חמישה אנשים שונים, חמש גרסאות מקבילות ותקיפות: אני עצרתי לבדי את הטנק הסורי בשערי קיבוץ דגניה א' במלחמת העצמאות, עצירה שמנעה מהסורים להתקדם ולכבוש את צפון הארץ. קולותיהם וקורות חייהם של כל אחד מהחמישה מקבלים במה נרחבת בספר "הטנק", יצירתו החדשה והמרתקת של אסף ענברי (ידיעות ספרים). דא עקא, מי שיפתח את הספר רק כדי לקבל תשובה מכריעה מי הוא האיש שעצר את הטנק בבוקרו של העשרים במאי 1948, צפוי להתאכזב. לענברי אין תשובה. מבחינתו, זו כלל אינה השאלה. כפי שכותב עמוס עוז על הכריכה האחורית של "הטנק", הספר הזה הוא לא מחקר אלא סיפור. וכמו בסיפור תנ"כי, הרעיון והמסר חשובים יותר מהאמת ההיסטורית. האתוס חשוב לא פחות מהמיתוס.
סיפור הטנק של דגניה מלווה את אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, מאז שהוא זוכר את עצמו. "זה כמו שתשאל ילד בסביבת כפר־גלעדי ממתי הוא מודע לפסל האריה השואג בתל־חי. הטנק של דגניה הוא אתר המורשת והסיפור שעליו התחנכנו. כבר מילדות הסיפור הזה הטריד אותי, כי הוא נשמע אגדי ומופלא, ומאוד לא סביר. זה סיפור שאומר שני דברים פלאיים בנשימה אחת: שהטנק הושמד על ידי בקבוק מולוטוב, ושבגלל טנק אחד כל הצבא הסורי ברח בחזרה לסוריה".
הגרסה שענברי גדל עליה היא זו שהונחלה במשך שנים רבות בדגניה, ומשם גם בחברה הישראלית כולה. על פי הגרסה הזו בולם הטנק היה שלום הוכבאום, חבר הקיבוץ, ניצול שואה, שהשליך שני בקבוקי מולוטוב לעבר הטנק והבעיר אותו. לביסוסה של הגרסה תרמה העובדה שהטנק המפורסם נשאר בקיבוץ והפך לאתר עלייה לרגל במגרשו הפרטי של הוכבאום. "הטנק עומד בכניסה לדגניה", מתאר ענברי. "זאת בזכות מכתב שכתב יוסף ברץ מדגניה לבן־גוריון, ובו ביקש להשאיר את הטנק בקיבוץ. אלמלא המכתב הזה, הטנק היה נלקח לתיקון ולשימוש מבצעי של צה"ל כמו שנלקחו שני הטנקים האחרים שעלו על דגניה א' והטנקים שעלו על דגניה ב'. בן־גוריון גם היה יכול להחליט שאם חשיבותו של הטנק כאנדרטה אכן עולה על חשיבותו המבצעית, מוטב שיילקח אחר כבוד לאתר מרכזי וממלכתי באחד מאתרי הלאום בירושלים או בתל־אביב".
אבל בן־גוריון קיבל את בקשתו של ברץ כלשונה. הטנק הושאר בדגניה והוכבאום היה יכול לספר את סיפורו למאות המבקרים שפקדו את המקום מדי שנה. "זה מצב קיצוני מבחינה סיפורית. מעטים המקרים שבהם הגיבור הוא המספר, ובנוסף לזה נוצרה מציאות ייחודית שבה כל הכניסה לדגניה הייתה ממלכתו של הגיבור המספר. הטנק עומד בשער הקיבוץ, ומיד אחריו ממוקם הלול ואחריו מתרומם הסילו, אסם התבואה. הלול והסילו היו הממלכה של שלום הוכבאום. ממרומי הסילו הוא ראה כל קבוצה של חיילים, תלמידים או מטיילים שהגיעה לאתר הטנק, ופשוט ירד וסיפר להם בגוף ראשון יחיד את גרסתו".
