בזמן שאני התייזעתי בפקקים המתארכים, סיננתי קללות בלב ומחוצה לו ונחתכתי בכביש משמאל ומימין, בחדר סגור בספארי נשאו ונתנו על החלטה כבדת משקל: מה יהיה שמו של הקרנפון החדש שבא לעולם. הדיון הסתיים, עשן לבן עלה, וייקרא שמו בישראל: רובי. הוא בנם של ריהאנה ועטרי, אחיהם של רמי (5) ושל הקרנפה רייני־רפיקי (2).
ברך הנולד אני צופה בסוואנה האפריקנית של הספארי, מבלה לצד אמו. קשה לתאר כמה עולל של קרנף הוא דבר חמוד. אין לו עדיין קרן מאיימת באמצע הפרצוף, והוא עגלגל וגמלוני; מעין מומין עם כפות רגליים גדולות, שמצטנף ליד אמא פחות מומינית. אני צופה בו מתוך הרכב, מעבר לשיחים, ולצלם אסור: כל קליק עלול לעצבן את היולדת הטרייה, שמגוננת על הצאצא ותהיה מוכנה גם לתקוף זברה תועה.
קרנף הוא לא רק עוד בעל חיים בספארי ברמת־גן, אחרי הכול הוא זה שנבחר לככב על סמל גן החיות. רובי הוא הקרנף ה־33 שנולד כאן, והספארי הוא גן החיות המוביל בעולם ברביית קרנפים. רובי ומשפחתו הם בני מין שנמצא בסכנת הכחדה חמורה: קרנף רחב שפה. "מתת־המין הדרומי נותרו בערך 20 אלף קרנפים בכל העולם, ומתת־המין הצפוני נשארו רק שתי נקבות שחיות באפריקה. זהו אות אזהרה למה שעלול לקרות לתת־המין הדרומי", מספרת לי שירה ענבר־דנין, מטפלת בשטח האפריקני בספארי. "נעשים כל מיני ניסיונות לשמר את תת־המין הצפוני – שאיבת ביציות, שאיבת זרע מהזכר האחרון רגע לפני שמת, פונדקאות. אבל בסופו של דבר זה תת־מין שאפשר לומר שהוא נכחד. בני תת־המין הדרומי בסכנה חמורה, גם כי פוגעים בשטחי המחיה שלהם – וגם בגלל ציד למטרת סחר בקרניים. זהו ציד מיותר לחלוטין, כי הקרן עשויה מקרטין, חומר שגם השיער שלנו עשוי ממנו. אין לה שום סגולות בריאותיות. היתרון היחיד שלה הוא לקרנף, שמגן על עצמו בעזרתה".
***
אנחנו עוזבות את האם והעולל כדי לתת להם זמן להירגע – אחרי הכול, ריהאנה נשאה את רובי ברחמה במשך שנה וחצי – ושירה מובילה אותי בטנדר בין שבילי הספארי, שהפך לביתה השני. זו שעת בוקר מאוחרת, ורוב החיות רובצות תחת העצים בחום של תחילת הקיץ. אנחנו רואות צבאי תומסון, גנואים (אלה שכמעט רמסו את מופסה למוות), זברות מפוספסות וראמים מקושתי קרניים. ברכה ההיפופוטמית שקועה בבוץ לבדה, אחרי שגורשה מהעדר. ליד משרדי הספארי אנחנו יכולות לעצור סמוך לפסל גדול של קרנף: אותו אנחנו לא נלחיץ. טווס זכר לא מפסיק לצווח לידנו, סיקסק נעמד סקרן וכמה דרורים מעופפים מעלינו, בשעה ששירה מספרת לי על הרגעים הדרמטיים של אתמול.
"ציפינו להמלטה, כי חישבנו שנה וחצי מתאריך ההזדווגות של ריהאנה עם עטרי", מעידה שירה. "אבל השטח שלנו ענק – 700 דונם. אי אפשר לראות הכול כל הזמן. אני מגיעה לשטח בכל בוקר בשש – אנחנו מתחילים בשבע, אבל אני אוהבת לבוא קודם ולהסתובב. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הבנתי שמשהו קרה. ראיתי את רייני. היא נראתה לחוצה ולא הסתובבה ליד ריהאנה, שזה כבר חריג. ראיתי הרבה חיות שמסתכלות לכיוון מסוים, ואז התקרבתי וגיליתי שריהאנה נמצאת בתוך גדרת הקובוסים (סוג של אנטילופה, יפ"א).
