הרחובות המובילים לשכונת רמת־אשכול נראו ביום שלישי כמו אחרי מלחמה. כתמים שחורים, מפויחים, נשקפו מכל עבר. משאיות ענק הובילו מכוניות שרופות. כשאני נוסעת בדריכות ובחשש בכבישיה הכמעט ריקים של העיר לוד, ילד לא נראה ברחוב. לצידי יושב מאיר ליוש, רובה על כתפו, מבטו בוחן את הסביבה. הוא העדיף שניסע במכונית שלי. "מזהים אותי", הסביר. "כבר קיבלתי איומים ממשפחה ערבית שגרה מאה מטר ממני. הם ראו אותי מתראיין לטלוויזיה ואמרו לי 'אל תחזור לפה'".
אבל עכשיו נדמה שהעיר עברה למצב שקט, כמו בימים הראשונים של הקורונה.
"יפה שאמרת 'שקט'. הרבה אנשים משתמשים במילה 'רגוע', והיא לא נכונה פה. יש כאן שקט מתוח, שום דבר לא רגוע, שום דבר לא בסדר. מתחת לפני השטח הגחלים עדיין לוחשות, והן רק מחכות להתלקח".
ובתוך השקט המזויף הזה, מקום אחד מתגלה כהומה אדם: המכינה הקדם־צבאית בלוד, שנשרפה כליל עוד בתחילת המהומות. ברחבת המתחם, השוכן גם הוא בשכונת רמת־אשכול המעורבת, יוצאים ובאים מתנדבים ופעילים חברתיים. הם הגיעו לכאן כדי לסייע לתושבי המקום – רבים מהם מבוגרים וקשי יום – שנסו על נפשם לפני ימים אחדים וכעת מבקשים לשוב לבתיהם, אך חוששים להישאר ללא כל הגנה. בתחנת האוטובוס הסמוכה אנחנו מבחינים בגבר מבוגר, בן העדה האתיופית, שרוע על המושבים. הוא מזיל דמעות, גופו רועד. אישה צעירה מנסה להרגיע אותו. "הוא מפחד לחזור הביתה", מסבירה לי אחת הפעילות.
בינתיים גם חברת הכנסת איילת שקד מגיעה לסיור בשכונה. ליוש מתייצב לצידה כמי שכבר מתורגל באירועים מהסוג הזה. הוא לא זקוק לתעודת עיתונאי או לתארים מפוצצים כדי לתווך לשקד את המתרחש. אחר כך יבקש ממנה להצטלם לשידור לייב ברשתות החברתיות, ובהמשך יצייץ בטוויטר את מה שעיניו רואות. כך נראית עבודתו של הדובר הבלתי רשמי של התושבים היהודים בעיר מאז שהחל גל האירועים האלימים. בשבועיים האחרונים הוא מנהל בטוויטר ובערוצי הטלוויזיה את הקרב הגדול שלו – המאבק על התודעה. "מזמן כבר הבנתי את החשיבות של הנרטיב כאן", הוא מסביר לי. "אני יכול להתעסק עם ביטחון, אני יכול להתעסק עם רווחה – ואני גם עושה את כל אלה – אבל עכשיו צריך אותי במדיה. נהוג לחשוב שהמדיום הוא המסר, אבל לפעמים גם המסר הוא פשוט המסר, ולי חשוב שיעבור המסר הנכון, שאנשים באמת יבינו מה קורה כאן".