כשברץ ביקש מבן־גוריון להשאיר את הטנק בדגניה, הוא כבר ידע, כנראה, שמתחולל קרב גרסאות על זהותו של בולם האויב. "התחקיר, ואיתו הרשומון, התחיל כמה שעות אחרי הקרב. צה"ל אמנם הוקם רק לאחר שבועיים, אבל כבר היו נהלים ונערך תחקיר בשטח עוד בערבו של יום. היומן של פאיז חדיפי, מפקד הטנק הסורי, נמסר לתרגום, ובתוך פחות מחודש התקיים תחקיר צבאי רשמי ומסודר, וכבר בו נכתב שכל אחד מהמעורבים בניצחון מנסה להקטין את חלקו של זולתו. לכן, כשיוסף ברץ ביקש מבן־גוריון להשאיר את הטנק בקיבוץ, הוא כבר היה מודע מן הסתם לעובדה שהוא משתתף במאבק על הזיכרון הלאומי".
"על פי הגרסה שהונחלה בדגניה, ובחברה הישראלית כולה, בולם הטנק היה שלום הוכבאום, חבר הקיבוץ, ניצול שואה, שהשליך שני בקבוקי מולוטוב לעבר הטנק והבעיר אותו. לביסוסה של הגרסה תרמה העובדה שהטנק המפורסם נשאר בקיבוץ והפך לאתר עלייה לרגל במגרשו הפרטי".
הנס תפס חזק
גרסת הוכבאום החלה להיסדק ברמה הציבורית כעשר שנים לאחר מלחמת העצמאות. ראיונות עיתונאיים עם הוכבאום לרגל חגיגות העשור של ישראל עוררו את זעמם של טוענים אחרים לכתר עוצר הטנק. הראשון למחות היה רב־סרן דוד זרחיה (דוידסקו), שבעקבות תיאור הקרב בעיתון 'במחנה' כתב לעיתון מכתב וסיפר איך כסגן מפקד מחלקה בחטיבת כרמלי הוא הגיע עד לסיפון הטנק הסורי, וממרחק אפס השחיל לתוכו רימון, שהבעיר את הטנק ואת שני לוחמיו והכריע את הקרב. זמן לא רב לאחר מכן התפרסמה כתבה אחרת בעיתון 'במחנה', ושם סיפר אל"מ ברוך (בורקה) בר־לב איך כמפקד כיתת חניכי גדנ"ע הוא השליך שלושה בקבוקי מולוטוב על הטנק והבריח את יושביו. מהספר של ענברי עולה שבעוד אצל שאר הדמויות סיפור הטנק היה רגע של תהילה שלאחריו הם נבלעו באלמוניות, אצל זרחיה ובורקה הוא היה תחילתה של קריירה צבאית די מפוארת. זרחיה היה ממייסדי חיל החימוש, ובורקה – מג"ד השריון הראשון, רמ"ט פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים והנספח הצבאי של ישראל באוגנדה.
חוץ מהגרסאות שבהן הטנק נעצר באמצעות בקבוקי מולוטוב או רימון, היו עוד שתי גרסאות שלפיהן נבלם הטנק באמצעות פּיאט, פגז נ"ט שנורה לעברו. הראשון שהציג את גרסת הפיאט היה אהרוניק ישראלי, חבר קיבוץ כנרת שדאג לפרסם בכמה במות את סיפורו כ"מספר שתיים" (מטעין הפגזים) של פיאטיסט עלום שם. לימים התבררה זהותו של הפיאטיסט: יצחק עשת, איש חברת סולל בונה, שהקרב בדגניה הותיר אותו עם רסיסים בראש ובלחי. אדם נוסף הטוען שעצר את הטנק באמצעות פגז פיאט הוא שלמה אנשל, נהג אגד חיפאי שלימים עבר למשמר האזרחי. עשת ואנשל הם היחידים מחמשת גיבורי הספר שעדיין בחיים. שלום הוכבאום שם קץ לחייו בשנת 1976. דוד זרחיה, שאיבד את בנו במלחמת יום הכיפורים, נפטר לפני עשרים שנה. ברוך (בורקה) בר־לב, שהיגר ללוס־אנג'לס, נפטר בשנת 2007.
