מסע בעקבות הבן האבוד: על מוות, אסון וגעגוע

"הדרך לוורנאסי" הוא רומן ביכורים עדין ומאופק, בוגר ובטוח בכתיבתו, ובה בעת טמונה בו ההתרגשות של מי שיוצא למסע ארוך בפעם הראשונה.

גיבוריו של הספר הם שניים, האב החי ובנו המת. יואל, שאשתו נורית נפטרה מסרטן רק שנה לפני כן, מקבל בירושלים את הבשורה המחרידה שבנו היחיד, רועי, גבר צעיר בן עשרים וחמש, נהרג בתאונת אופנוע במהלך טיול בהודו. יואל, בשנות החמישים לחייו, כלכלן במשרד האוצר, מחליט לצאת, לראשונה בחייו, להודו, כדי ללכת בעקבותיו של בנו. הוא לוקח עמו את מחברתו של רועי, שבה כתב את רשמי מסעו. את המחברת קיבל יואל לאחר מותו של רועי, יחד עם חפצים נוספים של בנו הצעיר. הוא מחליט לקרוא במחברת על פי קצב התקדמותו של רועי במסעו. רק כשיגיע למקומות שבהם היא נכתבה, הוא יקרא בדפיה.

זהו, אם כן, ספר מסע. מסע כפול, של אב ובנו, כשכל אחד מהמסעות כפול בעצמו. כדרכם של ספרי מסע, מדובר גם במסע פיזי וגם במסע נפשי. גם רועי, הבן, וגם יואל, האבא, עושים דרך ארוכה, דרך פיזית, בהודו הרחוקה, ודרך נפשית ורגשית.

המחברת משוחחת

אמנון יובל עושה כאן היפוך מעניין וטרגי. בספרו הולך האבא בעקבות בנו. הבן הצעיר הוא זה שמראה לו את הדרך. והאבא, יואל, פוסע בה בזהירות ובנאמנות, מגלה את בנו תוך כדי, ומגלה במקביל גם דברים בעצמו.

יואל ורועי הם אנשים מאוד שונים. יואל הוא אדם של מספרים וסטטיסטיקות, נתונים כלכליים וניתוחם. לאורך הספר עולה שהממשק שלו עם החיים שסביבו, החיים שחרגו מעולם המחקר הכלכלי, נוהלו בעיקר באמצעות אשתו נורית, פסיכולוגית קלינית, מלאת חיים ודברנית. היא זו שתיווכה לו את חייו, לא מעט גם מול בנו רועי. כשהיא מתה הוא נאלץ בפעם הראשונה להתמודד עם העולם ללא תיווך, ולמרבה הזוועה, מול האסון הכבד ביותר שיכול לקרות, הוא נותר להתמודד לבדו.

ההחלטה לקרוא את המחברת שכתב בנו היא לכאורה החלטה בעייתית. בדרך זו הוא פולש לפרטיות של בנו, כמובן בלי לשאול לרשותו. אבל בעיניי זו לא דילמה אמיתית. קשה לי להעלות על הדעת מישהו שיסרב לפיתוי כזה, להזדמנות כזו. האתגר הוא אחר. לא להימנע מהיכרות וממגע, גם אם הם מתרחשים לאחר המוות, אלא איך לנהל את המגע הזה, לווסת אותו, לנהוג בו ברגישות ובכבוד.

המסע של יואל הוא לא רק מסע בעקבות בנו ומסע שבו הוא מגלה גם את עצמו, הוא גם דיאלוג, שבעיקרו הוא מונולוג. האבא מדבר עם בנו, פוסע בצעדיו, קורא את מה שהבן כתב ומגיב לדברים, מתייחס אליהם, נתקל בדמויות שבנו כבר פגש ומנהל עמן שיח משל עצמו. אבל החד סטריות אינה מושלמת, כי גם הבן מדבר עם אביו. מהמחברת עולה כי יואל, בדרכו העצורה והביישנית, היה דמות חשובה בחייו של רועי. רועי חושב על אבא שלו, משוחח עמו, תוהה מה הוא היה חושב ועושה. זו הפתעה מרעישה, והיא טרגית, כי היא מתגלה פוסט מורטם. היכרות לאחר המוות. איזה בזבוז.

אהבה עדינה ופשוטה

הודו היא כמובן גיבורה גדולה של הספר הזה. הארץ הענקית והמגוונת והשונה כל כך מישראל שלנו, שמושכת כמו מגנט עצום אלפי ישראלים, רובם צעירים, כולם צעירים בנפשם, שמחפשים בה דבר מה אחר. המסע בהודו, גם של רועי וגם של יואל, הוא מסע איטי. הכול קורה לאט. אפשר וצריך לקחת את הזמן. אתה נוסע להודו גם כי אתה רוצה לעשות מסע אל עצמך. מי שנוסע להודו מחפש דרך אחרת, ולא תמיד הוא מוצא אותה. אין רוחניות אינסטנט. מלכודת הקלישאות מסוכנת. היומרה "להבין את ההודים" היא יומרה עצומה. ועדיין, הודו מחבקת בלב רחב את מחפשי הדרך, ואנשיה מן הסתם רואים בקהילה הגדולה הזו עוד תופעה ממיליוני התופעות האנושיות שצריך לקבלן, בנפש פתוחה או בהשלמה חסרת אונים.