קשה לתאר כמה עולל של קרנף הוא דבר חמוד. אין לו עדיין קרן מאיימת באמצע הפרצוף, והוא עגלגל וגמלוני; מעין מומין עם כפות רגליים גדולות, שמצטנף ליד אמא פחות מומינית
"זה חריג, כי בעלי חיים לא נכנסים לשם סתם – אין שם אוכל ואין סיבה להיכנס, אלא אם את באה להמליט. רוב החיות אוהבות פרטיות בזמן ההמלטה. גם כשהחיות התחילו לצאת משם ולאכול, היא לא יצאה. אחר כך פתאום הופיע הקטנצ'יק המתוק הזה, מקומט, ביחד איתה. זה מרגש ברמות שאין לתאר, התרגשות שיא, צרחנו בטנדר. אתמול מצאתי את עצמי כל היום מצלמת תמונות הנקה ומתמוגגת. הראיתי את התמונות לבן שלי לביא, רקדנו ביחד בחדר משמחה והוא התקשה להירדם".
איך בחרתם דווקא את השם רובי?
"יש ועדת שמות. אם הקרנפים נולדים כאן, אנחנו בוחרים שם שמתחיל באות הראשונה של שם האם – במקרה הזה ר'. אחר כך מנסים לבחור שם שקשור למציאות שלנו. לכן יש לנו קרנפה שנקראת קרן פלס, למשל. את השם ריהאנה בחרו כי הוא מזכיר 'ריינו', קרנף באנגלית. רצינו בהתחלה לקרוא לה מירי מסיקה, אבל במשק החי כבר הייתה לנו עז שנקראה מירי. רמי הקרנף נקרא על שם מנהל השטח האפריקני, והבת השנייה רייני־רפיקי נקראת כך בגלל הקשר לזימבבואה, שיש בה קרנפים רחבי שפה".
צלצול קוטע את שיחתנו ושולח אותנו במשעולים לאזור האריות בסוואנה, כדי להחזיר משם מטפלת אחרת, רותם. היא אגב זו שהבחינה ראשונה ב"בול עץ שנע בשטח", הלא הוא רובי העולל. בדרך אני לומדת שאת תחילת דרכה בספארי שירה בילתה מחוץ לסוואנה, במשק החי. שש שנים היא עבדה שם. "במקור אני ירושלמית", היא מספרת. "כשהייתי בתיכון עבדתי בפינת חי בגן החיות התנ"כי. הייתי בטוחה שלא ארצה לעשות שום דבר אחר חוץ מלעבוד בפינת חי. ואז התחברנו למחלקת פילים, והתאהבתי בפילים. הם חיות רגישות ומשפחתיות וחכמות בטירוף. החיבור איתם חזק, והאינטליגנציה הרגשית שלהם גבוהה מאוד".
לא צריך לעבור דרך מחלקת הפילים כדי להתפעל מהם, די להסתכל על הזרועות של שירה. שתי פילות אסיאתיות – לטנגי ולה־פטיט – מופיעות שם, ובהטי, פילה אפריקנית, מצוירת עם צמיג ש"הוא השמיכי שלה". המקעקע קיבל תמונה מהספארי ועשה עבודה מושקעת וצבעונית. בזרוע השנייה מופיע אריה לא מקומי, כמחווה לשמו של הבן לביא – "הגעתי למחלקה האפריקנית מוכנה מראש", היא צוחקת. מצידה השני של הזרוע מצויר אשכול ענבים עסיסי, שמזכיר את שמה של הבת גפן.
