מתחם הבניינים החדשים שבלב יפו מקבל את פנינו בשקט כמעט מכעיס. שום דבר מהשלווה הזאת לא מרמז על מה שאירע במרחק כמה מאות מטרים מכאן לפני ימים ספורים. דליה מגנזי, אחת הדיירות בפרויקט, פוגשת אותי אחרי ניווט כושל ומעדכנת: "איפה שהיית קודם – שם הכו את הרב מאלי". את הרכב אני מחנה בהתאם להנחיות ברורות: "יש כאן שלט של אין כניסה, אבל אף אחד לא שם עליו. פשוט תחני, לא מחלקים כאן דו"חות".
ברוכים הבאים לרחוב שטרנהרץ 1. מבחוץ – פרויקט דיור מטופח במרכז שכונת עג'מי. מבפנים – בליל של אנשים וצבעים שלא יבייש שום חצר בשכונת נחלאות הירושלמית. בקומת הקרקע גרים דליה וגבי מגנזי, הורים לארבעה. היא דתייה שעוסקת באימון אישי, הוא מסורתי, מהנדס במקצועו. מולם גרים ראדה וזיאד מדוח, בני זוג מוסלמים, וגם להם ארבעה ילדים. ראדה עובדת עם קשישים, חלקם ניצולי שואה, זיאד הוא נגר. מעליהם גר זוג ערבי־נוצרי שלא נכח בעת המפגש.
בבניין השני מתגוררים ולנטינה ועופר אטיה עם שני ילדיהם. היא עולה חדשה והוא מסורתי. השכנים שלהם הם עדי ואלידד שנייד, הורים לשישה, חברי גרעין תורני; חיה הימן, בעלה עזרא וילדיהם, המשתייכים לישיבה של הרב אליהו מאלי; ואסי איתן, יהודי חילוני. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים יוצאות המשפחות למדרגות בחלל המשותף שבין הבניינים, והילדים משחקים זה עם זה. דו־קיום שנוצר כמעט מעצמו, בלב שכונה מסוכסכת.
את דליה אני פוגשת בביתה המרווח. "כשהגענו לכאן לפני שנה וחצי, חטפנו את שוק חיינו", היא נזכרת. "לא עברנו לפה בקטע אידיאולוגי. גבי בעלי רכש את הדירה הזו עוד לפני שהכרנו. בהתחלה נהגנו להשאיר את הבית פתוח לחצר, עד שקלטנו איפה אנחנו נמצאים. ביום העצמאות שעבר גנבו לנו עץ רימון מהחצר. לאט־לאט התחלנו להבין. התמגַנו, התקנו מצלמות".
עוד אנו מדברות, ועדן בתה שואלת אם "אפשר ללכת לראדה". קשה לפספס את הברק בעיני הילדה כשאמה עונה בחיוב. "תמיד כשאנחנו באים אליה היא מביאה לנו ממתקים", לוחשת לי עדן, ומיד מסייגת: "אבל לא כולם כמו ראדה. יש כאן ילדים שסתם הלכו ברחוב, וערבים הרביצו להם".
לתושבי השכונה המציאות הזאת הייתה מוכרת עוד הרבה לפני שעלתה לכותרות. "איכשהו הסיפור של הרב מאלי פוצץ את הכול", אומרת דליה. "היו מקרים של ילדים שהלכו ברחוב יאנוש קורצ'אק, ונערים ערבים הודיעו להם 'אתם לא יכולים לעבור כאן' והרביצו להם. מי שעצר את זה היה ערבי מבוגר. כלומר, יש גם פער גדול מאוד בין המבוגרים לצעירים".
הכרנו דרך המפתחות
מבחינת דליה, המהומות שהתפרצו בשבוע שעבר הן תוצאה ישירה של מתיחות על רקע פערים חברתיים־כלכליים. "יש פה מאבק על הדירות של עמידר. הרבה ערבים גרים בהן, וכשנגמרת השכירות הם אמורים לצאת, אבל יש להם גם אפשרות לרכוש את הדירה ולהישאר. לא לכולם יש כסף לקנות את הדירות האלה, ומי שכן רוכשים אותן הם לרוב יהודים. אנחנו נמצאים די קרוב לים; באים אנשים שיכולים להרשות לעצמם לגור כאן, ומולם תושבים ותיקים עדיין גרים בבתי שיכון. זה יוצר מתיחות מסוימת. בהתחלה לא היו לי פה וילונות, עד שקלטתי שילדים שמסתכלים פנימה רואים משהו שלא יהיה להם בחיים. יש כאן שילוב מוזר של בתי שיכון ובתים בהתחדשות ופרויקטים חדשים, והתחושה של עשירים מול עניים מורגשת היטב".