ענברי החל לתחקר את סיפור הטנק לפני שבע שנים. הוא נפגש עם שני הפיאטיסטים, עשת ואנשל, עם בני משפחותיהם של שלושת הגיבורים האחרים שכבר נפטרו, ועם יובל שיאון, חבר קיבוץ דגניה שהיה בן טיפוחיו של שלום הוכבאום, וגם כתב חוברת על הקרב המדובר.
"סיפור הטנק מעניין אותי גם מהכיוון של מיתולוגיה מקומית ולאומית. מעניין אותי האדם – ובעיקר האדם היהודי – כמספר סיפורים. ליל הסדר הוא הריטואל החשוב ביותר בלוח השנה שלנו, ומה שמתרחש בו הוא קידוש הסיפור. ההגדה מנחילה את הסיפור לא באמצעות גרסה אחת דוגמטית, אלא דווקא באמצעות רשומון. קודם כול היא אומרת שצריך לספר סיפור אחר לכל נמען, לכל בן, אבל מעבר לזה, באמצעות הסיפור על חמשת החכמים שישבו וסיפרו ביציאת מצרים במשך כל הלילה, היא מבהירה לנו שלא היה להם טקסט, ושהם סיפרו את הסיפור בכל שנה באופן שונה. זה אומר שההגדה היא רק הצעה לסדר.
"בניגוד לאובססיה הפוסט־מודרניסטית של קעקוע סיפורים, ובניגוד להנחת המוצא הפוסט־מודרניסטית שהיחסיות מקעקעת, אני חושב שמה שהופך מיתולוגיה או מורשת לדבר חי הוא דווקא הוויכוח עליהן. הדבר הזה חומק, לדעתי, גם מחוקרי המקרא שהתחנכו על תורת התעודות. חלקם מחמיצים את העובדה שמלחמת הגרסאות שהתנ"ך מביא היא לא טעות בעריכה אלא סוד כוחה של המורשת, שמאפשר לה להישאר זירה תוססת של פרשנות, שבעיקרה אינה נוגעת לבירור העובדות, אלא למשמעות הערכית של הגרסאות".
מי שמחפש הוכחה לתפיסתו של ענברי את סיפור הטנק כסיפור תנ"כי ימצא אותה כבר בעמוד הראשון של הספר. הוא מציין שם שלפי מה שנכתב בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט, גוליית הפלשתי נהרג בידי אדם ששמו אלחנן ולא בידי דוד. "ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גוליית הגיתי". "התנ"ך מספר גם על דוד המפורסם וגם על אלחנן הזוטר את אותו הסיפור, ובעצם אומר לנו: לפניכם מעשה ספרותי שנוצר מתוך המסורת המקראית, שרוצה למסור לנו בכפיפה אחת את גרסת שמואל א' ואת גרסת שמואל ב', כל אחת עם משמעותה הערכית השונה.
"גם בהקשר של הטנק, יש אתוס שונה לכל גרסה. מה שחשוב הוא לא איך קוראים לאיש שעצר את הטנק, אלא על איזה סיפור אנחנו מחנכים. אם דוד זרחיה עצר את הטנק לא בירי מרחוק אלא מתוך חתירה למגע והשלכת רימון לתוך הטנק, אז לפנינו סיפור שמחנך לגבורה, לחירוף נפש. לעומת זאת, אם זה היה יצחק עשת, שלדבריו ירה פיאט מהמותן, אז לפנינו סיפור של תושייה, של אלתור, של 'סמוך, יהיה בסדר': אדם נקלע לזירה, ידחפו לו פיאט והוא יעשה את כל הטעויות, ייפצע וכמעט ייהרג מהכלי עצמו, ועדיין ינצח. לעומת זאת, אם זה הסיפור של שלמה אנשל, הפיאטיסט המיומן, שהפליא לתפעל לבדו את הפיאט (שנועד להפעלה בידי שניים) ולקלוע בכיפת הצריח, אז יש פה סיפור שמחנך למקצוענות, למצוינות – האתוס של 'הטובים לטייס' ו'אומת הסטארט־אפ'. ולעומת זאת, אם הטנק נעצר בזכות התחבולה של בורקה בר־לב, שהציע לפתוח את השער של דגניה כדי לגרום לסורים לחשוב שטמנו להם מוקשים או מארב, אז יש פה סיפור על ניצחון 'הראש היהודי' ו'כוחנו במוחנו'.