"העיר התפתחה מאוד, במידה רבה בזכות הגרעין התורני, שמונה היום למעלה מאלף משפחות. בשבת עוצר לידי אדם ערבי מכובד שנוהג במרצדס שחורה, ואומר לי: 'בזכותכם אנחנו עשירים יותר. לפני עשרים שנה הדירה שלי עלתה 100 אלף שקל, היום היא שווה 2 מיליוני שקלים"
כבר שמונה שנים שהוא מתריע מפני התלקחות בעיר. "עוד הרבה לפני המהומות דיברתי על הנושא של החזקת נשק. אני מאמין שנשק לא חוקי שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה החמישית או השישית. הפשיעה בלוד היא לא משהו חדש. פעם היו פה כספומטים של סמים, ואת רואה את הבטונדות? היו כאן תקופות שירו טילי נ"ט אחד על השני. זה היה מוקד פשיעה רציני. עכשיו נקפוץ עשרים שנה קדימה, לימינו – הפשיעה לא נעלמה, היא רק הסתגרה בתוך שכונות מסוימות.
"העיר עצמה התפתחה מאוד, במידה רבה בזכות הגרעין התורני, שמונה היום למעלה מאלף משפחות. בשבת עוצר לידי אדם ערבי מכובד שנוהג במרצדס שחורה, ואומר לי: 'בזכותכם אנחנו עשירים יותר. לפני עשרים שנה הדירה שלי עלתה 100 אלף שקל, היום היא שווה 2 מיליוני שקלים. מיד כשהגעתם, עלו המחירים'".
אז למה הצעירים הערבים שהתפרעו בעיר בשבוע האחרון לא רוצים לראות אתכם כאן?
"כי הם לא מפה, ייבאו אותם מבחוץ. גם הצעירים המקומיים שמרגישים ככה – זה לא קשור לקיפוח. שלא יבלבלו את המוח. יש פה אזורים שלמים של בתי פאר שאין לתאר. בכל חברה תמצאי כאלה שיש להם יותר וכאלה שיש להם פחות, זה לא שונה כאן מהחברה הישראלית הכללית. תמיד היה פה הזיק הזה של האפליה, אבל אף אחד לא קם וזרק אבנים או ניסה לשרוף מישהו אחר".
המחלה מניעה לפעולה
הרבה כתרים אפשר לקשור לליוש (37), וכל אחד מהם יהיה נכון: פעיל חברתי ופוליטי, יועץ אסטרטגי, מומחה בגיוס של מימון המונים ובהנעת מתנדבים. יש מי שיגדירו אותו כרובין הוד. החוט ששוזר את כל זירות הפעילות שלו הוא זיהוי של צד מוחלש, ופעילות נמרצת לטובתו. "הרבה כסף אני לא עושה מזה", הוא מבהיר. "פעם למדתי על מושג שנקרא 'פנטזיית המושיע'. להרבה אנשים בדורנו יש רצון להיות הדמות שמתקנת את המציאות".
הוא מעדיף להגדיר את עצמו כ"יהודי ישראלי שאכפת לו". אני חושב שעוד כילד הייתי אחד שמחפש את מרכז העניינים. אמא שלי נהגה לקרוא לזה 'חובב פרסום'. נראה לי שבשלב מסוים הבנתי שיש לי יכולת ליצור שיח ולרקום קשרים עם בעלי השפעה. בהתחלה התביישתי – מה, אני אתקשר עכשיו לחבר כנסת כדי לבקש ממנו משהו? ואז הגעתי למסקנה שפדיחה היא דבר שלא קיים. פשוט מתקשרים ומבקשים. מסתערים ומנסים לשנות. ופתאום גיליתי שזה פשוט עובד".
ליוש נשוי ליוכבד, רואת חשבון וחשבת במקצועה, ואב לשלוש בנות. הוא נולד בבני־ברק, וכשהיה בן שש עברה משפחתו להתגורר בפתח־תקווה. סימנים ראשונים של מודעות פוליטית וחברתית נבטו אצלו כבר בתקופת הסכמי אוסלו והפיגועים שאחריהם, וכנער נהג להתנדב במוסדות שונים. אחרי לימודים בישיבת מצפה־רמון הוא התגייס לגדוד נצח יהודה ונשלח לקורס מ"כים, אך הודח משם לאחר שהודיע כי לא יהיה מסוגל לקחת חלק בפינוי תושבי גוש קטיף. בהמשך חזר לקורס וסיים אותו כמצטיין.
