזדמנים, הוא לא עושה חיים קלים (טיפ שלנו: אל תגידו לידו את המילה "כאילו". סמכו עלינו ותחסכו מעצמכם אי נעימות קולנית). מדי פעם הוא צועק, וגם מקלל טיפה. במיוחד הוא מחבב את הכינוי "חמור". "אומרים את זה בזלזול, אבל חמור הוא חיה חכמה יותר מסוס ומפרד. כשתלמיד שלי מפשל אני צועק עליו 'חמור, מה אתה עושה!' – אבל אני לא באמת כועס, אני מציג. היה בחור שקיבל הרבה 'חמורים' בקורס, והוא הכין לי את החולצה שאני לובש. כתוב עליה: 'חמור חמור חמור, אבל אני אוהב אותך'".
אנחנו נפגשים זמן קצר מאוד לאחר שהסתיימו שבעת ימי האבל על ניצה, משוחחים בנפחייה שהקים במו ידיו, אבל חופי – איש הברזל – מסרב להסגיר רגשות. במשך כמה שנים סבלה ניצה מאלצהיימר, הוא מספר, ולמעשה כבר לא הייתה כאן. שישה קעקועים מעטרים את זרועותיו לכל אורכן, מעשה ידיה של נכדתו. את הראשון שבהם ציירה עליו כשהיה בן שמונים. אבל זהו, הוא סיים עם זה.
שוב ושוב הוא עובר בין חביבות חמה לאיבוד סבלנות, ומבהיר שהוא לא סובל ראיונות ("בטוח תעשו בלגן"). מהמוות הוא לא פוחד, מה יש לו לפחד? "13 וחצי מיליארד שנה לא היית פה, וב־13 מיליארד השנים הבאות גם לא תהיה. מה יעזור לי לחיות מאתיים שנה – מאה בטוב ומאה בכיסא גלגלים? מה זה שווה? חייתי חיים מלאים, לא היה רגע דל. אני בן 87, מוקף אנשים צעירים כל הזמן, וזה דבר נפלא. עתיד המדינה? אני לא אהיה פה, זה לא מעניין אותי. אני מקווה שאנשים טובים ייקחו את הגה השלטון".