"המעניין הוא שמכל האפשרויות, הגרסה שהכי תפסה היא הגרסה הכי פלאית, הכי פחות סבירה – גרסת בקבוק המולוטוב – כי לגרסה הזאת יש יותר עוצמה מיתית, בזכות ממד הנס. כל סיפור יסוד יהודי הוא בעצם סיפור על נס, ולכן גם הליהוק של שלום הוכבאום היה מושלם. הוא לא היה צבר ולא לוחם אלא חובבן, וגם בקבוק המולוטוב לא היה באמת בקבוק מולוטוב עם מנגנון אלא אלתור חובבני של בקבוק תבערה. בסיפור של הוכבאום, ניצול השואה, יש גם שילוב מושלם של שואה ותקומה, ואז הקרב הוא בעת ובעונה אחת הקרב על דגניה ומרד גטו ורשה, וגם קרב סטלינגרד על הדרך. ישנה פה הדו־משמעות הנצחית שיש בסיפור דוד וגוליית, שהסיפור הזה הוא כאילו שידור חוזר שלו. אפשר לקרוא את סיפור הטנק כסיפור על המיומנות של דוד כצלף כמו ששלמה אנשל יקרא אותו, או כסיפור ניסי על נער שהזדמן לזירה, כמו ששלום הוכבאום היה מעדיף לקרוא אותו. אני מודה שאפילו השתעשעתי במחשבה לקרוא לספר 'דגניה א', שמואל ב'".
"אני חושב שמה שהופך מיתולוגיה או מורשת לדבר חי הוא דווקא הוויכוח עליהן. ליל הסדר הוא הריטואל החשוב ביותר בלוח השנה שלנו, ומה שמתרחש בו הוא קידוש הסיפור. לא באמצעות גרסה אחת אלא דווקא באמצעות רשומון".
זיכרון סוג ב'
"הטנק" אינו הספר הראשון של ענברי שעלילתו מתרחשת בקיבוץ. ספרו הראשון, "הביתה", שיצא לאור בשנת 2009, תיאר את תולדותיו של קיבוץ אפיקים, שבו נולד בשנת 1968 וגדל בו עד לבגרותו. "הביתה", שנבחר בעבר על ידי קוראי 'מקור ראשון' כאחד מעשרת הספרים העבריים הטובים בכל הזמנים, תיאר את עלייתו ונפילתו של הקיבוץ לאורך שלושה דורות. מטבע הדברים, לא מעט מחברי אפיקים לא אהבו את הספר.
ענברי התגורר בזמן פרסום "הביתה" בקיבוץ גשר, לא הרחק מאפיקים. כיום הוא מתגורר עם רעייתו וילדיו בקיבוץ דגניה ב', שבו נולדה אשתו, הסמוך לדגניה א' שמככבת בספרו החדש.
איך מגיבים לספר בדגניה?
"הספר עדיין לא נקרא על ידי רוב החברים, אבל החשש שלי מהדגניות הוא שיקרה שם מה שחוויתי עם 'הביתה' באפיקים. היו שתי קבוצות שנעלבו באפיקים: אלה שנעלבו בגלל מה שכתבתי עליהם, ואלה שנעלבו כי לא כתבתי עליהם. אני חושש שאותו הדבר יקרה עם הדגניות. מצד אחד אני בכוננות ספיגה מאנשי דגניה א', שאני קצת סודק להם את הסיפור. מצד שני, אני עוד יותר בכוננות ספיגה מאנשי דגניה ב', כי שבעים שנה מתעלמים מקרב הגבורה המקיף והממושך יותר שהתנהל שם באותו יום במלחמת העצמאות. הקרב בדגניה ב' נמשך עד הצהריים. היו שם יותר טנקים ויותר הרוגים, אבל כאילו נגזר על הקיבוץ הזה שבגלל שהוא דגניה ב', הוא גם יהיה סוג ב', בזיכרון הלאומי. לכן אני חושש שהם יכעסו עליי שגם אני לא החמצתי את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות לאזכר את חלקם. מהבחינה הזו, עלולים לכעוס עליי גם אנשי גשר ועין־גב, שני קיבוצי הקצה של המערכה – קיבוצי משלט מבודדים, שעמידתם הייתה אולי המרשימה ביותר מבין כל קיבוצי העמק, ובכל זאת, גם הם לא בספר שלי, כי זה ספר על הטנק".
