אין שמץ דמיון בין נוף הרי הקרפטים לנוף מדבר יהודה – אלה עם הירוק והדובים וכיפות השלג, והוא עם הצהוב והיובש והאין נמרים – אבל חוליה אחת כן מקשרת ביניהם: דב פוניו. במשכנו הנוכחי בכפר־סבא, כשרקטות שורקות בשמי הארץ, מראה לי פוניו בן התשעים אילן יוחסין מסועף באותיות לועזיות שהכין לבקשת הנכדה. הוא נפתח בשנת 1841 בהונגריה ומתפצל עד פלישת הגרמנים במלחמת העולם השנייה, שהביאה את פוניו לארץ הקודש. "עד שהגרמנים נכנסו לא ידעתי בכלל שאני יהודי ולא ידעתי שאני חי בארץ שאני לא שייך אליה", הוא מספר. במולדתו, מוקף ביערות ובהרים ובפלגי מים, נולדה האהבה האדירה לטבע, אבל "המפץ הגדול", הוא אומר, קרה במפגש עם המדבר הישראלי. "הוא היה זר ומוזר אבל מצאתי בו בית. המבנה המיוחד של מצוק ההעתקים והנחלים המתחתרים, והגיאולוגיה הייחודית, והגבים והנקיקים היפים – זאת הייתה התאהבות. כבודה של ירושלים במקומה מונח, אבל העם שלנו נולד וצמח במדבר".
לפני כשבע שנים יצא לאור "המדריך למטייל בדרום מדבר יהודה" מאת פוניו, ספר שהוא גם מפעל חיים: קובץ מסלולים שפרץ למען המסמנים וסחב בשביליהם את אנשי ערד ושאר סקרנים וחובבי טבע. "הספר בא לפתוח פתח לחבל ארץ מופלא שמעטים כמותו קיימים בעולם", כתב בהקדמה. "הוא מיוחד כי שיניים של מיליוני שנים חרתו בו כוחות אדירים ויצרו מצגת מרשימה ומפחידה כאחד, הוא מיוחד כי עמים רבים רצו להיאחז בו, באו והלכו, ועקבותיהם מתגלים לנו ככל שאנו מנסים לחדור מבעד לערפל השנים. ביניהם היו גם אבות אבותינו. הם עזבוהו ואנו שבנו וירשנו. האם מכירים אנו ירושה זו אל נכון?"
לפחות לפי התמונות המצהיבות שתלויות בחדרי הבית, נראה שהוא עצמו מכיר היטב את הירושה. באחת הוא משתכשך עם בנו הקטן אהוד בגב הנעלם, "שרק יחידי סגולה מכירים, בנחל גורני"; באחרת נראית לורנס אשתו, ש"גם נדבקה בחיידק הטיולים", על מצוקי המדבר הגבוהים; בשלישית הוא מטייל עם החברים של שלושת בניו, גולש איתם בחבלי סנפלינג במורדות חלקלקים או משתכשך בבריכת נאוית. חברים מספרים שאין אוכף, כיפה או ואדי שחמקו מעיניו, שהוא אחראי במו רגליו לתכנון ופריצה של עשרות קילומטרים מסביב לערד – "פרס ישראל מגיע לו", אומר לי אחד מראשי מסמני השבילים כיום.
חברים מספרים שאין אוכף, כיפה או ואדי שחמקו מעיניו, שהוא אחראי במו רגליו לתכנון ופריצה של עשרות קילומטרים מסביב לערד – "פרס ישראל מגיע לו", אומרים לי
אנחנו מתיישבים בסלון ביתו בימים סוערים. מוזיקה קלאסית בוקעת מהרדיו, על ברכיו תיקייה עמוסת מפות, תיעוד מאבקים סביבתיים שהוא השתתף בהם ופרוטוקולי ישיבות עם ארכיאולוגים ואנשי שמירת טבע. עשרות ספרים קלאסיים של ארכיאולוגיה וידיעת הארץ על המדף – זאב וילנאי, מנחם מרקוס, ופלביוס וטריסטראם. עד שבאה הקורונה הוא חבש את ספסלי לימודי הארכיאולוגיה בבית ברל. על הקיר מציצה עלינו שממית ענק שצולמה ונמתחה על בד, שי מעמותת תיירות ערד בהוקרה על שהפך את העיר ל"בירת השבילים".
הרומן המתמשך של פוניו עם המדבר נפרש על פני כמה קדנציות: הראשונה התחילה כשעלה לארץ וחבר למייסדי קיבוץ דביר בנגב, האחרונה התחילה בבוא הפנסיה. דווקא אז העלה הילוך למען הטבע: "כשיצאתי לפנסיה היינו ממוקמים, לורנס אשתי ואני, בבן־שמן. ידענו שאנחנו רוצים משהו אחר. לא רוצים את העיר, לא רוצים את העשן, לא רוצים לחפש חניה בלי סוף. ואז עשינו מעין מבחן היתכנות של כל מיני מקומות בארץ וערד יצאה עם הניקוד הכי גבוה בכל המדדים. היא גם מקום תרבותי מאוד – שרתי שם במקהלה במשך עשר שנים – אז עברנו אליה".