בעבר שימש ליוש כדובר הבית היהודי, וכיום הוא דובר תנועת "הביטחוניסטים", קבוצת קצינים בכירים במיל' ויוצאי שב"כ ומוסד שמקדמים אג'נדה ביטחונית לאומית. במקביל הוא משמש כיועץ אסטרטגי של שפי פז, במאבק של תושבי דרום תל־אביב. בשנים האחרונות התפרסם ליוש גם כמי שארגן כמה מיזמים מוצלחים ביותר של מימון המונים – עבור יהודה הישראלי שנפצע קשה בצוק איתן, עבור משפחתו של אופיר חסדאי שנרצח ברמלה ועוד.
בהכשרתו הוא בכלל מהנדס בניין שלא הספיק לסיים את לימודיו בטכניון, בשל מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו. "אבחנו אותי ב־2019, אבל למעשה אני חולה כבר עשר שנים ולא ידעתי. זה סרטן דם נדיר בשם ארדהיים־צ'סטר, יש רק 26 אנשים בארץ שחולים בו. התפתחו אצלי גידולים למיניהם, אבל למזלי הגן שאחראי למחלה הוא כזה שניתן לטיפול. כרגע אני בסטטוס של חולה כרוני שמטופל בתרופות, אבל בכל רגע הסרטן יכול שוב להתפרץ, ואני גם סובל מכאבים וחי על משככים".
יש קשר בין החיים בצל המחלה לבין המוטיבציה שלך לדברר את הנעשה בלוד?
"אני חושב שהסרטן חידד לי את ההבנה שאנחנו חיים רק פעם אחת, וכל דקה שלא עשיתי בה משהו היא דקה מבוזבזת. עד המחלה התנהלתי על מי מנוחות, הסרטן הוציא ממני איזו הבנה שאין זמן מיותר".
אנחנו מתיישבים לשיחה בביתו שנמצא בשכונה הדתית רמת־אלישיב. אמנם לא מדובר בשכונה מעורבת, אבל גם כאן הרחובות ריקים מאדם. חלק מהמשפחות נטשו כבר לפני שבוע, באחרות רק הגברים נשארו כדי לפטרל ברחוב הראשי שגובל בשכונה ערבית, כדי להגן על הדירות הנטושות. "רבים מהשכנים שלי התאדו מכאן", מספר ליוש. "אני לא בא אליהם בטענות, אלא אומר כל הכבוד למי שנשאר".
ההסלמה הנוכחית, כך על פי תיאורו, החלה בכמה אירועים נקודתיים ביום שני שעבר, סביב חגיגות יום ירושלים. "הרגשנו שהדברים הולכים ומידרדרים. ברחוב ציפורן הוצתו כלי רכב, לכאורה על רקע הריסת בית לא חוקי, אבל אז האירוע עוד לא גלש. המצב החמיר בעקבות מה שקרה באל־אקצה ואינתיפאדת המחסומים בשער שכם. אז זה התחיל לזלוג לפה. ביום שני בערב כבר שמענו פיצוצים ברחוב, הרגשנו את הצריבה של הגז המדמיע, והרחנו שמשהו קורה".
מי שלטענתו החמיר מאוד את המצב הוא השייח' יוסף אל־באז, האימאם של לוד, שעל פי העדויות קרא למאמינים המוסלמים לבוא להגן על מסגד בעיר. "הערבים צעקו שהולכים לשרוף להם את המסגד, אבל שום מסגד לא נשרף", אומר ליוש. "לעומת זאת, עשרה בתי כנסת חוללו. התחיל בלגן ברמת־אשכול. זה נפתח בשרפת המכינה ובית ספר, והמשיך בניסיונות לפרוץ לבתים פרטיים.