עם כל הביקורת שעולה מ"הביתה", ומעט גם מ"הטנק", על קיבוצי עמק הירדן, ענברי עדיין מאמין גדול בצורת ההתיישבות שבה גדל, ושבה הוא מגדל היום את ילדיו. "הקיבוץ הוא היצירה הכי מקורית של הציונות, ומבחינות מסוימות הוא גם הקהילה היהודית ביותר במאה העשרים, ואפילו הקהילה ההלכתית ביותר, בדרכו. לעומת קהילה אורתודוקסית שכבר יש לה הלכה, קיבוץ הוא קהילה שנתונה עדיין במצב חז"לי, שהוא המצב הכי נכסף ליהודי. בקיבוץ יש לך אפשרות להשתתף בכל מוצאי שבת באסיפה, שהיא בדרך כלל מחלוקת הלכתית טרייה. הפרקטיקה של האספות בוצעה בידי דתל"שים. דור המייסדים היה דור של יוצאי בתי מדרש שהפכו את האספה הקיבוצית לבית מדרש חי. למעשה, דווקא הקיבוצים השמאלנים ביותר – קיבוצי מפ"ם, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי של השומר הצעיר – היו ה'דתיים' ביותר. היו להם אדמו"רים וחצרות לכל דבר ועניין.
"התרומה העיקרית של הדור השני בקיבוץ, דור המדינה, הייתה חירוף הנפש. זה היה דור הלוחמים והנופלים בהמוניהם, שאִתגר בדרכו שלו את הגדרת החילוניות. כשאנשים מוכנים למות למען ערכים שנראים להם גבוהים יותר מההישרדות האישית שלהם, זה לא דבר שמתיישב עם חילוניות פשוטה. צורת החיים המובהקת של חילוניות ראויה לשמה היא העיר הגדולה. בגלל האטומיזם החברתי שיש בה, קשה לאנשים להרגיש חלק ממשימות מגייסות שחשובות יותר מהחיים שלהם".
ענברי מגדיר את החיים בקהילה הקיבוצית כחיים בליל סדר אחד ארוך. "בחיי הקיבוץ יש מנגנוני הנחלה ותחושה של משפחה מורחבת. התחושה הזאת קיימת בכל קהילה ראויה לשמה, אבל בקיבוצים היא הייתה מטופחת ומשוכללת במיוחד. חוץ מחגי ישראל המסורתיים, שנחגגו בקיבוץ באופן אלטרנטיבי, לוח השנה של הקיבוץ הכיל עוד חגים ומועדים, כגון חג הקיבוץ, שכל כולו הנחלת מורשת לוקאלית, או 'האחד במאי', ובשנים מסוימות גם חג הגֵז, מתוך רומנטיקה חקלאית ניאו־מקראית. החל ממלחמת יום הכיפורים, הפך יום כיפור ברוב הקיבוצים ליום הזיכרון זוטא.
"גם יום השואה עוצב בידי הקיבוצים. החוק של יום השואה נחקק רק ב־1959, ועד אז יום השואה צוין בקיבוצים בליל הסדר – לזכר מרד גטו ורשה שפרץ בליל הסדר – מתוך רצון להעניק לשואה הקשר של גבורה. אתה יכול למצוא בהגדות הקיבוץ הישנות את הפיילוט של עצרות יום השואה שאנחנו מכירים עד היום – שירים כמו 'הליכה לקיסריה' או 'אשרי הגפרור' וטקסטים של אבא קובנר. לקהילה הקיבוצית היו המשאבים והפנאי ליצור ולעצב את החגים, המועדים וטקסי החיים. משפחה עירונית לא יכולה להרים הפקות כאלה".