לדירה נכנסת ראדה, השכנה המוסלמית. סוף היום קרב, ואיתו סעודת שבירת הצום של ימי הרמדאן. "תכף יבואו כולם, ירצו לאכול. אני נותנת להם אוכל ואוכלת בעמידה". היא בת 42, ילידת יפו כמו בעלה זיאד. לפרויקט בשטרנהרץ, ששווק בהתחלה לציבור הדתי־לאומי, הם הגיעו במקרה כשדירתם הקודמת נכנסה להליך פינוי־בינוי.
"כשראיתי את דליה חשבתי לעצמי – וואי וואי, מה מחכה לי", היא נזכרת בחיוך. "עברנו לכאן לפני שנה. עד אז לא העזתי בכלל להתהלך מהצד הזה של רחוב יפת. ראינו שלט 'להשכרה', ולא חשבתי יותר מדי. התברר שבעל הדירה הוא יהודי מתנחל. לפני כן היינו שכנים צמודים של הרב מאלי. בעל הדירה שאל אותו עלינו, והוא אמר 'אתה יכול להשכיר להם בעיניים עצומות'. את דליה הכרנו דרך המפתחות: הבעלים נתן לה אותם, כדי שתראה לאנשים את הדירה. ככה התחיל הקשר בינינו, והיא נכנסה לי ללב".
ולך, דליה, לא היה מוזר ששכנה מוסלמית עוברת להתגורר בפרויקט?
"ממש לא. עוד לפני כן הגיעה לפה אישה מוסלמית אחרת, וכשהיא ראתה את הילדים שלי עם כיפות היא אמרה: 'אבל אתם לא רוצים שנגור בפרויקט הזה'. עניתי לה: 'מי אמר לך דבר כזה?'"
"אותי שואלים מי הרשה לי לגור פה", מוסיפה ראדה. "רגע, מישהו צריך להרשות?"
למה בעצם רצית לגור בשכונה עם יהודים?
"לא עניין אותי מי גר פה, רציתי לגור במקום טוב".
מה לדעתך גרם לכל המתיחות הנוכחית?
"זה קשור למכירת דירות, לא יותר. זו לא מלחמת דת. קצת הגזימו בחדשות, אין להם על מה לדבר, רק על יפו. ממה שהבנתי, יכול להיות שמישהו בא לקנות בית והרב מאלי ליווה אותו, כמעין מתווך שמכיר היטב את האזור. אני מניחה שהרגישו שיש פה ניסיון לקנות את הבתים, וזה באמת קורה".
"אם יהודי בא עכשיו לקנות בית מעמידר, מוכרים לו בחצי מחיר", טוען בנה מוחמד, שמצטרף לשיחה. "כשערבי בא לקנות, מעלים לו את המחיר, מכפילים אותו. אז יש תסכול סביב העניין הזה. אנשים מרגישים שמנסים לדחוק אותם החוצה".
דליה שואלת אותו אם הוא חושב שילדיה יכולים ללכת ביפו עם כיפה ולא לחשוש. "אם אני לידם, הם יכולים ללכת", משיב מוחמד בכנות. "כשהם עברו לבניין", נזכרת דליה, "מוחמד אמר לי: 'תהיו רגועים, אני פה'. כאילו הוא זה שצריך לשמור עלינו, ולא משטרת ישראל או העירייה".
ראדה ובנה אומרים כי לא הותקפו על ידי יהודים – "אבל יש כעס", הם מציינים. ולצד המתיחות הזאת, שלא עוברת מתחת לרדאר אלא מדוברת בפתיחות בין השכנים, נמצאת החברות האמיצה שצמחה בין שתי האמהות. "אחת השכנות שאלה אותי פעם: אבל אתן חברות־חברות, כמו שאני ואת חברות?", מספרת דליה. "עניתי שכן, ולא הבנתי למה זה כל כך מוזר בעיניה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