המחבר מכיר מן הסתם את הודו היטב, במובן של אותה היכרות חיצונית, שטחית בהכרח, המאפיינת את מחפשי הדרך המגיעים לתת היבשת האדירה והלא מפוענחת הזו. יש לו עין טובה לפרטים, יכולת תיאור עניינית וחדה, ואהבה רבה למקומות שאותם מן הסתם הכיר דרך רגליו ונשמתו שלו. הוא מיטיב לתאר גם את חבורות המטיילים הישראלים, רובם נשים וגברים צעירים מאוד, אחרי שירות צבאי, שיצאו להתרחק לחודשים מספר מכל מה שישראל מייצגת, ובאופן משעשע ומכמיר לב מתעקשים לקחת את ישראל עמם.

בשיחות הסקייפ האחרונות שניהל יואל עם רועי נראה לו בנו מאושר. כעת, כשהגיע למקום הפיזי ולפרק הרלוונטי במחברת, יואל מתחיל להבין את פשר אושרו. רועי פגש באביגיל, אישה ישראלית צעירה, אך מבוגרת ממנו בתשע שנים, והם התאהבו. אהבה מקסימה, מציפה ופשוטה בה בעת. אלה הרגעים שבהם הקריאה של יואל במחברתו של בנו הופכת לאינטימית עד כדי מבוכה.

יואל מנסה לאתר את אביגיל ולמרבה ההפתעה מצליח. היא עדיין בהודו, ובנדיבותה היא משנה את תוכנית מסעה ומצטרפת אל יואל. היא עושה זאת מתוך אהבה לרועי המת ומתוך כבוד לאבלו של אביו. במפגש זה טמון פוטנציאל מרעיש, אך העדינות המאפיינת את "הדרך לוורנאסי" שולטת גם כאן, ומשולש היחסים שנוצר נותר מהוגן, רגיש ורך.

דמותה של אביגיל היא דמות לא שגרתית. יובל משכיל לתת לה עומק רגשי ואישיות צבעונית ולב רחב. אפשר להבין בקלות מדוע רועי התאהב בה. ואחרי שהכרנו אט אט את רועי עצמו, דרך כתיבתו, אפשר להבין מה היא גילתה בו. אביגיל שונה מקהל המטיילים, אך יודעת להשתלב בו. יש בה בגרות ואחריות שמקנות לה, למרות גילה הצעיר, חומרה מושכת לב. כשהיא נכנסת לסיפור, מתחיל "הדרך לוורנאסי" לצבור תנופה של ממש.

איטיות שלפני הסערה

חציו הראשון של הספר נראה לי במהלך קריאתו איטי מדי. יואל מתקדם תחנה אחר תחנה במסעו, אבל ההתפתחות הרגשית עצורה ומוגבלת. דווקא כשהייתי בעיצומו של חציו השני חשבתי שאולי זו חייבת להיות הדרך: איטית ומהוססת, משל לדרך שהנפש צריכה לעשות כדי להגיע בהמשך לאזורים של התפתחות וסערה.

"ומתוך הבכי בקעה פתאום זעקה. סילון של כאב שיצא ממעמקי הבטן אל ריאותיו עד שנפלט מפיו באמוק, חמש או שש פעמים. יואל צרח וצרח וזעק מלוא ריאותיו, הראש לחץ עליו והעורקים בצוואר התנפחו ואיימו להתפוצץ אבל הוא המשיך לצרוח שוב ושוב בעוד אגרופיו ננעלו והאדימו. הגוף רעד והתנדנד כולו קדימה ואחורה, הוא נשם חזק דרך האף, דרך הפה, דרך השיניים, כולו זיעה ודמעות ונזלת ורעידות ונשימות".

"הדרך לוורנאסי" כתוב בלשון בהירה, מדויקת וצלולה. הוא עדין לא רק בהתפתחות של דמויותיו אלא גם בסגנונו. מדוד, שמור, מינורי. זו כתיבה של סופר בוגר, בטוח בעצמו. למרות החומרים העזים והנפיצים שמהם נבנה – מוות, אסון, יחסי אב ובנו, אהבה גדולה – הספר עצור ומאופק. היו רגעים שבהם רציתי יותר. דרמה גדולה יותר, עברית מלוכלכת יותר. אבל אין בכך כדי לגרוע מההנאה הגדולה של הקריאה. אמרתי שזה מסע כפול, של בן ואבא, בהודו ובנפש פנימה. אבל זה מסע גם במובן נוסף, מסעו של הקורא, מסע מבורך. •