אז הקהילתיות היא מה שמשאיר אותך בקיבוץ?
"הקהילתיות, בעיניי, היא רכיב מרכזי במושג החיים הטובים. אני לא חושב שמושג החיים הטובים יכול לכלול אנונימיות, ניכור, פסיביות ומלחמת הישרדות כתכלית עצמה, שלא למען משמעות. כשאתה חבר בקהילה, זה לא רק שאתה לא אלמוני, אלא אתה כל הזמן נדרש ונקרא לתרום משהו. גם במישור הפוליטי, החוויה של רוב אזרחי הדמוקרטיות בעולם המערבי היא חוויה פוליטית קלושה ביותר. הם רק קליינטים, לא שותפים פעילים ומורגשים של הפוליטיקה, כי הם בסך הכול משלשלים פתק פעם בארבע שנים. לעומת זאת, אזרחי דמוקרטיות שהם גם חברים בקהילות, מורגשים מאוד, כל אחד בקהילה שלו.
"שים לב שהפסיביות מקודמת כאידיאולוגיה וכערך בספרות, באומנות ובתרבות העכשווית. מדובר בתפיסה קורבנית של האדם כיצור סביל. אנשים מספרים כל הזמן מה עשו להם במקום מה הם עשו. תפיסת העולם היהודית היא הפוכה לגמרי. היא תופסת את האדם כמבוגר אחראי, ומה שמבדיל מבוגר מצעיר הוא שמבוגר אחראי על עוד אנשים, ולא משנה מה גילו. התפיסה היהודית היא גם קהילתית, מכיוון שהיא מגדירה את מעגלי האחריות והתרומה שלך".
אתה מוצא את הקהילתיות גם בקיבוץ המופרט והמתחדש?
"אני חושב שהקיבוץ המתחדש, המשתנה, שעבר כל מיני תהליכי הפרטה, הוא יותר ערכי ומוסרי מהקיבוץ הישן. אני תומך נלהב בשינוי הזה, לאו דווקא מהסיבות של יעילות כלכלית, למרות שגם הן נכונות, אלא כי אני חושב שהפגם העיקרי של הקיבוץ הישן היה הסרת האחריות מהפרט. הקיבוץ כקולקטיב עשה היסטוריה, אבל שחרר יותר מדי את חבריו מאחריות אישית, בעיקר מהאחריות להתפרנס. אני מלא תקווה שהשינוי שמתרחש עכשיו מוליך להתהוותה של הקהילה הכי מוסרית בהיסטוריה: קהילה שמשלבת בין אחריות אישית לערבות הדדית".
אבל כשאין עוגנים של חדר אוכל ושל שיתוף כלכלי, מוכרחים למצוא עוגנים חדשים לקהילה.
"העוגנים החדשים הולכים ומתגלים בתור יסודות חשובים יותר מאלו שנחשבו בעבר, בטעות, כיסודות המהותיים של הקיבוץ. הלינה המשותפת למשל, שהייתה מזוהה מאוד עם הקיבוצים, הייתה נסיבתית בלבד. היא לא נבעה מאידיאולוגיה סוציאליסטית אלא מצורכי ביטחון. היא נולדה בקיבוץ כפר־גלעדי, שהיה קיבוץ משלט, ומהצורך שנוצר שם במעין בית יתומים. היו שם כעשרים ילדים שמחציתם היו יתומים מאב, כי האבות שלהם היו חברים בארגון 'השומר', ורבים מהם נהרגו. גם רוב הקיבוצים האחרים באותה תקופה היו קיבוצי משלט, ובית הילדים היה המענה הנכון להם מבחינה ביטחונית וכלכלית. הלינה המשותפת לא אומצה בכל הקיבוצים. היא לא אומצה בדגניה א' ולא בעין־חרוד, ושניהם, כידוע, היו קיבוצים מובילים".
"מצד אחד אני בכוננות ספיגה מאנשי דגניה א', שאני קצת סודק להם את הסיפור. מצד שני, אני עוד יותר בכוננות ספיגה מאנשי דגניה ב', כי שבעים שנה מתעלמים מקרב הגבורה המקיף והממושך יותר שהתנהל שם במלחמת העצמאות".