בבואו, הוא מספר, נדהם לגלות שאנשי המקום לא מכירים את האזור ולא את האוצרות שמתחת לאף. "אמרתי לאנשים שפגשתי: איך אתם לא מכירים את המקום הזה, שהוא יפה בקנה מידה עולמי? איך אפשר? מצד אחד הממסד העירוני רצה שהעיר הזאת תפרח ותתפתח, ומצד שני גיליתי שמישהו בכיר מאוד בעירייה, שמתגורר במקום במשך ארבעים שנה, לא ידע שכחמישים מטרים מגבול העיר יש מערות עתיקות שאנשים גרו בהן לפני אלפי שנים. לא עשו חפירות ולא שום דבר – במקומות שאנשים צעדו וחיו בהם לפני אלפי שנים".
***
פוניו גמר אומר לחזק את הקשר בין אנשי העיר לסביבתם, והחל בשני צעדים חשובים. הראשון היה להיענות למודעת דרושים בעיתון. "ראיתי שמחפשים מדריך לחוגי סיירות, להדריך את הנוער – אפרוח גדול שמוביל אפרוחים קטנים", הוא משחזר. "הייתי בן שבעים ואמרתי לעצמי שאני מכיר את הסביבה, אני הולך מצוין, ואני מוכן לקחת עליי את המשימה. חשבתי שיזרקו את ההצעה שלי לפח, אך להפתעתי חזרו אליי. זומנתי לקורס מדריכי סיירים, עברתי אותו בכבוד והקמתי חוג סיירות בערד. זה נמשך למעלה משנתיים.
"יום אחד היה דיון ציבורי בעיר, ובו קראו לקהל לדבר על עתיד ערד, כדי לחבר בין הקהילה לתוכנית מתאר עתידית. זה היה באולם ספורט, וכל אחד כתב מה החלום שלו. כאשר עלו הצעות רציניות קבעו דיון המשך. הייתי חדש אבל ידעתי מה אני רוצה. חלמתי שלאנשי ערד יהיה קשר למדבר, שיכירו את סביבתם. פרסמתי מודעה והתחלתי להוציא טיולים לכל מי שרוצה. כך התגבשה במשך השנים הראשונות קבוצת מטיילים למבוגרים שנקראה 'קשר ערד מדבר יהודה'.
"כשהגעתי לעיר היה שביל אחד מסומן, 'הגמל האדום'. יחד עם אנשי הקבוצה פרצנו שבילים נוספים שיצאו מהבתים אל המדבר. הנחנו אבנים, והמסמנים של החברה להגנת הטבע סימנו אחרינו. אחר כך פרצנו גם שבילים אחרים, לא רק בערד, כמו מעלה זרון ההיסטורי והר כמריר ובקעת קנאים. גילינו ממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, עדכנו את רשות העתיקות, והיום לא יכולים לסלול במקומות כאלה כבישים. חרשנו את המדבר".
ומאיפה הידע? הרי לא היית איש ערד.
"את השבילים התחלתי להכיר מאז שעליתי לארץ. אמרתי לעצמי שכדי ללמוד אותה אני לא אקרא בספרים, אלא אלמד ברגליים. התחלתי ללכת ולא הפסקתי – פעם לבד, פעם עם עוד כמה חברים, וכשהקמנו את הקיבוץ היו עוד כמה אנשים כמוני, והמשכנו ללכת. כשהבנים נולדו, מגיל שנה הם כבר ישנו איתי באוהלים. אני זוכר שהייתי מפורסם בבתי הספר שלהם כהורה שלוקח את הילדים לטיולים. עשינו דברים שלא יתוארו. לקחתי ארבעה ילדים בני 13 לבד לרמת הגולן, בלי טלפון ובלי שום דבר. היינו ישנים לבד בשטח, השועל היה מגיע ואוכל את הסנדוויצ'ים, כל מיני דברים כאלה שאף אחד לא עושה היום. תמיד היה לי רכב מהעבודה, ובסופי שבוע נסענו לכל מקום שאפשר".
***
הקבוצה הראשונה בערד פתחה את התיאבון, ועוד קבוצות מטיילים נולדו. לצידן צצו גם סוגיות סביבתיות, שפוניו מעורב בהן ומתרגש מאוד כשהוא מדבר על גורלן, אבל קצרה היריעה מלהיכנס לזה כאן. אסכם בזה שגם מהשרון הרחוק הוא פעיל מאד במאבק נגד הקמת מכרה בשדה־בריר. את ערד עזבו בני הזוג פוניו במחשבה על העתיד: הילדים כבר לא שם, וחשובה הנגישות. אבל הגעגוע הוא אומר, לא מרפה. לפני שעזב עוד הספיק לפענח חידה ארכיאולוגית רבת שנים: באחד משיטוטיו איתר קטע עלום בדרך עתיקה בין ערד לים המלח, שרידי תוואי קדום של קילומטר וחצי. הוא מיהר לעדכן את רשות העתיקות, "והדרך הזאת לא נתנה לי מנוח. לפני חצי שנה, בזמן הקורונה, נסעתי לשם עם כמה ארכיאולוגים שמתעניינים בדרכים עתיקות. לשמחתי היום עובדים בדרך חוקרים שמתמחים בתחום".