מה לאוהבת חיות ולצמח הגפן? מתברר ששירה נושאת ייחוס רציני שריגש אותי מאוד: היא בתו של פרופ' אבינעם דנין ז"ל, הבוטנאי המפורסם ששמו חתום על הספר הצהוב החשוב "המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל" (לצד פרופ' נעמי פיינברון־דותן). על רגלה של שירה מונצחת רְגֵלַת הגינה, צמח שאביה חקר במשך שלושים שנה. הוא גילה שיש לו חמישה תתי־מינים, ולא אחד כפי שחשבו. "כל הילדות שלי הייתה סביב טבע", אומרת שירה. "אבא היה אומר – בואי איתי לעשבייה. בטיולים היינו עוצרים בכל רגע, ו'בואי נצלם פה צמח כזה וכזה'. הסתובבנו הרבה, יחד עם האחים שלי. כילדה נסעתי איתו לירדן לגלות צמחיית בר".
ואז מרדת והלכת אל החיות.
"נשארתי בטבע, וזה מה שחשוב. למדתי ניהול והייתי בעסקי המחשבים ובסוף חזרתי לטבע".
***
היא בת לדרורה, נשואה לתומר ומתגוררת בגן־יבנה. כשאנחנו מגיעות לשער האריות היא מפסיקה לדבר ומתרכזת רק בתנועת השער. "כל עוד שער אחד לא נסגר, השני לא נפתח", היא מסבירה. אני לא יודעת מה חולמות האיילות בלילות, אבל אני יודעת מה חולמות מטפלות באריות: "לפני יומיים חלמתי שאריות הסתובבו בשטח הפתוח. אלה חלומות סטנדרטיים למקצוע – כשהייתי במחלקת הפילים הם היו אלה שיצאו לטייל חופשי בחלום, וכשהייתי בפינת החי הגמלים יצאו, כי הם החיה המסוכנת שם. כשבודקים מנעולים כאן, תמיד יש יותר מאדם אחד שמוודא שהכול נעול".
תשמעו, האריות מרהיבים שאין לתאר. גם האנימטורים של דיסני, אגב. סלאם, סהלא והנקבה סירי רובצים תחת עץ, ואנחנו לא רוצות שהם יישארו רעבים. לפיכך אנחנו נוסעות להצטייד בביצי יען, ומתחילים בהכנת ארטיק שיצנן אותם בשעות המתות. להלן המצרכים: חמש ביצי יען, שריר זרוע של בשר בקר, מים מצינור, דליים גדולים. הוראות הכנה: שוברים ביצת יען לתוך דלי, ואז שוברים שוב, כי היא לא נשברה בפעם הראשונה – הן חזקות, הביצים האלה, שני ק"ג כל אחת. אחרי שחלמון ענק פורץ מבפנים, מוסיפים לכל דלי חתיכות בקר. שירה טבעונית, אבל היא מתמודדת עם אתגר הכנת הארטיק בהשלמה: "אנחנו לא באמת צריכים בשר, הם כן". אחר כך מוסיפים מים בצינור עד שפת הדלי כמעט, ומכניסים למקפיא. "האריות מקבלים את זה בימים שאין בשר. טורפים בטבע לא צדים זברה בכל יום, אז גם אצלנו בחלק מהימים הם לא אוכלים. אנחנו מנסים שהם יחיו הכי קרוב לטבע. כשהם מקבלים ארטיק כזה, הם מבלים איתו כל היום".
מהמקפיא אנחנו שבות לנוע בשבילים כדי לצלם את שירה בערבות הסוואנה הרמת־גנית. רק מרחוק, כמובן, כדי לא להחריד את שלוותו של גנו משועמם. עטרי, אביהם של רוב הקרנפים הקטנים כאן, רובץ ליד טופאק, שמתמתח או מה שעושים קרנפים. לצידם שוכבות גם קרן פלס ורייני, שמתמודדת עם הריחוק מאמא. עטרי בא לרחרח מה קורה עם שירה. אותי העבירו מראש אל מעבר לגדר, אל דאגה. "הוא בא להתעניין", שירה אומרת, "ואני מדברת איתו ומרגישה איתו. אנחנו לא נוגעים בחיות כמעט. הן חיות בר ואנחנו רוצים שימשיכו להיות כאלה".
החיים שלך דבש, אני אומרת לשירה כשחולפת על פניי זברה פסיכדלית. "כן", היא אומרת, "לקום בכל בוקר ליום שאת אף פעם לא יודעת איזה דבר מרגש יקרה בו – אני חיה את החלום, מאוהבת בעבודה שלי".