"רמת־אשכול היא מעין אקס־טריטוריה, גם בימים רגילים לא תמיד המשטרה נכנסת לשם. הפורעים התחילו להגיע מתוך השכונה הזו לשכונות הסמוכות, עלו לכיוון כיכר הפרחים עם בקבוקי תבערה, זרקו אבנים. באותו זמן פטרלתי למטה בשכונה שלי. הייתי הראשון שירד, רציתי להראות נוכחות כדי שלא יפרצו גם אלינו. בזמן שאני מסתובב בחוץ, מתקשרת אליי גיסתי שגרה שם ומספרת שיש בלגן לא נורמלי. שהיא והשכנים שלה ירדו למטה עם מקלות של מטאטאים וכפכפים, ונשמעות שם צעקות 'אללהו אכבר' ו'איטבח אל יהוד'".
אחד מתושבי העיר היהודים חש מאוים מהפורעים בשכונת הפרחים, וירה בצעיר ערבי בשם מוסא חסונה, שמת מפצעיו. כעת כבר היה ברור שהלהבות בעיר ילכו ויתגברו. למחרת בערב החלו מהומות קשות באזור התחנה המרכזית וברמת־אשכול, שכללו ירי ישיר על תושבים ופריצות לבתים. לדברי ליוש נרשמו תשעה אירועי ירי, שבהם נפצעו שני יהודים. במהלך המהומות גם השליכו הפורעים לבנה לעבר יגאל יהושע, תושב העיר ותקפו אותו. הוא נפצע באורח אנוש וכעבור כמה ימים מת מפצעיו.
רק בשלישי בערב, אחרי שעיתונאים ששהו בעיר התריעו שוב ושוב על חומרת המצב, הוכרז מצב חירום בעיר לוד וכוחות מג"ב הוזרמו לשם. גם המשטרה תגברה את כוחותיה. לקראת סוף השבוע שעבר הושג שקט, ומאז נשמר כאמור סטטוס קוו מתוח.
בציוצים ובפוסטים ברשתות החברתיות שב ותקף ליוש את אוזלת ידה של המשטרה, שהתמהמה מאוד במתן תגובה. השבוע צייץ בטוויטר גם על אירוע בעיר הסמוכה: "מטען נזרק לעבר בית של חבר ותיק מרמלה, הוא הולך להתלונן במשטרה, היא בתגובה עוצרת אותו. למה? כי השכנה התלוננה שהוא מביא מתנחלים לבית שלה וזרק עליה אבנים. אני מכיר את העצור שנים, אין סיכוי בעולם שהוא זרק עליה אבנים. על אחיינית שלי איימו ברצח, גיסתי התלוננה. המשטרה הגיעה? לא. בושה".
"את הבעייתיות של מוקד 100 אנחנו מכירים כבר מזמן, עוד מהסיפור של שלושת הנערים החטופים. אין ספק שהיה פה מחדל אדיר של המשטרה, שבמשך 45 דקות לא נענתה לקריאות של האנשים ברחוב ציפורן, כשהתחננו לעזרה. לולא אותו פרק זמן, לא היינו רואים את כל האירועים שבאו אחר כך"
שאלת את השר לביטחון־הפנים אמיר אוחנה, במהלך הביקור שלו בעיר, איך יכול להיות שנטשו אתכם ככה?
"שאלתי אותו, אבל אני חושב שלא הוגן לבוא ולומר שהתשובה נמצאת אצלו, כי הוא לא יושב במוקד 100 ומחליט. את הבעייתיות של המוקד אנחנו מכירים כבר מזמן, עוד מהסיפור של שלושת הנערים החטופים. האם הסיבה למחדל בלוד הייתה שהכוחות התרכזו בירושלים, ולכן הם לא הוכוונו לכאן? אני מניח שהשר לא יגיד לי מה הסיבה, ויש גם גורמים מסווגים. אבל אין ספק שהיה פה מחדל אדיר של המשטרה, שבמשך 45 דקות לא נענתה לקריאות של האנשים ברחוב ציפורן, כשאלה התקשרו והתחננו לעזרה. לולא אותו פרק זמן, לא היינו רואים את כל האירועים שבאו אחר כך. ואת זה אמרתי לשר אוחנה".