מבחן הנוי
כשענברי נשאל מה הם העוגנים החדשים של הקיבוץ, הוא מציין שני עקרונות – ערבות הדדית וחיים מאוזנים. "ערבות הדדית אמורה להמשיך להבדיל בין קיבוץ ליישוב קהילתי. יישוב קהילתי הוא, בסופו של דבר, יישוב של משפרי דיור שבאו להגשים חלום על בית צמוד קרקע. קיבוץ עם ערבות הדדית הוא קהילה של אנשים שמוכנים לשלם מיסי קהילה גבוהים למען יעדים ערכיים ולא אגואיסטיים – חינוך, סיעוד, בריאות, תרבות, או אפילו דבר כאילו קטן ושולי כמו נוי.
"הנוי בישוב הקהילתי הוא מבחן למשפרי הדיור, עד כמה הם מוכנים להשקיע מכספם בשביל מראה המרחב הציבורי, ואכן יש מתחים על הנושא הזה בין שכונות הרחבה לתושבי קיבוצים. גם סעיף התרבות הוא משמעותי. בדגניה ב', לקראת כל חג סוכות, מפיקים מופע שנמשך שעתיים וחצי. עובדים עליו כשלושה חודשים מראש עשרות אנשים, בהתנדבות, רובם אנשים צעירים ועסוקים מאוד, הורים לילדים קטנים שעובדים כעצמאים. כשאדם תורם שלושה חודשים מהחיים שלו להפקה של חג, זה מעיד על תפיסה של ערבות הדדית.
"היסוד השני של חיים מאוזנים, הוא אי השתעבדות לממד יחיד של החיים. לא להשתעבד לעבודה. החירות הזאת מושגת על ידי הבנת ההבדל בין רמת חיים לבין איכות חיים – ויתור מסוים על רמת חיים, כדי להשיג איכות חיים גבוהה יותר. אם אדם שאינו עשיר קונה דירה בצפון תל־אביב, הוא עשה מקח טעות, כי הוא עומד לפגוע קשות באיכות החיים שלו בשביל מה שנתפס בעיניו כרמת חיים גבוהה. בעיניי, החיים הטובים מושגים כשלאדם יש מגורים צנועים יותר במקום פריפריאלי יותר ומשכורת צנועה יותר, אבל עומדים לרשותו יותר משאבים של פנאי וכוחות, בשביל לקיים חיי משפחה, חיי חברה וחיי תרבות. הוא לא מגיע הביתה מאוחר בערב תשוש מעבדות מודרנית או פוסט־מודרנית בסדנאות ההייטק, אלא הוא אדם משפחתי וקהילתי יותר, שיש לו זמן וכוח לקרוא ספר, להשתתף בחוג דרמטי או באסיפה שבה הוא אמור לדון גם בעניינים שלא קשורים אליו. ככל שמלחמת הקיום בולעת את כל הזמן והכוחות של האנשים, אז למרות כל הכוונות הטובות שלהם להיות בני זוג והורים טובים, זה פשוט לא מסתייע. הם לא רואים את הבית".
"הקיבוץ הוא היצירה הכי מקורית של הציונות, ומבחינות מסוימות הוא גם הקהילה היהודית ביותר במאה העשרים, ואפילו הקהילה ההלכתית ביותר, בדרכו. בקיבוץ יש לך אפשרות להשתתף בכל מוצאי שבת באסיפה, שהיא בדרך כלל מחלוקת הלכתית טרייה. דווקא הקיבוצים השמאלנים ביותר –היו ה'דתיים' ביותר. היו להם אדמו"רים וחצרות לכל דבר ועניין".
בלי תיאורים, בלי תארים
את יצירתו הספרותית החל ענברי לפני שלושים שנה בפרסום מסה שעסקה בעמוס קינן בכתב העת "פרוזה". עוד בהיותו חייל, החל לפרסם סיפורים ומאמרים בעיתונים תחת שמות עט. הוא למד ספרות כללית באוניברסיטת תל־אביב וספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן, ואת הדוקטורט שלו כתב על הגותו הספרותית־תרבותית של ביאליק. במקביל לכתיבת ספריו הרצה ענברי בעבר במכללות, וכיום הוא מלמד במרכז האקדמי שלם בירושלים. על "הביתה" עבד במשך עשר שנים ועל "הטנק" במשך שבע שנים, אבל הסיבה לכך היא לא רק עבודתו במקביל כמרצה, אלא גם שיטת העבודה היסודית והפדנטית שלו כסופר.