בסלולרי, בינתיים, מקבל פוניו תמונה עדכנית של הגב בנחל גורני שמופיע בתמונה בחדר. השולח הוא אחד המטיילים בקבוצה. "הוא כתב לי: 'אנחנו הולכים במקומות שהלכנו בהם איתך ואנחנו נזכרים בך, בזכותך קיבלנו את כל היופי הזה'. אני מאוד מתרגש מזה", הוא אומר. אנחנו חוזרים לחדר כדי להשוות בין התמונות, לראות מה מצב הגב אז והיום, ותוך כדי בהייה אני מגלה שראיינתי כבר את בנו הניבט מן התמונה, ד"ר אהוד פוניו; הוא חוקר במכון ויצמן שעובד עם נמלים. צר עולמי.
אני נזכרת במשהו שאמר לי בטלפון כשדיברנו לראשונה: "עם ישראל חזר לארצו אבל הוא לא מכיר את ארצו". "תראי", הוא אומר לי עכשיו. "יש בערד היום ראש עיר נחמד מאוד, ניסן בן־חמו. הוא לא פוליטיקאי שקונים בכסף, הוא בנאדם. אני מכבד אותו מאוד והוא נותן לי כבוד, ולקחתי אותו עם הג'יפ לראות מקומות בערד וסביבתה. אבל את כל זה אני מספר לך כי הוא דוחף בשנים האחרונות להקמת פארק מוטורי בעיר. מה לערד ולפארק מוטורי?
"ריבונו של עולם, המקום הזה מיוחד במינו, הזהב מתגלגל ברחובות, רק צריך להרים וליהנות ממנו. ילד שגדל בערד, זה מה שהוא ייקח ממנה, פארק מוטורי? זה מה שיחבר אותו אל הסביבה? זה מגיע מלמעלה. פוליטיקאים יודעים לדבר בכנסת יפה, את זה יודעים כולם, אבל ללכת ברגליים? אל תגזימי. פה צריך לשים את הדגש: לחבר בין האנשים לסביבה, להוציא אותם מהבית".
בצאתי אני מבקשת מפוניו הקדשה על המדריך שהעניק לי. "בתנאי שתשתמשי בספר", הוא כותב אחרי מחשבה קלה, "מדב פוניו".
טריסטראם
לו חי עדיין הנרי בייקר טריסטראם, היינו חוגגים לו החודש 199 אביבים – ויש על מה לחגוג. הכומר המלומד היה אוהב טבע חשוב, מהחוקרים האירופים הראשונים שהגיעו לארץ ונרעדו מקדושתה, אבל גם מהטבע שלה. הוא נחשב לאחד מאבות הזואולוגיה בישראל, לא פחות, חיבורו "החי והצומח של ארץ ישראל" הניח תשתית למחקר הביולוגי המקומי. במיוחד התעניין הכומר האנגלי בציפורים, והחזיק מגוון פוחלצים של בעלי כנף (וחיות אחרות). אחת הציפורים שמסתובבות במרחבי המדבר הישראלי זכתה להיקרא על שמו, "טריסטרמית", ויש עוד מינים אחרים שמנציחים את שמו: לטאת טריסטרם והמכרסם מריון מצוי (מריונס טריסטרמי, בלטינית).
שועל
אחד הניסויים המעניינים והארוכים שנערכו בברית המועצות היה ביות השועל המצוי הכסוף. הניסוי נערך במכון לציטולוגיה וגנטיקה בסיביר, בניצוחו של המדען דמיטרי בלאייב. הוא החל בשנת 1959, נמשך עשרות שנים, וחשף את אופן פעולתו של מנגנון הברירה המלאכותית המאפשר לשמר תכונות רצויות אצל פרטים ולהעלים תכונות בלתי רצויות, באופן מלאכותי. (למעשה נועד המחקר להסביר את התפתחות מיני הכלבים המבויתים מזאבי הבר הפראיים). השועלים שהשתתפו במחקר התרבו תחת השגחת החוקרים, שווידאו שרק פרטים שהפגינו אופי נוח וכנוע יחסית לחבריהם הורשו להעמיד צאצאים. דור אחר דור הפכו השועלים למבויתים ורגועים יותר, וכעבור חמישה דורות כבר הגדירו החוקרים את השועלים החדשים כגזע חדש. חשוב לומר שבשנת 2019, צוות בינלאומי ערער על מסקנות הניסוי.