עלילת המסגד
אנחנו צועדים לעבר אחד מבנייני השיכון ברמת־אשכול, ונכנסים לדירה שנראית כמו זירת פוגרום. פיח שחור ממלא את כל החדר. קשה לתאר את המראות, ועוד יותר קשה לתאר את הריח. אף חפץ כמעט לא נותר שלם, חוץ מאורגן אחד שעומד בצד, ורק מעצים את תמונת האימה.
ח"כ שקד מפלסת את דרכה בין החפצים השבורים. למקום מגיע גם יוסי הרוש, ממלא מקום ראש העיר. הוא מביע דאגה כי כעת, כשהסתיימו אירועי הרמדאן ואין חגים ואין עוצר, הגורמים המסיתים שוב ירימו ראש. "איפה המשטרה?", זועק שחר בן־חיים, אחד התושבים. "אני מתקשר למשטרה וחוזרים אליי אחרי 12 שעות לשאול אם התקשרתי. מה אתם, פיצרייה? מה זה השטויות האלה? הם רק מחכים שהכוחות יצאו. צריכים להיות פה כוחות כל הזמן".
לשיחה מצטרפת העיתונאית עפרה לקס מ"בשבע", בעצמה תושבת לוד. "כל האנשים שחזרו לפה היום ואמרו לכם עכשיו שיהיה בסדר – בבוקר הם דיברו אחרת", היא אומרת לנציגי התקשורת. "הם פשוט מתים מפחד. חלק מהם לא רצו לדבר איתכם, לא רצו להצטלם כי השכנים שלהם יזהו אותם. אלה אותם שכנים שאמרו 'אתם רואים? בקומה הזאת גר יהודי, תזרקו לשם בקבוק תבערה'. אנחנו לא מדברים על דו־קיום של רחוב ליד רחוב, יישוב ליד יישוב; אנחנו מדברים על אותו חדר מדרגות, אותה גינה".
ההתייחסות התקשורתית לאירועים בלוד לאורך השבועיים האחרונים מקוממת את ליוש. "אני כועס על דנה ויס ועל אילנה דיין ועל מוחמד מג'אדלה (שמתארח באולפן של חדשות 12 – רמ"ב), על כל אלה שמנסים לייצר סימטריה", הוא אומר לי. "עוד לפני שלה פמיליה הגיעו לכאן, הם הפכו את מה שקורה בלוד לסיפור של 'עימותים' וניסו לדבר על אשמה הדדית כשאין בכלל פרופורציות. אם לא הייתי כותב על זה בטוויטר ומציף את זה, ואם לא הייתי מתקשר לחברי כנסת ואומר להם 'תתחילו לדבר', היינו מגיעים פה לרצח משפחות.
"במסווה של סיקור הדדי וניסיון לסימטריה, נותנים במה לגורמים קיצוניים ומסיתים, בלי לנסות לבקר את מה שהם אומרים. עומד לו חאלד אזברגה – עורך דין שמקושר לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וייצג את בכיריה כמאל חטיב וראאד סלאח – מספר שטויות, ואתר ynet מפרסם את דבריו כאילו היה גורם לגיטימי. הכותרת אחר כך קובעת ש'ערביי לוד ויפו מתארים חיי פחד'. מה זה השקר הזה? יש פה משפחות יהודיות שגורשו מהבתים שלהן, על מה אתם מדברים?"
מה אתה עונה למי שטוען שלאיתמר בן־גביר היה חלק בהתססת השטח?