"מבחינתי, יש ארבעה שלבים בכתיבתו של ספר, וכל אחד מהם כרוך בהתעכבות גדולה. השלב הראשון, והקשה ביותר, הוא שלב ההיריון של הספר, שבו אתה שואל את עצמך מה לך ולסיפור הזה, למה אתה כותב אותו, איך אתה ניגש אליו, ועל מה הסיפור בעומק. זה שלב שבו נדרש גם יושר אינטלקטואלי לגנוז את הסיפור ולא לכתוב אותו. רק לאחר שאתה שלם עם ההחלטה לכתוב את הסיפור, מן הראוי לגשת לעבודה. אחר כך בא השלב היצירתי המכריע ביותר – שלב עיצוב העלילה. החומר אף פעם לא מודיע לך איך לגשת אליו, לא מה הז'אנר, לא מי הגיבור, לא מה ההתחלה ולא מה הסוף. במקרה של 'הטנק', ההחלטה הקרדינלית ביותר הייתה לספר על אירוע שקרה במלחמת העצמאות מהפרספקטיבה של מלחמת יום הכיפורים, למרות שזה לא היה טמון בהיסטוריה עצמה.
"בעלילה שבניתי, אנחנו פוגשים את הגיבורים כשמשבר גיל החמישים הפרטי שלהם פוגש את שנות המשבר הכי חריפות של המדינה ושל הדור הראשון של הישראלים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. גיבוש הקונספט העלילתי של הספר הוא דבר שיכול לקחת שנים. עד שלא שכנעת את עצמך שמצאת את העלילה שלתוכה אתה רוצה ליצוק את החומר ההיסטורי, אל תתקדם לשלב הבא. השלב הבא הוא הלימוד, התחקיר, וכאן אתה מוצא את עצמך לא כאדם כותב אלא כספק היסטוריון, ספק עיתונאי, ספק בלש או חוקר פרטי. השלב הזה כרוך בהמון עבודת רגליים ועבודת ארכיון. השלב הרביעי הוא הכתיבה עצמה, ואצלי היא איטית מאוד, רב־טיוטתית".
הכתיבה שלך מדויקת, תמציתית וחסכנית. אתה לא מרבה בתיאורי טבע וברגשות וגם לא מוצאים "סמול טוק" אצל הגיבורים שלך.
"יש לי אידיאולוגיה בנושא הזה, וכתבתי על זה כמה מאמרים. אני טוען שהעברית אוהבת פעלים. זה לא אני, זו העברית. שימוש נכון, עמוק ושורשי בעברית, הוא שימוש בשפה שמשקפת את תפיסת האדם היהודית המקראית והחז"לית. זו תפיסה שבה האדם הוא יצור פועל שלא נמצא סתם בתזוזה אלא אחראי למעשיו, ולמעשיו יש תמיד מטען שלילי או חיובי מבחינה מוסרית. אם אני אוכל למשל, זו לא פעולה אלא פעילות טריוויאלית מבחינה ערכית, ששייכת למישור הצרכים והחוויות. פעולה, לעומת זאת, היא הגשמה של חופש הבחירה וחופש הרצון בין חלופות ערכיות, לא בין תה לקפה. אף אחד מחמשת הגיבורים שלי בספר לא מתואר פיזית, כי זה נתון ביולוגי ולא חלק מחופש הרצון. כשמופיע בספר תיאור גופני של דמות, אז מדובר בפרט חיוני לעלילה. אני מקמץ בתיאורים, ואפילו בתארים. אם יש צורך באזכור של רהיט, הוא יתואר רק במקום ההכרחי ובקיצור המרבי. הבחירה לכתוב כך מייקרת את הרגעים שיש בהם תיאור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