"אני לא יודע מה בן־גביר עשה פה, אבל לשייך את האירועים האלה לגורמים ספציפיים זה להתעלם מ־120 שנה של פרעות אלימות מצד ערבים ושל עלילות שווא. אף אחד פה לא התקרב למסגד, אבל איזו עלילה מטופשת רצה סביב זה. יש כאן גורמים מסיתים, חלק מהם משמשים כמנהיגים בעיר, והמטרה מבחינתם היא לשמור על הנחשלות שלה".
"אנחנו צעקנו, וכשיהודי שומע יהודי אחר צועק, הוא בא לעזרתו. להגיד שהיו פה מיליציות זה שקר מוחלט. ריכזנו את האנשים ונתנו להם משימות שהן נֶטוֹ להיות עם התושבים וללוות אותם. לתגבר נוכחות, אבל לא ליזום חיכוכים"
מה לגבי יהודים שהגיעו מבחוץ כדי לתגבר אתכם, לאחר פרוץ המהומות? גם כלפיהם נטען שהם ליבו את האש.
"אנחנו צעקנו, וכשיהודי שומע יהודי אחר צועק, הוא בא לעזרתו. להגיד שהיו פה מיליציות זה שקר מוחלט. אנשים פשוט הגיעו לכאן מעצמם, וכדי לא לאבד שליטה הקמנו מוקד מתנדבים. אנחנו כן מסתובבים פה ומפטרלים בתוך השכונות, אבל לא מחוצה להן, ולא יוזמים מגע. אם אנחנו שומעים על ניסיונות כאלה, אנחנו עוצרים אותם".
ובכל זאת, כשמגיעים אנשים מבחוץ, קשה לדעת מה המוטיבציות שלהם.
"נכון, וגם אנחנו הבנו שאם לא ננהל את העניין, יהיה פה בלגן. אז ריכזנו את האנשים ונתנו להם משימות שהן נֶטוֹ להיות עם התושבים וללוות אותם. לתגבר נוכחות, אבל לא ליזום חיכוכים. אני יכול לומר לך שיש פה בקרבתנו משפחת פשע שבכל הימים האלה שמרה על שקט. הגענו להסכמה שבשתיקה שהם לא פועלים נגדנו, ואנחנו לא פועלים נגדם".
ובכל זאת, ליוש עצמו ממנן את יציאותיו מהבית בימים אלה. "התחלתי לקבל איומים. כשאני יוצא החוצה אני מסתובב עם נשק, ויש מקומות שאני מעדיף כבר לא להתקרב אליהם".
על פי השמועות, מאבק ההסברה שאתה ניהלת היה בין הגורמים ששכנעו את נפתלי בנט לסגת ממאמציו להקמת "ממשלת השינוי". זה נכון?
"אני לא הדלפתי משהו כזה, אבל עוד קודם היה לנו בתנועת הביטחוניסטים קמפיין נגד הרעיון של ממשלה שנסמכת על תומכי טרור. ארגנתי פגישה עם מובילי דעת קהל מרכזיים ברשתות החברתיות, והגענו לאיילת שקד, שאנחנו מאוד אוהבים ומעריכים אותה. אמרנו לה שמציאות החיים שלנו לא יכולה לאפשר את הדבר הזה. שחמאס ברגע אחד יקבע מי ראש הממשלה שלנו. ברצותו הממשלה עומדת, וברצותו היא קורסת. נראה לי שא־לוהים פשוט אמר את דברו עם כל ההתפרצות הזו של חמאס: 'הנה, בואו תראו איך זה ייראה אם לערבים תהיה פה השפעה על הממשלה'. אני שמח שהם התפכחו בסוף, רק חבל שזה קרה בדרך הזו".
כשהשכן מסית
מאבקי ההסברה של ליוש בימים אלה אינם מוגבלים כמובן לענייני לוד. לאחר שאבי בניהו פרסם ציוץ הזדהות עם משפחתה של לוסי אהריש, שלטענתה עזבה את ביתה בדימונה מחשש לחייה, הגיב ליוש בחריפות. "מילה לא שמענו ממך כל הימים האלו על הלינץ' שעברו כאן התושבים", כך כתב בציוץ שפתח חילופי מהלומות מילוליות ביניהם. "אני מכבד ומעריך את בניהו", אומר לנו ליוש. "הוא עבד כדובר צה"ל, אחד התפקידים הכי קשים שיש, אבל אני חושב שבעניין הזה הוא שגה".
מבקריך מציגים אותך כמיליטנט, גזען ופרובוקטור.
"ברור שיש כאלה, אבל אני מנהל שיח עם כולם, מעיתונאי הארץ הכי שמאלנים ועד לעיתונאי הימין. יש כאלה שאפילו רואים בי שמאלן, כי יש לי גם דו־שיח עם המגזר הערבי ואני דובר את השפה שלהם. אני רוצה את ארץ ישראל כולה בידיי, אבל אני גם רוצה לחיות עם הערבים. אני מאמין בכל ליבי שאם להם יהיה טוב, המצב של כולם יהיה יותר טוב.
"ביום רביעי שעבר עליתי לגג לעשות לייב פייסבוק, ופתאום שמעתי את המואזין צועק 'תרחיקו את המתנחלים מפה'. איזה מתנחלים בראש שלו? החלומות שלי על העיר הזאת הם אחרים לגמרי. אני רוצה פה מגדלי זכוכית ורחובות מרוצפים בשיש. שלוד תחזור להיות עיר של מסורת, עיר של שלוש הדתות. אני לא חושב שאני פרובוקטור, בסך הכול אני אדם די נחמד".
"עליתי לגג לעשות לייב פייסבוק, ופתאום שמעתי את המואזין צועק 'תרחיקו את המתנחלים מפה'. איזה מתנחלים בראש שלו? החלומות שלי על העיר הזאת הם אחרים לגמרי. אני רוצה פה מגדלי זכוכית ורחובות מרוצפים בשיש. שלוד תחזור להיות עיר של מסורת, עיר של שלוש הדתות"
במוקדי השכונה נמצאים כעת חיילי מג"ב, שמתפקדים כשומרי סדר ופקחי תנועה לסירוגין. ניידת משטרה עוצרת לידם וחילופי דברים מתפתחים בין זרועות האכיפה השונות, כי לאף אחד לא לגמרי ברור מה תחום האחריות שלו. וברקע מרחפת השאלה הגדולה – האם יש סיכוי להשבת הדו־קיום ללוד? האם אפשר לחזור לחיות ביחסי שכנות תקינים עם הדייר שהסית נגדך? "זו שאלה קשה", מודה ליוש. "אני לא איש ביטחון, אני איש של תודעה ותקשורת. אנשי הביטחון הם אלו שצריכים למצוא פתרון. הפחד מ'מודל עיר דוד' הוא פחד עצוב. אף אחד לא רוצה שיעמוד פה שומר בכל קומה ובכל כניסה לבניין. אנחנו רוצים משילות. ראש הממשלה והשרים צריכים לדאוג לתוכנית עומק שתעיף את הנשק הבלתי חוקי מהמגזר הערבי, וגם הח"כים הערבים מבקשים את זה כבר במשך שנים.
"ביהודה ושומרון יש סטטוס של הפרדה. כולם מדברים על היפרדות מהפלסטינים, אבל ההיפרדות קיימת דה־פקטו. לבוא ולגרש את כל היהודים מיהודה ושומרון זו כבר לא היפרדות, זו נסיגה אסטרטגית. אבל פה, בכל מקרה, לא זו המציאות; אין דרך להיפרד. אם אנחנו נעזוב את לוד, איזו לגיטימציה תהיה לשבת בתל־אביב, בירושלים, בחיפה ובכל מקום אחר? אנחנו מרכז הארץ, מטר מנתב"ג, השער הלאומי של מדינת ישראל. לא יכול להיות שהעיר הראשונה שאנשים רואים כשהם מגיעים לכאן, תיראה כמו שהיא נראית עכשיו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
